אנחנו כאן לכל פניה דחופה. השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם.
שלוש יריות בכיכר / אורה מורג
להלן הקדמה וקטעים מהספר – באדיבות אורה מורג והוצאת שוקן
הקדמה
הולדתו של ספר מתח זה היא ספר מתח בפני עצמו.
אני גרה ברחוב מיכ"ל בתל-אביב, רחוב קטן ועמוס עציצים, ויש בו גם ספריית רחוב שאני מטפחת. אפשר לקחת ספרים, אפשר להביא, הכול בחינם.
בוקר אחד עצרה ליד ביתי קבוצת מטיילים, כמה משפחות שבאו מרחוק אל העיר הגדולה לטיול שורשים. הזמנתי אותם להיכנס אל הספרייה שבחצר, ואף לקחת ספרים בחינם. כשגילו מי אני פרצו בקריאות שמחה והתעניינו בספרי סדרת המתח ההיסטורית שלי.
"על מה יהיה ספרך הבא?" שאלה אחת הנשים.
"על רצח רבין," עניתי בגאווה.
לתדהמתי, במקום קריאות שמחה פרצו מכל הגרונות קריאות בוז ורתיעה!
נותרתי המומה. מה קורה פה? הייתכן שיש אנשים שלא הזדעזעו מרצח רבין? שלא מצטערים עליו?
כשראו את פליאתי אמרה לי אחת האמהות: "תראי, אורה, אנחנו נקנה את הספר ואף נקרא אותו, אי-אפשר שלא, את כותבת ספרים מעניינים, אבל נתווכח אתך!"
על מה יש להתווכח? ומאין נובעת ההתנגדות לספר שטרם פורסם ועדיין לא נקרא?
נכנסתי הביתה ולא הצלחתי להשתחרר מהרושם שהותירה בי הפגישה. זה היה הרגע שבו החלטתי: יהיה מה שיהיה, אני כותבת את הספר, גם אם אקים עלי את כל העולם. זאת שליחותי. זהו תפקידי כסופרת לנוער.
ובאמת, לתדהמתי, במהלך כתיבת הספר נעשו נסיונות לאיים עלי, להפחיד אותי ולשכנע אותי שלא אוציא את הספר לאור. ואם לא די בכך, כשהגשתי את הספר להוצאות לאור נדחיתי שוב ושוב על ידי כולן. גם הוצאות שבמהלך השנים הפצירו בי לעבור אליהן — סירבו. אפילו הוצאת הבית שלי, שרק מחכה לספרי הבא, סירבה לי בנימוס. מצאתי את עצמי בלב סערה גדולה שכמותה לא ידעתי לאורך כל שנותי כסופרת.
ראיתי שכך, והחלטתי להוציא את הספר במימון עצמי (עניין לא זול). הרגשתי שזוהי שליחותי לספר לכם, קוראי הצעירים, את ההיסטוריה של עמנו גם בשעותיה הפחות יפות, ושאסור לי לבגוד בשליחות זו. ראיתי לי לחובה לתעד בעבורכם את רצח רבין, על הרקע שלו ועל כל פרטיו. ומי שמכיר את ספרַי ודאי מנחש שגם ספר זה הוא שילוב של עלילה פרי דמיוני על חבורת ילדים, שארוגה באירועים היסטוריים אמיתיים.
לשם הוצאת הספר התחברתי לאתר מימון המונים, ופניתי לקהל קוראַי בבקשה לרכוש את הספר מראש. וכאן המקום להודות לכל מי שתרמו וקידמו בכך את הספר, ועודדו אותי לא לוותר.
ואז, כשכבר כמעט ניגשתי להפקת הספר, בעזרת מפיקה מקסימה בשם שלהבת זוהר, פנו אלי מהוצאת שוקן ושאלו אם אני מעוניינת להוציא את הספר אצלם.
