סקירת הספר – מפתחות לעצמאות ואחריות – הוצאת חל"ד, 2017 .

במבט ראשון קשה לראות מה חסר בספר, שמתיימר לדון בנושאים חשובים וכבדי משקל כמו מעבר לבגרות, עצמאות ישראל, וציונות.

במבט שני – המגמה ברורה, ומקוממת.

הספר הינו מגמתי ביותר, ברמה שלא מביישת את גדולי כותבי התעמולה. כאשר מוצגות עובדות הן חסרות ומעוותות. הספר מזלזל ומקטין את תרומתם האדירה והמהותית של החלוצים, העולים הציונים והחילוניים ברובם הגדול להקמת המדינה, ויוצר מצג שווא כאילו העלייה לארץ היתה דתית ברובה, ונסמכה על התורה. הרוח העולה מן הספר היא שלהיות ישראלי שקול ללהיות יהודי ושהדרך היחידה להיות יהודי וישראלי היא להיות דתי ולקיים מצוות פולחניות דתיות כמו קריאה בתורה, עלייה לתורה, תפילה וכדומה.

המלצתי החד משמעית היא לגנוז את הספר הזה – שכן הוא מייצג מגמה מסוכנת ביותר של שטיפת מוח דתית  במסווה של "ערכים מסורת ותרבות", ומייצר תמונת עולם שגוייה לחלוטין לגבי ההיסטוריה היהודית והציונית.

נסקר על ידי אֵם לתלמיד כתה ו'.

לאחר מספר מעברים על הספר, התחזקה בי התחושה שמדובר במלאכת מחשבת של הטעייה, סילוף, תעמולה ואינדוקטרינציה.
הספר עוסק כמעט אך ורק במקורות דתיים אורתודוקסיים. לעיתים נדירות יש התייחסות או ציטוט ממקורות חילוניים אך גם אז נבחרים בקפידה מסרים דתיים לאומניים בעיקר.
במבט ראשון קשה לראות מה חסר בספר, שמתיימר לדון בנושאים חשובים וכבדי משקל כמו מעבר לבגרות, עצמאות ישראל, וציונות.
במבט שני – המגמה ברורה, ומקוממת.
הספר ממזער את תרומת הציונות החילונית להקמת המדינה, ויוצר תחושה שהמאורעות והאישים החשובים ביותר בהיסטוריה הציונית הינם דתיים.

להלן שתי דוגמאות:
דוגמא ראשונה – בתרשים המוצג בעמ' 79 בספר, שההקדמה אליו טוענת כי: "אי אפשר לשים את האצבע על תאריך מסויים שבו החל תהליך שיבת עם ישראל לארצו" נעשה שימוש באמצעים מניפולטיביים ברורים. המקטע הבולט ביותר ב"ציוני דרך" המוצגים שם, שמוצג בפינה השמאלית התחתונה באופן מובלט וגדול יותר מכל שאר המקטעים הינו… "עליית אלפי תלמידי הגר"א הדתיים לארץ". לשם השוואה, הצהרת בלפור או אפילו השואה, מקבלים מקום קטן בהרבה.
הקמת ארגון "חובבי ציון" לא מוזכרת. העליות השנייה השלישית וכן הלאה – לא מוזכרות. העובדה שכמעט כל העולים לארץ החל מסוף המאה ה 19 עשו זאת בעידוד תנועת ההשכלה ולא הקפידו על אורח חיים דתי – לא מוזכרת. מקרים רבים בהם משפחות דתיות ישבו שבעה על הבנים שהעזו לעלות לארץ ישראל – לא מוזכרים. כמובן שלא מוזכרים מספרי עולים בעליות הציוניות-חילוניות – למרות שמדובר בעשרות אלפים בחלק מהמקרים. ומה יזכור התלמיד? מה הכי בולט? "אלפי תלמידי הגר"א הדתיים". תעמולה במיטבה.
ולגבי עליית תלמידי הגר"א – מדובר בהטעייה ברורה  – היה זה מאורע שולי לחלוטין בהיסטוריה של העליות לארץ. תרומתם לבניין הארץ היתה זניחה, והם נסמכו על כספי החלוקה. לפי מקורות שמצאתי – מדובר היה במאות עולים, ולא באלפים, וודאי שאין זה מאורע מכונן בתולדות הציונות או בתולדות הקמת המדינה.

