ביקורת ספרים: שבילי תרבות לכתה ז' בהוצאת מט"ח

סוף סוף נמצא ספר חילוני במסגרת תכנית "תרבות יהודית-ישראלית": שבילי תרבות לכיתה ז' בהוצאת מט"ח.

ולא שאין לו מגרעות. יש ויש, ועוד נפרט אותן – חלקן באשמת התכנית וחלקן היו יכולות להימנע על ידי הכותבים – אבל על הכול שורה רוח חילונית אמיתית, שינוי מרענן לעומת הספרים של הוצאות תל"י וחל"ד, שבהם החילוניות היא במקרה הטוב מסווה דק לתפיסה דתית.
שורה תחתונה: ספר ראוי. התכנית אווילית – מזה לא ניתן להתחמק, אבל במסגרת הנתונה ניתן ולפרקים אף מומלץ ללמד את הספר בבתי ספר חילוניים.

סוף סוף נמצא ספר חילוני במסגרת תכנית "תרבות יהודית-ישראלית": שבילי תרבות לכיתה ז' בהוצאת מט"ח.

ולא שאין לו מגרעות. יש ויש, ועוד נפרט אותן – חלקן באשמת התכנית וחלקן היו יכולות להימנע על ידי הכותבים – אבל על הכול שורה רוח חילונית אמיתית, שינוי מרענן לעומת הספרים של הוצאות תל"י וחל"ד, שבהם החילוניות היא במקרה הטוב מסווה דק לתפיסה דתית. אז זה לא מציל את הספר כי התכנית כה עקומה שגם הרקדן הטוב ביותר ייכשל בה, אבל לפחות קיבלנו ספר שהרוב המכריע שלו כולל מידע חילוני, נטול הדתה וראוי.

עד כאן המחמאות ומכאן להסתייגויות שעדיין קיימות:

הבעיה המרכזית היא שהתכנית כולה היא לקט נושאים ועניינים שהוצאו מהקשרם, וחלקים רבים מהם נלמדים בתכניות אחרות. החלק המכריע של הספר מוקדש לתיאור דמויות בולטות בהיסטוריה היהודית. על רובן התלמיד כבר למד או עוד ילמד במסגרת התכנית או בשיעורי ספרות, היסטוריה, תנ"ך וכו'. יש כאן פרק על הלל ושמאי שחוזר על פרק דומה בכיתה ד', וגם רוב הפרקים על רבי עקיבא, ריב"ז והרמב"ם משוחזרים. יש כאן פרק נפלא על אבן גבירול כולל שיריו, שיילמד יותר לעומק במסגרת שירת ימי הביניים, פרקים על הבעש"ט, מנדלסון וברל כצנלסון שמקומם בשיעור ההיסטוריה של החסידות, ההשכלה והציונות. ממש לא ברור מדוע יש צורך בחזרתיות הזו – אבל התלונה הזו מופנית למשרד החינוך ולא לכותבי הספר שמילאו אחר הוראות התכנית.

כאן המקום לציין לשבח את כותבי הספר על הכללת סיפור חייהם של מנדלסון, כצנלסון ולאה גולדברג בספר – למרות שאינם מוזכרים בתכנית עצמה – אחד המהלכים החילוניים ביותר בספר, ואחד מאלו המאפשרים לתרבות העברית להופיע כאן בגאון, ולא כאחותה הנכה של התרבות היהודית. אני הייתי הולך רחוק יותר בהצגת הגישה המשכילה-החילונית, אבל בהתחשב בתחרות, גם המרחק שהם עשו מכובד.

גם הלוגיקה של מבנה הספר איננה ברורה. לכאורה יש כאן גם מהלך כרונולוגי (אבל כזה הכולל קפיצות בזמן), וגם מהלך תמטי; אלא שחולשתו הגדולה ביותר של הספר היא הניסיון המאולץ לכרוך את הביוגרפיות של דמויות המופת עם כותרות תמטיות כמו "מסורת ושינוי" או "התמודדות עם אתגרים". הגיחוך מגיע לשיאו בפרק על הרב יוסף חיים, "הבן איש חי", שנכלל כנראה בספר רק בגלל הצורך בשילוב המזרחיות (כאילו אבן גבירול, הרמב"ם, הדונה גרציה ובעיקר ז'קלין כהנוב המרתקת לא מספיקים). מדובר ברב קהילה שגרתי שדרש דרשות נאות, כדרכם של רבנים ומנהיגי קהילות אחרים ולא עשה כלום מעבר לכך. הכללתו, יחד עם כצנלסון, בפרק העוסק ב"מעורבות חברתית" היא לא פחות מפתטית, שהרי כל המעורבות שלו כללה דרישת דרשות בבית הכנסת. המחברים כנראה מודעים לחיבור המאולץ ואף מודים בעמוד 143 כי "אם נעבור על הנושאים השונים שהספר עוסק בהם, נמצא כי היינו יכולים לדון בדמותו של הבן איש חי בכל אחד מהנושאים". זה נכון לגבי כמעט כל רב קהילה שדרש דרשות יפות. איפה הוא ואיפה אותם אנשים שאכן הובילו מהלכים של "מעורבות חברתית".