האמת, הייתי המומה! האם יש הוצאה שאינה חוששת? שמוכנה להשקיע בספר השנוי במחלוקת? שחושבת, כמוני, שחייבים להביא לבני הנוער את הסיפור הנורא של רצח רבין?
וכך, כמו בכל סיפור מתח טוב, ממש בדקה התשעים, כשכמעט הגעתי לבית הדפוס, ביצעתי סיבוב פרסה ויצאתי לדרך בבית ספרותי חדש וחם.
והנה הספר לפניכם.
אם אצליח לרתק אתכם אל הסיפור, אם אצליח להעביר לכם את הדברים כפי שהיו, אם אצליח לגרום לכם להזדעזע מאותן שלוש יריות בכיכר ששינו את פני ישראל באותו יום מר ונמהר — זה יהיה שכרי.
גם על ספר זה, ואף יותר מאשר על כל ספר אחר שכתבתי, אשמח לקבל דברי ביקורת ותגובות.
*
קטעים מתוך הספר:
[יגאל עמיר:] "אני לא מתכוון לדבר סחור-סחור, ברמזים וכאלה. אני אומר לכם: את רבין צריך להרוג! צריך לחסל את מי שמביא עלינו פיגועים וטרור; את מי שחתם על הסכם אוסלו; את מי שנתן לערבים רובים, שבהם הם משתמשים כדי להרוג בנו. צריך להסיט מהדרך את מי שעומד לתת לגדול שבאויבינו את האדמות שהיו שלנו מאז ומעולם, אדמות שהקדוש-ברוך-הוא הבטיח לאבותינו…"
"רגע, אני רוצה להבין משהו," קטעה ניבה את דבריו המתלהמים של יגאל, "אתה מתכוון לקחת אקדח ולירות בו?"
"אם לא תהיה בררה, כן," ענה יגאל בקול נחרץ.
"אתה מסוגל להרוג אדם שנבחר ברוב דמוקרטי?" התערב שימי.
"אין לי שום דבר אישי נגד האיש הזה. אני לא מתכוון לרצוח את יצחק רבין האיש, אני רוצח את הסיכוי לחלק את ארץ ישראל. אני רוצח את הסכם אוסלו."
"אבל זה רצח!" אמר שימי.
"יש צִיווּי חשוב יותר מ'לא תרצח'," אמר יגאל.
"מה למשל?"
"למשל הצלת נפש. כלומר: דין רודף."
דממה נפלה בחדר. כולם המתינו ליגאל שיבהיר את דבריו.
"מה אתם שותקים פתאום?" שאל, "כאילו לא למדנו יחד את השיעור הזה. אתם יודעים זאת לא פחות טוב ממני. על-פי ההלכה מי שמסכן את חיי חברו, בכוונה או שלא בכוונה, מי שרודף אחרי אדם אחר במטרה לרצוח אותו, מותר לכל מי שרואה אותו להתערב ולהציל את הנרדף, אפילו על ידי הריגת הרודף."
"בחייך, יגאל, אתה יודע שלא כל דבר מפרשים כפשוטו. יש הלכה ויש מציאות," אמר דוד, מתנחל בן המקום.
"אל תבלבל את המוח, זאת המציאות! מטרת ההריגה איננה ענישה, אלא מניעה, וכל אדם רשאי לפעול במסגרת דין רודף גם בלי הוראה של בית דין רבני מוסמך. אם יהודי מוסר חלקים מהעם שלו ומהארץ שלו בידי אויב, אז לא רק מותר — זו אפילו מצווה להרוג אותו!"
"אתה מתכוון למה שאתה אומר?" שאלה ניבה.
"כן, ניבה, לגמרי. המטרה נעלה ולכן מותר לעשות את זה. ויש לי אפילו גיבוי של רבנים."
"איזה גיבוי?"
"בואי מחר, יש לנו שיעור, ותשמעי במו אוזנייך."
"סלח לי רגע, יגאל," קטע אותו שימי, "אם מדברים על רבנים, אתה יודע שהרב עובדיה יוסף תומך בהסכם אוסלו?"