ומעניין ההבדל בין הספר "מפתחות לאחריות ומחוייבות" לכיתות ו' שיצא במסגרת תכנית הלימודים הישנה, שבמבט מרפרף עושה רושם פחות בעייתי – לא שחלילה הוא מוצלח במיוחד, אבל הרבה פחות מניפולטיבי, ועם תכנים פחות "מעוותים". לבין "מפתחות לעצמאות ואחריות" שנכתב בהלימה לתכנית החדשה. בספר הישן יותר הוא נראה כך – החלק השמאלי המובלט מדבר על עליות ציוניות ולא על תלמידי הגר"א הדתיים, ומזכירים את חומה ומגדל ועוד ציוני דרך "חילוניים" – רחמנא לצלן, שמקומם נפקד במהדורה של 2017.

דוגמא שניה – מגילת העצמאות. ראשית חשוב לציין שבניגוד למקורות דתיים שמוצגים באופן ברור וממורכז, עם מסגרת וביאורים, מגילת העצמאות מוצגת בעיקר כתמונה מטושטשת של המגילה המקורית – וכמעט שלא מובאים ציטוטים מהמגילה. בעמ' 123 מתחדדת האינדוקטרינציה. מבין 37 החותמים על המגילה מציינים עשרה. אנשי השמאל ואפילו הימין הלא דתי לא מוגדרים כציונים. לעומתם, מוגדרים החותמים הדתיים והחרדים כציונים במפורש. כאשר מוצג איש מפ"ם מבליטים את העובדה שחלק מאנשי המפלגה תמכו בהקמת מדינה דו לאומית. כמובן שעל אף חרדי לא נכתב שהיו חרדים שהתנגדו להקמת המדינה…
כמעט שלא מוצגים אנשי מפא"י, שהייתה התנועה העיקרית שהביאה להקמת המדינה. חותמים חשובים כיצחק בן צבי או משה שרת, שמילאו תפקידים חשובים ומהותיים לפני ואחרי הקמת המדינה – לא מוצגים.
בהמשך, בנושא המגילה, הגדילו לעשות כותבי הספר והם מדגישים שהמילה "דמוקרטיה" לא נזכרת במגילה, ולא מציינים שהמגילה מדברת במפורש על כך שיוקמו "שלטונות נבחרים ומוסדרים"  – כלומר שהכוונה הברורה של מנסחי המגילה, כפי שגם ארע  – שהמדינה תהיה דמוקרטית.   לעומת זאת בוחרים שלא להדגיש את החלקים במגילה שמדברים על חופש דת, מצפון, לשון חינוך ותרבות ושוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין , ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.
לא מוזכרת גם העובדה שבן גוריון השיג הסכמה רחבה וגורפת לניסוחה של מגילת העצמאות, וכלל ארגונים ואישים שלא הסכימו עם דעתו, כדי שהנוסח יהיה מוסכם. כל זה כמעט ולא מוזכר.
החוסרים בספר מלמדים על המגמתיות שלו, ועל הכוונה של כותבי הספר, להקנות לתלמידים תמונה מעוותת ושגוייה של ההיסטוריה הציונית ותהליך הקמת המדינה.
כאמור, רוב מוחלט של הדמויות שמוזכרות בספר הינם דמויות דתיות. גם כשכבר מזכירים חילונים – יש היררכיה ברורה בין אנשי ימין לאנשי שמאל. פועלו של מנחם בגין מוזכר באופן מובלט ועם מסגרת – למשל בעמוד 118. לעומת זאת אין מסגרת מיוחדת או ציון מיוחד לדוד בן גוריון – האיש שהקים את מדינת ישראל והיה ראש הממשלה הראשון שלה.
האינדוקטרינציה והתעמולה ברורות עוד יותר כאשר מסתכלים בעמ' 80-81 בהם דנים ב- כ"ט בנובמבר. מציגים 3 קטעי עיתונות. שניים מהם ימנים ודתיים: "חירות" ו"המשקיף" – ורק אחד – שמאלי ציוני: "הארץ". האירוע לא מוצג כאירוע מכונן או שמח, ולא מוזכרת היציאה לרחובות לרקוד –  – יש תמונה קטנה של הריקודים אך הטקסט כלל לא מתייחס לשמחה הגדולה שהיתה ביישוב אלא מתעקש שההחלטה התקבלה ברגשות מעורבים, בעוד שלפי כל העדויות ההיסטוריות, רוב מוחלט של אנשי היישוב שמחו מאד על ההחלטה, והיא נחשבת רגע מכונן בהיסטוריה הישראלית. ההצגה והתחושה המתקבלת מקריאת עמודים אלו היא שבמקרה הטוב, התקבלה החלטת האומות המאוחדות ברגשות מעורבים, והנימה הכללית של הקטע בספר הינה שלילית. כאשר מתייחסים לכותרת בעיתון הארץ בוחרים להדגיש את העובדה שנושא ירושלים לא הוזכר בה ואפילו שואלים את התלמיד על כך – כדי שישים לב. זהו עיוות גמור של ההיסטוריה, ומי שלא מכיר את העובדות, ייצא בתחושה שהיישוב ברובו התנגד להחלטת החלוקה, בעיקר בשל ירושלים, ושעיתון "הארץ" ייצר מצג שווא, כאשר בפועל התמונה הפוכה לחלוטין, ומצג השווא הינו נחלתו של ספר הלימוד בלבד.
השיטה של הצגת שתי דיעות "נכונות" על פי כותבי הספר, ורק אחת "מהצד השני" חוזרת על עצמה מספר פעמים במהלך הספר. לדוגמה – עמ' 102 בו מובאות 2 דעות בעד "חוק השבות" ורק אחת נגדו. בעיני זוהי מניפולציה מפחידה – כי לכאורה מביאים שתי דיעות, אבל מקפידים לתת לדיעה אחת "משקל" גדול יותר – ובכך להטות את דעת התלמיד לכיוון מסויים מאד.
גם כאשר מביאים רק שתי דיעות, האחת בעד והשנייה נגד, מקפידים לתת משקל גדול יותר לאחת הדיעות. בעמ' 118 מוצגות שתי דיעות בנושא "חוק החזיר". דעתו של מנחם בגין מוצגת ברוב העמוד, ולצידה הרחבה על האיש, ומתחת, מוצגת בקצרה, דיעה של אדם לא מוכר. ההטייה ברורה. אציין דרך אגב שאין כל בעייה בעצם מתן מקום להרחבה על פועלו של מנחם בגין – רק לא ברור מדוע ההרחבה מופיעה דווקא בעמוד זה, ולא יחד עם הרחבה ראוייה על מספר מנהיגים וראשי ממשלה – שחסרה למשל כאשר מוזכר בן גוריון.