לא רק מהלך הספר מגוחך, אלא  גם מבנה הפרקים עצמם. הפרק על מסורת ושינוי מכיל למשל פרק נרחב על הרמב"ם ולאחריו פרקון קצר (שגם הוא נמתח כמסטיק) על הרבנית אסנת ברזאני ש"היא אמנם דמות שלא השאירה חותם על התרבות היהודית" אבל עדיין היתה ראויה לפרק משלה. אגב – הסיפור שלה כראש ישיבה אכן ראוי לסיפור אבל בקונטקסט יותר הגיוני ולא כתשובה לרמב"ם. הפרק על יחיד וחברה מתחיל ברובינזון קרוזו, ממשיך לאבן גבירול (שזכה להיכלל כאן כי היה כנראה אדם מבודד) וממשיך לדונה גרציה הנדבנית (כלומר מחוברת לחברה). זה כל כך תלוש ומאולץ, וחבל, כי כל סיפור כשלעצמו כתוב היטב ורוב הדמויות ראויות, אבל העדר הקונטקסט והחיבורים המאולצים פוגמים בסיפורים עצמם.

החלק הראשון לא כולל הדתה, למעט בנושא בית הילל ובית שמאי שבו נבחרו דוגמאות בעייתיות בענייני שבת ותפילה, ובעיקר, בנושא הסקסיסטי של מחמאות לכלה על כך שהיא יפה וחסודה כשהיא אינה כזו (סיפור המהווה מוטיב חוזר בספרי התכנית לכיתות השונות). בהתאם לתכנית חסרת ההגיון של משרד החינוך, החלק השני והקטן יותר עוסק בבר/בת מצוה, שבת, יום כיפור, רצח רבין ול"ג בעומר.

הפרק על בר המצווה מתחיל נפלא, עם טקסט חילוני נהדר של יוסי שריד, אבל בוחר לחזור למקור הדתי שכורך, כמו שכמה חילונים נוטים לשכוח, את הטקס עם נושא קיום המצוות. בעיני זו הדתה. הפרק על בת המצווה סביר יותר, אבל היה מקום להעמיק בו יותר את נושא ההפלייה המגדרית בתרבות היהודית. ובכלל, אני תוהה עד כמה המקורות הדתיים רלוונטיים לטקס בת המצווה החילוני. גם ההתייחסות למושג "טקס מזהה" בעייתית בקונטקסט הזה (עמ' 208).

התכנית מחייבת פרק על שבת בכל שנה. זוהי שטיפת מח מזעזעת. הפרק על השבת מתחיל נפלא אבל לא מצליח להימלט מכמה נפילות בהמשך – כמו הצגה של סיפור הבריאה באופן לא ביקורתי, שילוב טקסטים אמוניים, ומולם טקסטים לכאורה חילוניים של שמעון פרס ושלי יחימוביץ', שמשקפים בעיקר חנופה ולא מייצגים נאמנה את התרבות החילונית. הגרוע מכל הוא קטע קצר על מצוות השבת  שכולל את המשימה הבאה: "הביאו 3 דוגמאות למצוות אל תעשה – פעולות שיש המקפידים שלא לבצע בשבת, ו – 3 דוגמאות למצוות עשה – טקסטים או פעולות שיש הנוהגים לעשות בשבת". הפרק מסתיים בדיון ראוי על שאלות בדבר קיום תחבורה ציבורית ופתיחת מרכולים בשבת.

לעומת הפרק על שבת, מצליחים המחברים לצלוח בגבורה את אחד הפרקים הבעייתיים ביותר – זה על יום כיפור. אני הייתי מוסיף התייחסות גם למנהגים החילוניים החדשים (למשל נסיעה באופניים בכבישים הריקים כמופת אקולוגי) אבל סך הכל מדובר בפרק הגון בעל אופי חילוני, עם מינון קטן מאד של תפילות והיעדר מוחלט של מנהגים דתיים. שאפו.

הפרק על רבין סובל מהדרך הקלוקלת שבחרה התכנית כולה – התעלמות מהיות הרוצח אדם דתי שפעל בעצת רבנים והאמין שהוא פועל מתוקף צווי דתי אלוהי ; התעלמות בעייתית עוד יותר בתכנית שבאה ללמד על מסורת הדת היהודית. לרגע נראה שהכותבים מביעים את מחאתם הזהירה על המסגרת הזו כשהם כותבים (עמ' 244): "גם כיום, שנים רבות לאחר הרצח, אנשים רבים עדיין כואבים את רצח ראש הממשלה. קשה להבין השפעה מרחיקת לכת כזאת בלי להבין תחילה שהנסיבות שהולידו את הרצח הזה, הן שהפכו אותו לטעון וכואב כל כך." משפט קשה כשהוא מגיע בספר שלא מתייחס להסתה, להוצאת דין רודף, לפולסא דנורא וכו'. גם האזכור של "תנורו של עכנאי" אינו מובא בקונטקסט ראוי, מובא באופן חלקי, ולא עושה חסד עם הסיפור התלמודי המרתק.

הפרק האחרון על ל"ג בעומר הוא מופת של כתיבה חילונית על החגים – בעיקר בבחירה להראות כיצד המסורת היא פיתוח אנושי שמשתנה עם הזמן בהתאם לנסיבות. תענוג.

שורה תחתונה: ספר ראוי. התכנית אווילית – מזה לא ניתן להתחמק, אבל במסגרת הנתונה ניתן ולפרקים אף מומלץ ללמד את הספר בבתי ספר חילוניים.

כדי להמלט מהדתה, מומלץ לדלג על עמודים 28-33 (בית הלל ובית שמאי) ולמצוא דוגמאות טובות יותר במקום אלו המובאות בספר, על עמ' 198-201 (בנושא בר המצווה) ועל עמ' 220-224 (בנושא שבת), ולשלב בהוראת רצח רבין גם קצת אמת היסטורית על תפקיד ההסתה והרבנים ברצח.