"באמת?" התפלאו חלק מהמשתתפים.
"באמת," ענה שימי. "כדאי שתקשיבו גם לקול הסמכות הרבנית העליונה. הוא אמר שפיקוח נפש חשוב מהאדמה, כלומר שחיי אדם חשובים יותר מהאדמה, והוא מחזק את רבין במהלכו להשגת השלום."
אביחי שישב עד כה בשקט, לא הצליח להתאפק. הוא זינק ממקומו, הניף את ידיו ועיניו ירקו אש: "רבין הוא בן מוות! והסכם אוסלו חייב למות ולהיקבר אתו. כולנו ראינו בטלוויזיה איך הוא לוחץ את ידו של ערפאת. זה בלתי נתפס!"
נשמעו מלמולי הסכמה, אך גם לחישות אי-נחת עקב האמירות הישירות, ואלה התערבבו באלה.
"ולא רק רבין!" המשיך אביחי בלהט, "על כל הממשלה הזאת חל דין רודף!
_ _ _ _ _ _ _
"אריאלה," פתח יגאל בהיסוס, "אני רוצה להציע לך משהו."
אוי, לא, אמרה אריאלה בלבה, והסירוב ניכר על פניה.
"מה את נבהֶלת? עוד לא שמעת," חייך אליה יגאל. "אני מציע לך להצטרף למחתרת שאני עומד להקים."
"מחתרת?"
"כן. ברגע שצה"ל יעזוב את השטחים, את היישובים שלנו, המחתרת תיכנס לפעולה. היא תספק למתיישבים נשק, כדי שיוכלו להילחם בערבים שיתקיפו אותנו."
"תשכח מזה," אמרה אריאלה.
"למה? את רוצה שישחטו אותנו?"
"די, אל תפחיד אותי בתיאורי הזוועה האלה. אני מצטערת, לא מתאים לי. אלה לא הדעות שלי. אתה הרבה יותר קיצוני ממני. אני לא מסכימה לפעילות שעליה אתה מדבר. אני מוכנה להשתתף במחתרת בתנאי שהיא לא תפעל באלימות. לכן בכל מקרה לא הייתי מקימה מחתרת אתך. אני לא מוכנה ששמי יהיה קשור במעשים קיצוניים…"
"טוב, אני מבין שאת לא פרטנרית לדרך הזאת, אבל אני רוצה לבקש ממך טובה גדולה."
"מה בדיוק?" ענתה וחשה שבטנה מתכווצת.
"אני מבקש שגם אם אינך מסכימה, העניין הזה יישאר בינינו. אל תספרי לאף אחד בשום מקרה."
"אין חשש, לא אספר," אמרה וניסתה להתקדם, אך יגאל עצר בעדה.
הוא הנמיך את קולו ואמר: "תביני, אין לי משהו אישי נגד רבין, אבל הוא מסוכן לעם ישראל כולו. גם הרבנים חושבים כך. לא הייתי הולך על דבר כזה בלי שיהיה לי גיבוי מאותם רבנים שאני מעריך. רבין מוסר את ארץ ישראל. לפי דין רודף דינו מוות."
"אתה מוכן לרדת ממני?"
_ _ _ _ _ _ _ _
"תקשיבי," אמר יגאל, "אני רוצה לבקש ממך משהו. את יודעת שברגע זה, במקומות רבים, אנשים שונים עושים הכול כדי לסכל את התוכנית הזדונית של רבין. רבנים נועצים בחכמי הדור אם על-פי ההלכה חל עליו דין מוֹסֵר."
"דין מוֹסֵר מדבר על יהודי שגורם ליהודי או לממונו להימסר לידי השלטונות, בעיקר שלטונות זרים. איך זה קשור לרבין?" תהתה אריאלה.
