האם אתה ישראלי?

כותבת רונית מוזיקנט שטיבל:

"…עברתי על תפילת שחרית, תפילת שמע, תפילת עמידה, על מנהגי אבלות, התמצאות בסידור, על מתנת השבת ועל עוד ועוד תפילות, נשמתי עמוק, והבטחתי לעצמי שאני לא כותבת אף מילה על הדתה, מילה שהפכה מאוסה בעיני וריקה מתוכן מעודף שימוש. אבל בעמוד 126, בשער "מהי ישראליות" לא יכולתי עוד להתעלם מההתנשאות הבוטה, הניכוס המרתיח, והיומרה הבלתי נתפסת של מחברי הספר. קראת ושוב קראתי ולא האמנתי שזה מה שאני קוראת. "בחן את עצמך – האם אתה ישראלי?", הייתה הכותרת.

מיהרתי לענות על השאלות, לסכם את הנקודות, והופתעתי לגלות שאני "בכלל לא מרגישה ישראלית. את לא קשורה לארץ הזו ולא לחברה ולתרבות. הישראליות מעיקה עליך".

אה, באמת? מה אתם אומרים. מוזר. כי בפעם האחרונה שבדקתי כאן אני גרה. כאן אני מגדלת ילדים. שילכו עוד איקס שנים לצבא. כאן אני משלמת מיסים, כאן אני עובדת, כותבת וחולמת בעברית. כאן אני מצביעה בבחירות, הולכת להפגנות, משפצת בית. כאן בניתי את חיי ואני ישראלית – לא פחות, ולא יותר, אלא בדיוק! – כמו מחברות הספר, ואם יש משהו שמעיק עלי זה שאלונים יומרניים בספרי לימוד מטעם, שבמקום ללמד ולהעשיר, להרחיב את נקודת המבט של הילדים, מצמצמים את עולמם וכופים עליהם איזושהי תפיסת עולם שגויה על מהי ישראליות "נכונה" (כדי להגיע למינימום נקודות שיזכו אותך בתואר "את/ה ישראלי/ת מאוד – ישראל חשובה לך ואת/ה מרגיש/ה חלק ממנה" עליך לזכור את המילים של התקווה בעל פה, לדעת בגיל 12 שבעתיד תרצה לחיות רק בארץ ישראל, לדעת  שבגיל 17 תתקשר בשמחה לכל מכריך לספר להם שקיבלת צו גיוס ולחשוב שבבית הספר צריך ללמד רק בעברית או בערבית).

למיכאל, בן העשר וחצי (כיתה ה'), שלתומו ענה שלדעתו צריך ללמוד בבית הספר כמה שיותר שפות, יצא בסיכום הנקודות שהוא "מאוד ישראלי אבל לפעמים אתה מרגיש לא שייך לכאן או שהישראליות הזו היא יותר מדי".

מיכאל הביט בי בחיוך קטן ושאל "מה הם רוצים?".

לאלון, בן האחת עשרה וחצי (כיתה ו'), שהסכים להודות כי הוא כמעט בטוח שהוא זוכר את כל המילים של התקווה, יצא בסיכום הנקודות שהוא "לא ישראלי לגמרי. אתה יכול להיות שייך גם לחברות אחרות ואתה לא מרגישה שישראל היא הבית שלך".

אלון דווקא לא חייך.

גם לאיה, בת השתים עשרה וחצי (כיתה ז'), שבכנות ענתה שהיא מעדיפה לחיות בארץ אבל בתנאים מסוימים תחיה מחוצה לה, יצא בסיכום הנקודות שלפעמים היא "מרגישה לא שייכת לכאן" וש"הישראליות הזו היא יותר מדי".

סגרתי את הספר ופתחתי שוב. פתאום ראיתי את כולו באור אחר. ההתקשטות בציטוטים של עמוס עוז ובשירים של מאיר אריאל נראתה לי כמו עלה תאנה, ההתייחסות לערביי ישראל (חצי עמוד מתוך 195 עמודי חוברת) נראתה לי מבישה, והאווירה הכללית שנשבה מהספר לא הייתה פלורליסטית או מכבדת "גוונים של זהות". הייתה בה זהות אחת "נכונה" ו"נחשבת" – הזהות היהודית דתית ישראלית. ולילדים חילוניים, אליהם מיועד הספר, היא אמרה – על סף גיל ההתבגרות המבלבל גם כך – אתם לא שייכים. בשעה שכל מה שהם כמהים לו זו השתייכות. אתם לא חלק. בשעה שזה כל מה שהם רוצים , להרגיש חלק."

לכתבה המלאה