דוגמה אחרונה שאביא להיות הספר מניפולטיבי נמצאת בפרק לגבי חג הפסח. מצטטים את יגאל אלון ציטוט אמת אחד (עמ' 205). מכאן ואילך משתמשים בתמונתו של יגאל אלון בחלונות הסבר לגבי חג הפסח, קערת הפסח ועוד – כאילו הוא המסביר שלהם. המטרה הברורה היא ליצור זיקה בין יגאל אלון, אדם חילוני לחלוטין, ובין מנהגים פולחניים, ובכך ליצור שוב, מצג שווא, כאילו מורשתו של יגאל אלון מגולמת ב… קערת הפסח (עמוד 207).
אפשר להמשיך ולתת עוד דוגמאות רבות לתחכום שבו כתוב וערוך הספר, ממנו עולים המסרים שרוצים לקדם כותבי הספר באופן ברור ומובנה, תוך הבלטת מאורעות שוליים ודמויות חסרות חשיבות, ותוך יצירת מצג שווא כאילו המדינה הוקמה בעיקר ע"י דתיים וחרדים וכאילו העלייה לארץ היתה בעיקרה בהשראת התורה, וכאילו הביטויים החשובים ביותר בחיי אדם ישראלי הם דתיים אורתודוקסיים. כל זאת בלוויית הצגת דמויות שאכן תרמו למדינה – אך בהקפדה ברורה למזער את חלקן.
אין כל הצגה של הגות חילונית והספר לא נותן שום מקום לחילוניות ערכית – כשחילוניות מוצגת היא מוצגת אך ורק כשלילת הדת, וכחסרה או מגוחכת וילדותית – לדוגמה הילד שלא מעוניין לעלות לתורה מפחד שאין לו קול יפה, ואומר שהוא חילוני ולכן זה לא קשור אליו.
לאורך כל הספר, מוצגת הדת היהודית באופן שמדגיש רק את הצדדים החיוביים ביהדות, ללא כל ביקורת. יש ניכוס של ערכים אוניברסליים ליהדות – כאילו כל ערך חיובי צמח מהיהדות. גם כאשר זה ממש לא המצב – כמו בעמוד 115 שם מדברים על החירות ומזכירים את שחרור העבדים בשנת ה 50. שוכחים להזכיר ששחרור עבדים ביהדות מתייחס רק לעבד עברי…
לא מזכירים לרגע את אפליית הנשים שהיא אינהרנטית בדת היהודית, את השנאה לזר, ואת הבעיות המוסריות הקשות העולות מחלק לא קטן מהציווים הדתיים. לא מזכירים לרגע את האבסורד והעלות המיותרת למדינה בהחזקת שני רבנים ראשיים – אשכנזי וספרדי – ואת האפלייה כנגד תלמידים ותלמידות ספרדים במוסדות החרדיים. הדת היהודית אורתודוקסית מוצגת כהרמונית ומקסימה – ללא כל בעיות.
התעמולה והעיוות מושלמים כאשר בכל מקום מוזכרים ציטוטים מפיוטים, תפילות ושירים דתיים, למשל ביחס לכמיהה שאכן היתה לארץ ישראל. דווקא ביאליק עם "שלום רב שובך" המוכר, לא מוזכר, אבל שיר של יהודי אפגניסטאן שמדבר על חברון – מקום שנוי במחלוקת כיום  – בוודאי שמוזכר. עוד פן תעמולתי ניכר כאשר בוחרים שיר מאד מסויים של טשרניחובסקי (עמוד 17) ומדגישים בו מסר שנוח לכותבי הספר – בלי להתייחס לשאר חלקי השיר שמדברים למשל על חופש, ובעיקר בלי לתת הבלטה למשורר – מי הוא היה, העברית המדהימה של שיריו, ועוד – הוא לא ראוי למסגרת בספר על תרבות יהודית ישראלית.
לאורך כל הספר חוזר המסר לפיו התפילה והתורה הם חלקים עיקריים ומהותיים בתרבות ובזהות היהודית. לא מובאת כל אלטרטיבה לתוכן יהודי ישראלי אחר – שלא מחייב פולחן או תפילה.