"זו המשמעות הצרה של הדברים," הסביר יגאל, "רבנים חושבים שחל על רבין גם דין רודף וגם דין מוֹסֵר — מי שמוֹסֵר חלקים מארץ ישראל ומפקיר חיי יהודים. שמעת שמתכוונים לקיים לרבין טקס פּוּלְסָא דְנוּרָא?"
"מה? איפה?" נחרדה אריאלה.
"את תשמעי כבר הכול."
"זאת קללה איומה!"
"נכון. והיא גם עובדת. די הרבה אנשים כבר מצאו את מותם בדרכים איומות כתוצאה מהקללה הזאת."
אריאלה חשה חרדה גדולה.
"טוב, אני לא רוצה להמשיך בשיחה הזאת. להתראות," אמרה לו והסתובבה.
"רגע," אמר וחסם את דרכה, "אמרתי לך שאני רוצה לבקש ממך משהו."
"מה?"
"אני רוצה שתמסרי לי כל מה שאת יודעת על בונקר הנשק ביישוב שלך."
"איזה בונקר בראשך?"
"אל תעשי את עצמך. את גרה כאן ותוכלי לעזור לי בזה."
אריאלה עצרה את נשימתה. ראשה הסתחרר ודפיקות לבה הואצו.
"למה אתה צריך את הנשק? בשביל מה?"
"אל תשאלי יותר מדי שאלות. כמה שתדעי פחות כך ייטב."
"רגע, זה קשור לדיבורים שלך על הכוונה שלך לר…"
"אל תחקרי אותי," עצר אותה יגאל, "מה שאני אעשה או לא אעשה זה לטובת עם ישראל. ברור לך שלא אעז לעשות שום דבר בלי שאקבל את ברכתם של רבנים, וברור שלא אסגיר אותך בחיים. את יקרה וחשובה לי. רק תגידי לי מה יש בתוך הבונקר אצלכם, ואיך אפשר להיכנס אליו."
"די, יגאל, תרד ממני!"
_ _ _ _ _ _ _ _ _
פרק 32
2 באוקטובר 1995, שעת ערב
יום לפני ערב יום הכיפורים
מכונית הפג'ו הקטנה התפתלה ברחובות העמוסים של ירושלים, מנסה להיחלץ מהפקק ההולך ומתעבה.
"מה דעתכם שנסיים את הטיול שלנו בחומוס אבּוּ שוּקרי?" שאל ארנון, אביה של יעל. יעל ואִמה חייכו אליו בעיניים בורקות.
"זה ה-חומוס בארץ! אני זוכרת אותו עוד מהתקופה שהייתי סטודנטית באוניברסיטה," ענתה אביגיל, אמה של יעל.
"אני מסכימה!" אמרה יעל. "דרך נהדרת לסיים את הביקור בירושלים."
ארנון ניסה לעקוף את המכונית שלפניו, אך המשימה היתה בלתי אפשרית. מימינו הבחין במעונו הרשמי של ראש הממשלה וסביבו נקהלו המוני אנשים מפגינים, שוטרים ואנשי אבטחה. המפגינים אחזו שלטים וכרזות בגנות רבין והסכמי אוסלו. השוטרים הפנו את רכב המשפחה לשולי הכביש והורו להם לעמוד בצד. יעל והוריה הביטו בהפגנה שלפניהם בסקרנות מהולה במתח.
קריאות רמות, צעקות וקללות נשמעו מכל עבר.
לפתע הושלך הס בקרב המפגינים. המבטים הופנו אל קבוצת אנשים שפסעה כדבוקה לעבר מחסומי הברזל של המאבטחים. כולם פינו להם מקום. היו אלה עשרים בחורים לבושים בשחור שפסעו בצעדים אטיים. הם נעצרו ונעמדו מול בית ראש הממשלה. אחד מבני החבורה הסביר לנאספים כי שלושה רבנים מקובלים חיברו את נוסח הקללה שבידו, ואז שלף נייר קלף מגולגל, כתוב בכתב יד, פתח אותו, נשא את פניו לעבר ביתו של רבין והחל קורא בקול מאיים: ״פּוּלְסָא דְנוּרָא! פולסא דנורא על ההוא יצחק בן רוזה, המכונה רבין…״
״מה זה?״ נרעדה יעל, ״זה נשמע מפחיד.״
״פולסא דנורא היא קללה. אני לא יודע מה פירוש המילים,״ אמר אביה.
