לקראת אסיפת ההורים הראשונה (וגם אחריה): צידה לדרך

המאבק בהדתה חוזר לבית הספר ולגן וחשוב שתגיעו מוכנים.

התמונה צולמה בטקס קבלת ספר תורה בבית ספר ממלכתי בפתח- תקווה.

שנת לימודים חדשה בפתח ועמה אסיפות ההורים הראשונות. המאבק בהדתה המתרחשת בבית הספר ובגן נמשך וחשוב שתגיעו מוכנים.

המאבק בהדתה הוא גם מאבק בשיח האנטי-ליברלי, בעליונות היהודית, בגזענות, במיזוגניות, בלהט"בופוביה ובלאומנות משיחית המגיעים יחד אתה.

חשוב לחתור לשיתוף פעולה והבנות עם הנהלת המוסד החינוכי וסגל ההוראה. המטרה של כולנו משותפת: ליצור אקלים חינוכי ראוי, בטוח ונעים לכל באי המוסד.

את המדריך שלנו להורה החילוני – כיתה בלי הדתה (מעודכן לתשפ"ה) כבר הורדתם? – תוכלו להוריד אותו כאן – ולהגיע איתו לאסיפת ההורים הראשונה.

ובתמצית – כדאי לשאול ולבקש התייחסות כבר באסיפת ההורים הראשונה לנקודות הבאות:

  1. בקשו לקבל את תוכנית העבודה השנתית של הכתה, כולל אירועים מוסדיים בהם אמורה הכתה לקחת חלק; פרטים על כל הפעילויות המתוכננות – בתוך בית הספר ומחוצה לו.
  2. בקשו לקבל בכל תחילת חודש פירוט האירועים הצפויים במהלך החודש תוך פירוט מירבי: פעילויות חגים, ימים מיוחדים, ימי שישי, קבלת תורה (א', ב'), שנת בני/בנות מצווה (ו', ז'), טקסי סוף שנה, ימי סיור (לרבות סיורי סליחות), טיול שנתי / מסע, מסע ישראלי, מסע לפולין, "נעלה לירושלים" (ה', ז', י'), מפגשים עם תלמידי מוסדות חינוך דתיים (התנגדות להפרדה מגדרית), גופים חיצוניים ועוד. לרשותכם לוח שנה חילוני שיכול לסייע לכם במעקב זה לאורך השנה.
  3. בקשו לקבל פירוט מירבי על תשלומי הרשות ולשלם רק עבור מה שראוי בעיניכם.
  4. בקשו פירוט של מערכת השעות השבועית / החודשית תוך הבחנה בין לימודים פורמליים לבין תוכניות בלתי-פורמליות המתוכננות במהלך השבוע / החודש. בקשו הסבר לגבי כל תחום או נושא שמעוררים בכם ספק.
  5. אם מתקיימים לימודי תרבות יהודית ישראלית (מורשת) בכיתות ילדיכם – בקשו לקבל לידיכם את כל הפרטים על האופן בו יילמד המקצוע.
  6. בקשו מההנהלה ומצוות ההוראה להיות קשובים לבקשותיכם להסרה/ביטול או שינוי של תכנים, תוכניות ופעילויות, ככל שהדברים מנוגדים להשקפת עולמכם הדמוקרטית-ליברלית ולאורח חייכם החילוני.
  7. בקשו לנסח יחד אמנה כיתתית / מוסדית להבטחת מרחב חילוני – ששה כללים להבטחת מרחב חילוני במוסד החינוכי, 
  8. בקשו להיות שותפים בניסוח קוד הלבוש המוסדי, ככל שבית הספר מעוניין בניסוח קוד כזה.
  9. הציעו לקיים פרויקט "הורה מעשיר" – אפשר גם אחרת.
  • חשוב להתנדב לועד הורים – הנהגת הגן או הנהגה כיתתית / מוסדית.
  • במהלך האסיפה ולאחריה – לגייס הורים נוספים לשם התארגנות כמשמר ההורים של הגן, הכתה ו/או המוסד החינוכי. מומלץ להקים גם התארגנות הורים כלל יישובית. לקבוצה מאורגנת יש הרבה יותר כוח השפעה מהורה בודד.

