נתחיל במעט מחמאות – שני הפרקים על יום השואה מוצלחים, במקום אחד מובא פתגם אינדיאני החופף לפתגם ממסכם אבות והדיון מבליט את הזהות הערכית בין תרבויות שונות, ובניגוד למוטו של התכנית לפיו כל או רוב הטקסטים החילוניים נועדו כדי לחזק את הממד הדתי בתרבות היהודית, מובא כאן טקסט אחד חילוני אמתי – "סתם יום של חול" של יוסי גמזו. ומעבר לכל, כשהמתחרה הוא הספר הנוראי של עמותת חלד, גם ספר רווי הדתה כמו זה יכול לנצח.

אבל אין זה אומר שהספר הזה הוא טוב. כי הוא לא. יש בו כל כך הרבה חלקים מעצבנים והוא נופל בכל כך הרבה בורות שהמלצה לא תצא כאן. הנה כמה דוגמאות מיני אין ספור כיצד הספר הזה מאמץ את כל פגמי התכנית ומוסיף קצת משלו (וזו טיפה בים):

אם בספר לכיתה ג' היה ניסיון כן להציג תמונה מאוזנת בין היהודי לאוניברסלי, החלק הראשון על פרקי אבות מאמץ ברובו את הגישה המתייחסת לטקסט המשנאי כבסיס המרכזי ללימוד הערכי. אותו פתגם אינדיאני נשאר השריד היחידי לפלורליזם. יתר הקטעים שמציגים חשיפה לעולם לא מכילים טקסטים מכוננים אלא תיאורים, לרבות מעולם הטבע , שבאים לתמוך במשנה, לא להוות לה אלטרנטיבה שוות ערך. וגם הם חסרים בחלק מהפרקים.

בחירת המשניות עצמן אינה מבריקה (כאן חלד עושים עבודה טובה יותר), וחלק מהבחירות מעוררות תמיהה. האם יש טעם לחשוף את התלמידים לויכוח בין בית הלל לבית שמאי על תאריך ראש השנה לאילנות (עמ' 124) , ולמה מכל המחלוקות ביניהם, בוחרים להבליט דווקא (בעמ' 56) מחלוקת בעלת ניחוח סקסיסטי בסוגיה האם שרים לכלה שהיא יפה וחסודה גם כשאינה כזאת (שבחלקים ממנה משווים בין נישואין לקניית חפצים).

כבכל שנה, כולל הספר פרק ארוך ובלתי נסבל על שבת (באוריינטציה דתית מובהקת) כחלק משטיפת המח שעל ילד חילוני לעבור בנושא השבת. כמו כן גם ילדי כיתה ד' החילוניים ילמדו מסכת ארוכה של תפילות וסתם פסוקים המהללים את האל ומודים לו, בלי הטלת ספק בקיומו. הפרקים על סוכות וט"ו בשבט סבירים למעט מספר מעידות, הפרקים על יום השואה כאמור מעולים, ועל הפרק על שבועות ניתן לומר שהוא הרבה פחות גרוע מהמקביל שלו. גם כאן ניתן יחס מוגזם למתן התורה אבל לפחות יש גם התייחסות לאספקטים אחרים כמו חגיגת הביכורים הציונית/חקלאית. הפרק האחרון על שבועות מספר בפרוטרוט על מגילת רות – אם כי בלי לתת דגש מספיק לרעיון קבלת הגר. זהו פרק נחמד אבל האם לא לומדים התלמידים האלו 11 שנות תנ"ך במקביל? האם באמת הם זקוקים לעוד מנה די מפורטת של לימודי ספר תנכ"י?

עד כאן הסריקה הכללית. אבל חשוב יותר להבין שהספר כולו רווי מעידות קשות שהופכות אותו לספר מדית. הנה כמה דוגמאות (יש הרבה אחרות):