לסיכום – הספר הינו מגמתי ביותר, ברמה שלא מביישת את גדולי כותבי התעמולה. כאשר מוצגות עובדות הן חסרות ומעוותות. הספר מזלזל ומקטין את תרומתם האדירה והמהותית של החלוצים, העולים הציונים והחילוניים ברובם הגדול להקמת המדינה, ויוצר מצג שווא כאילו העלייה לארץ היתה דתית ברובה, ונסמכה על התורה. הרוח העולה מן הספר היא שלהיות ישראלי שקול ללהיות יהודי ושהדרך היחידה להיות יהודי וישראלי היא להיות דתי ולקיים מצוות פולחניות דתיות כמו קריאה בתורה, עלייה לתורה, תפילה וכדומה.

המלצתי החד משמעית היא לגנוז את הספר הזה – שכן הוא מייצג מגמה מסוכנת ביותר של שטיפת מוח דתית  במסווה של "ערכים מסורת ותרבות", ומייצר תמונת עולם שגוייה לחלוטין לגבי ההיסטוריה היהודית והציונית.

למחוון המפורט – לחצו כאן

נסקר על ידי אֵם לתלמיד כתה ו'.

 

לקריאה משלימה – נייר העמדה שלנו על תכנית הלימודים "תרבות יהודית ישראלית"