אנחנו כאן לכל פניה דחופה. השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם.
ביקורת ספרים: יחסים -שוויון בחינוך, חל"ד וכי"ח
התוצר הראשון של התכנית החדשה ב"תרבות יהודית-ישראלית" יצא לשוק – ספרון בן 12 עמודים בשם "יחסים" שהוכן על ידי עמותות חל"ד וכי"ח, ומיועד לכיתות ט'. הפעם נכללו בספרון גם טקסטים אוניברסליים, אבל הוא עדיין רע. מדוע?

ספרים המיועדים לכיתות ט' מסוכנים פחות מספרים המיועדים לגיל הרך, וגם התכנית לכיתה ט' טובה יותר מהתכניות לגילאים הנמוכים יותר. כבר בתכנית משרד החינוך לכיתה ט' כלולים טקסטים אוניברסליים, והערכים הנלמדים בה הם הראויים ביותר הקיימים בתכנית כולה – שוויון בחינוך, צדק חברתי, חברות וכו'. הספרון החדש מקפיד לשלב טקסטים מגוונים מהתרבות העברית ואפילו כמות נכבדה יחסית של טקסטים אוניברסליים (למעט עמ' 3 השערורייתי הכולל רק טקסטים רבניים). לזכותו ייאמר גם שהוא מתעלם מהחלק המוקדש לחגים ולשבת בתכנית המקורית, שתמיד מייצר הדתה.
אז מדוע הוא עדיין נוראי בעיניי?
ראשית, למרות הוספת טקסטים מהתרבות העברית ואף טקסטים אוניברסליים – אין ספק מי שולט בספרון הזה – הטקסטים האמוניים-רבניים שעיקרם סובב את המשנה והתלמוד, אך הם כוללים גם דברי רבנים מודרניים. לא רק שיש הרבה יותר טקסטים כאלו מאחרים (וכאמור בעמוד 3 יש רק כאלו), אלא שהיררכיית ההצגה מבהירה מה חשוב ומה פחות. עמודי הספרון מעוצבים כדף תלמוד הכולל טקסט מרכזי ומסביבו טקסטים משלימים. 12 מתוך 12 הטקסטים המרכזיים הם טקסטים רבניים-אמוניים. עמיחי, בובר, דוד שמעוני ומתי כספי, כמו גם אלבר קאמי, מרטין לותר קינג וסרוואנטס מופיעים רק כקישוטים או כתמיכה לטקסטים הרבניים-אמוניים. בצורה זו, שאופיינית לכל התכנית, לומד הילד שהבסיס של תרבותו הוא רבני-אמוני. כל היתר זה רק תוספת.
שנית, הספרון חושף את אחד הכשלים הגדולים של התכנית כולה. הכותרת לכל עמוד בספרון היא ערך אוניברסלי, אולם הערכים הללו נלמדים במסגרת התכנית הנקראת "תרבות יהודית-ישראלית". גם אם הספרון מוודא ברוב עמודיו שהילד ידע שקיימים גם ביטויים לערכים הללו בתרבות העברית ואף בתרבות העולם, הספרון מוצג כך שערכים אלו יזוהו עם הטקסטים הרבניים-אמוניים שכה דומיננטיים בהיררכיה של הספרון הזה. כלומר הוא ילמד שהערכים האלו הם קודם כל ולפני הכל ערכים דתיים-יהודיים.
שלישית, הטקסטים מהמשנה והתלמוד שנבחרו לתכנית, למעט אחד, לא באמת חושפים את המורכבות של התלמוד או את דרך החשיבה שהוא מציע. מדובר בסיפורי עם לא עמוקים או מתוחכמים במיוחד, רובם בנאליים להחריד וחלקם רלוונטיים לתקופתם ולא לילדים הלומדים אותם. ילד חילוני מתוחכם בכיתה ט' ראוי לחומרים מאתגרים יותר מסיפור על רבי שאמר למישהו שהוא מכוער ואז הבין שטעה והתנצל. יוצא הדופן הוא כמובן סיפור יחסיהם של רבי יוחנן וריש לקיש – אחד הסיפורים היפים בתלמוד שאכן ראוי להילמד בכל בית ספר חילוני, תוך התייחסות גם לממד ההומו ארוטי שלו וגם לממד החתרני ביחסי מורים ותלמידים הכלול בו.
רביעית, וכאן האבסורד הגדול ביותר – נוצר מצב שלפיו הדיון בנושאים כה אקטואליים כמו שוויון בחינוך או קו העוני מתקיימים על בסיס טקסטים שמתייחסים לרבנים שחיו לפני אלפי שנים. האם יש לערוך בבית הספר דיונים בנושאים אלו? ודאי! האם המקום הנכון לדון בהם הוא שיעור על תרבות יהודית-ישראלית שמתרכז בטקסטים רבניים-אמוניים? ודאי שלא! הנה דוגמא לכך: אחד הטקסטים הזוכים למקום מרכזי באחד העמודים הוא סיפור על רבי יהודה הנשיא שהיה מקפיד לתת מעשר לאחד מעניי עירו שעמד מתחת לקו העוני (200 זוז). והנה פעם אחת הצליח אותו עני להגיע לקו העוני ולכן רב"י לא יכול היה להעביר לו מעשר. מה עשה – שידל את תלמידיו לגרום לעני להוציא עליהם הוצאות כדי להחזירו אל מתחת לקו העוני כדי שיוכל לשלם לו מעשר. גם אם לסיפור כזה יש הגיון מסוים בעולם הקודים התלמודי, הוא מעורר שאט נפש בעולם הערכים של היום. האם ראוי שהרב הנדיב ילחיץ אדם עני כלכלית ויוריד אותו במכוון אל מתחת לקו העוני רק כדי שיוכל לתרום לו? האם זה הסיפור שבאמצעותו היינו רוצים שילדינו ילמדו על העוני בחברה ועל איך עלינו להתמודד איתו?
כאמור המצב פחות חמור כשמדובר בילדים מתוחכמים בכיתות ט'. אני מניח שלימוד הספרון הזה ייצר אצלהם רק עוד ניכור וריחוק, ואולי אפילו סלידה, מהעולם הרבני-אמוני. לכן הספרון הזה יותר אווילי ממזיק. אבל כשאני חושב שזה יהיה הכוון גם בכיתות הנמוכות אני הרבה פחות רגוע.