״בואו נשאל,״ אמרה יעל.
״את מי?״ שאלה האם.
״את האיש שעומד שם בצד,״ הציעה יעל. ״לפי איך שהוא עומד ומתפלל נראה לי שהוא בעניינים.״
אביה של יעל פתח את חלון המכונית ושאל בנימוס: ״סליחה, אפשר לשאול אותך משהו?״
הבחור התנער מהתפילה, כמו חזר מעולמות רחוקים. ״כן. מה?״
״מה פשר המילים האלה, פולסא דנורא?״
״׳פולסא׳ זה מכת שוט, הצלפה, ו׳נוּרא׳ זה אש. מכת אש. עורכים עכשיו לרבין טקס קללה שימנע ממנו למסור לאויבינו את ארץ ישראל. מקללים אותו שיקבל מכת אש משמים וימות.״
ארנון נע בעצבנות על מושבו.
יעל הצטמררה. ״באמת?״
״באמת-באמת. בואו נקשיב.״
הבחור שאחז בנייר הקלף הקריא בשפה הארמית.
״מי האיש הזה שמקריא את הקללה?״ שאלה אביגיל.
״שמו אביגדור אסקין,״ ענה הבחור.
״מה הוא אומר?״ שאל אותו ארנון, והאיש תרגם להם את הדברים:
״אנחנו מתחננים שייעשה דין באיש הרע הזה, האיש שעומד בראש כנסת ישראל, הלוא הוא יצחק בן רוזה. הננו עומדים כאן, ויש לנו רשות ממלאכי החבלה… להמית אותו על כך שהוא מסית את העם הקדוש ומוסר את ארץ ישראל לאויבינו… ויש רשות לקרוא לעליונים ולתבוע ממלאכי חבלה שיתנו חרב בו ובאנשיו החטאים, ואין למלאכי החבלה לסלוח בו. כל זכויותיו בעבר לא ייזכרו וכל צדקותיו לא תיזכרנה. ובחטאיו אשר עשה מות ימות. ויבואו עליו כל הקללות אמן ואמן! ויבואו עליו כל הקללות אמן ואמן! ויבואו עליו כל הקללות אמן ואמן! ויבואו עליו כל הקללות אמן ואמן! ויבואו עליו כל הקללות אמן ואמן! ויבואו עליו כל הקללות אמן ואמן! ויבואו עליו כל הקללות אמן ואמן!״
על השורה האחרונה חזרה כל קבוצת המקללים יחד שבע פעמים.
המשפחה מהרצליה הוכתה תדהמה.
הראשונה שהתעשתה הייתה אביגיל.
״תשמעו, זה נורא מסוכן!״
״מה, את מאמינה בשטויות האלה?״ שאל ארנון.
״לא מאמינה, אבל לך תדע. האנשים האלה נראים סמכותיים. אנשים מאמינים להם!״
״לא חשבתי על זה…״ מלמלה יעל.
״בחייכן, אל תתחילו לפחד. זאת סתם עבודת אלילים,״ אמר האב.
״ואם באמת יקרה משהו לרבין? מה תגיד אז?״ לחשה האם.
״אם יקרה לו משהו זה לא בגלל הקללה הפרימיטיבית הזאת,״ ענה האב.
״אני לא מאמינה בקללה הזאת,״ אמרה האם, ״אבל כל המעמד הזה מצמרר. תראו איך האנשים מסתכלים על הטקס הנוראי הזה בהערצה, באמונה. אותי זה מפחיד!״
ראו גם פוסט שפרסמנו בפייסבוק בנושא