• התורה מוצגת פעמים רבות כהיסטוריה ולא כסיפור מיתי. לדוגמא נאמר בעמוד 158 שהתורה היא ההיסטוריה של העם שלנו. מעמד הר סיני מוצג מספר פעמים כאירוע היסטורי (למשל בעמ' 155) בלי שום התייחסות לאופיו הדמיוני. גם סיפור הבריאה חוזר במספר הקשרים (למשל בעמ' 76, 85 או 160), ללא כל הסתייגות מדעית ממנו. אמנם יש כאן תרגיל משפטני שמוסיף מילים כמו "ע"פ המסורת" לפני התיאורים הללו, אבל כשלא מובא הצד השני, למשפטנות הזו אין ערך, בטח כשהלקוחות הם תלמידים בכיתה ד'.
• הספר גדוש ניסוחים של מצווה: מנהגים רבים מוצגים כמצוות אלוהיות ולא כ"מסורת". למשל ישיבה בסוכה (עמ' 112 ו – 113) או לימוד תורה (160). אלו ניסוחים דתיים מובהקים.
• גם אלוהים נוכח מדי. למשל הפרק היפה על ט"ו בשבט ושמירת הסביבה מקבל טויסט עקום כשמתברר ששמירת הסביבה היא הוראה אלוהית (131, 137), או כמדברים על חסד במגילת רות, מקפידים לרמוז שגם אלוהים עשה חסד (172).
• אמנם נראה שמשפטן עבר גם על כל תיאורי המנהגים הדתיים (והקפיד לסייג שמדובר בדברים ש"יש העושים" או "רבים עושים"), ועדיין, אין קץ לתיאורים הללו, ואף פעם אין אלטרנטיבה חילונית – מקבלת השבת בהדלקת נרות, באכילת חלהובאמירת קידוש על היין (94), דרך ביצוע תפילות סליחות בחודש אלול (109) ועד קישוט בית הכנסת בירוק (154) או סתם לימוד תורה אל תוך הלילה (108) בשבועות.
• הספר כולל כמות תפילות גבוהה במיוחד (לילדים בכיתות ד'), כולל תפילות בשלמותן – שחרית, קידוש הלבנה, ברכת החודש, ברכות הקידוש וההבדלה וכו'.
• הפרק על השבת רווי בביטויים דתיים על קדושת השבת. בשיא הפרק (90) נדרשים הילדים למצוא דימויים לייחודה של השבת תוך שהם נדרשים למצוא איזה צבע מתאים לשבת, איזה מאכל מדמה אותה, איזה חפץ, וכו'.

שני טקסטים מרתיחים במיוחד ומעידים על עומק ההדתה הכלול בספר הזה. הראשון נמצא בפרק הדן במסורות משפחתיות. דווקא כאן הייתי מצפה למסורת חילונית מובהקת שתעיד שאין סתירה בין חילוניות לגיבוש מסורות, אבל איזו מסורת נבחרה: "במשפחה שלי בערב יום כיפור, קודם שהולכים לבית הכנסת, אבא מברך את הילדים במשפחה". המסר ברור: מסורת משפחתית היא מסורת דתית.

השני הוא משפט נכון עובדתית: "בכל העולם יהודים רבים מקיימים את אותם המנהגים, למשל, קריאת פרשת השבוע, הדלקת נרות בשבת, אכילת מצות בפסח" (עמ' 94) ואפילו אם הוא נכון אני תוהה, מה יסיק מזה ילד חילוני שמשפחתו אינה מקיימת את המנהגים הללו. שהוא אינו יהודי? או יהודי פגום?

אבל השיא שמור הפעם לשתי מעידות שאינן כוללות הדתה אבל משקפות אולי יותר מכל את אי התאמת הספר הזה לבתי ספר ממלכתיים. כאמור, אחד הצדדים היפים של הסדרה של תל"י (המשתקפים יותר בספר לכיתה ג') היא הוספת קטעים מהתרבות הלא יהודית (בספר הזה יש את מרטין לותר קינג ורוזה פארקס למשל). אלו מובאים תחת האייקון "רואים עולם". והנה אלו שני קטעים נדהמתי לגלות במסגרת הזו של "רואים עולם", יחד עם הקטע האינדיאני והסיפור על רוזה פארקס: קטע שמתאר את ההיסטוריה של הקיבוץ (עמ' 29) וקטע אחר שמדבר על חזקת החפות בחוק הישראלי (עמ' 50). הנה כי כן, גם ההסטוריה הציונית החילונית וגם החוק הישראלי החילוני מוצאים כאן מחיק ה"תרבות היהודית-ישראלית" ומוכנסים לקטגוריית "רואים עולם". אין מטאפורה יפה מזו כדי לתאר את מה שמנסה התכנית הזו לעשות לתרבות שלנו.

לסיכום: ספר רווי הדתה שאינו ראוי ללימוד במערכת החינוך הממלכתית. ועצם העובדה שהספר המתחרה גרוע עוד יותר ממש לא מנחמת.