ככל שלא יתקבלו תשובות לשאלות ולבקשות במהלך אסיפת ההורים – בין אם לא הספקתם להעלות את כל הנושאים ובין אם לא התקבלו תשובות מספקות – מומלץ לשלוח מכתב להנהלת המוסד, ולכתב גם את מחנך.ת הכתה, ולבקש מענה.
לרשותכם נוסח מכתב גנרי אותו תוכלו להעתיק ולהתאים לצרכיכם בעקבות אסיפת ההורים הראשונה.


הורידו לשימושכם את המדריכים שלנו:

 לכל המדריכים שלנו – ארגז הכלים של הפורום החילוני 


בברכת שנת לימודים מוצלחת ונטולת הדתה

מצוות הפורום החילוני


חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא %D7%9E%D7%A9%D7%A7%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%9D-2.jpg

לוח השנה החילוני

המאבק בהדתה נמשך ועימו הצורך לשכלל ולהגדיל את מספר הכלים העומדים לרשותכם, ההורים.
נפלה עליכם האחריות הכבדה להיות שומרי הסף של מערכת החינוך אליה אתם שולחים את ילדיכם; מערכת שלא מכירה בזהותכם החילונית כזהות מובחנת ומנסה, בדרכים שונות, לפגוע בזכותכם המוסרית והחוקית שלא להקנות חינוך דתי לילדיכם.

לוח השנה החילוני


אתם, ההורים, שומרי הסף של מערכת החינוך!

כדי שתוכלו לעשות שימוש ראוי ומיידי בכל הכלים והמדריכים שהכנו עבורכם לאורך השנים, בנינו את לוח השנה החילוני*  – כלי שיסייע לכם להתמיד לאורך כל השנה בפעילות המעקב והניטור, וגם בשותפות ומעורבות במעשה החינוכי.

מה תמצאו בלוח השנה?

ארבעה סוגי אירועים והמלצות לפעולה:

ימים ונושאים לציון – ימים מיוחדים ונושאים שחשוב לציין ולדבר עליהם. לא תמיד ישנה התייחסות  לנושאים אלה במוסד החינוכי, או שההתייחסות בעייתית מבחינה דתית ו/או לאומנית. מומלץ להעלות שאלות ובקשות בפני הצוות החינוכי וגם להציע פעילות כ"הורה מעשיר" (אפשר להציע את הפעילות לשימוש הגננ.ת / המחנכ.ת או לבקש להגיע לכיתה / לגן ולהעביר את הפעילות בעצמכם).
מעקב וניטור – פעולות שגרתיות לאורך כל השנה שיאפשרו לכם לעקוב אחר הנעשה במוסד החינוכי ולפעול בהתאם לצורך. כך תוכלו למנוע מראש אירועים לא רצויים.
השגחה בזכוכית מגדלת – פעולות ואירועים שמתרחשים במוסד החינוכי ונסיון השטח מעיד על כך שהם מועדים להדתה.
אין כניסה – פעולה למניעת כניסתם של גופים חיצוניים דתיים אורתודוקסים למוסדות החינוך; גופים – ארגון או אדם יחיד – שבאים עם אג'נדה ברורה להנחיל את השקפת עולמם הדתית-אמונית על תלמידי ותלמידות החינוך הממלכתי.


לחיצה על האירוע תוביל אתכם להסבר קצר. לעיתים עם קישור (באדום) להסבר נרחב יותר והצעות לפעולה.
בתחתית ההסבר מצד ימין נמצא כפתור המאפשר לכם להוסיף את האירוע ליומן האישי (אפל או גוגל) שלכם. תוכלו כמובן גם להתאים את מועד התזכורת הרצוי לכם.


הלוח דינמי ואנו נמשיך ונעדכן אותו לאורך השנה בהתאם לצורך.

מומלץ לשמור את הלוח במקום נגיש כדי שיהיה שימושי לכם כל השנה: בסימניה, בדף הבית במובייל או בתיאור קבוצת הווטסאפ של ההורים.

*יש להמתין מספר שניות לעליית כל אירועי החודש ללוח.


לוח השנה החילוני


לכל המדריכים שלנו – ארגז הכלים של הפורום החילוני


 

כיתה בלי הדתה – עדכון – שנה"ל תשפ"ה 2024-2025

שנה חדשה - מדריך חובה מחודש ומעודכן ממתין לכם.

המדריך מכיל ארגז כלים למאבק בהדתה - מגן הילדים ועד התיכון. אנו מקפידים לעדכן את המדריך לקראת כל תחילת שנה בהתאם לשינויים המתרחשים במערכת החינוך ובנהלי המשרד.
המדריך - שיצא לראשונה באוגוסט 2019 (שנה"ל תש"ף) - מעודכן כעת לשנת הלימודים תשפ"ד.
- - - - - - -

המדריך – שיצא לראשונה באוגוסט 2019 – מעודכן כעת לשנת הלימודים תשפ"ה.


מעבר למדריך: כתה בלי הדתה תשפ"ה – 2024-2025


לכל המדריכים שלנו – ארגז הכלים של הפורום החילוני


הורים!
גם השנה – האחריות לנעשה בתוך מוסדות החינוך הממלכתיים מוטלת עליכם.

אתם שומרי הסף של מערכת החינוך הממלכתית הנמצאת תחת מתקפה של ממשלה שאיבדה את הבלמים. ממשלה שמחלקת בנדיבות סמכויות להנחלת זהות יהודית וחינוך אנטי-ליברלי וגזעני לנציגי המשיחיים והלהט"בופובים היושבים בה.

אין לכם ברירה אלא לשנס מותניים ולפעול.

רוצים להפסיק את ההדתה בחינוך הממלכתי? זה בידיים שלכם.
משרד החינוך לא יפסיק זאת מיוזמתו, בית המשפט לא מעוניין לטפל בנושא ובית המחוקקים אינו מתפקד.

רוצים שינוי? צאו להיאבק
משהו מפריע לכם? אל תוותרו
חושבים שאפשר ונכון אחרת? אל תשארו פסיביים
איך?

פתחו את המדריך, קראו בו מתחילתו ועד סופו, והיכנסו לקישורים הרבים המכילים דוגמאות, מקורות, הצעות ורעיונות לפעולה.

במהלך השנה עשו בו שימוש מושכל, ככל שתתקלו בנושאים מהנושאים בהם הוא עוסק הדורשים התערבות וטיפול.

חסר משהו? פנו אלינו ונעדכן hello@hiloni.org.il או hiloniorg1@gmail.com

חשוב לזכור ולהזכיר:
תהליך ההדתה מתעתע. הוא מגיע אלינו מכיוונים שונים, אליהם נחשפים ילדינו, תלמידי ותלמידות מערכת החינוך הממלכתית, במהלך שנת הלימודים – מגיל גן ועד תיכון.
במדריך ריכזנו עבורכם נקודות חשובות אליהן כדאי להתייחס כבר במפגש הראשון עם מחנך.ת הכתה והן עוסקות בכל ההיבטים המשפיעים על האופן בו צורכים ילדינו את המידע ועל המסרים שמועברים אליהם בין כותלי המוסד החינוכי ומחוצה לו: כניסת גופים חיצוניים לכיתות, פעילות חוץ – טיולים וסל תרבות, ספרי לימוד וחומרי לימוד מזדמנים, תרבות יהודית-ישראלית (מורשת), אירועים וטקסים, אמנה ותקנון כיתתיים ובית ספריים – כולל תקנון לבוש ועוד.

תמיד זכרו:
אתם שולחים את ילדיכם, מבחירה, למוסד חינוך ממלכתי.
לו רציתם שילדיכם יקבלו חינוך דתי הייתם שולחים אותם למוסד חינוך ממלכתי-דתי.
לו הייתם מעוניינים בתגבור לימודי יהדות – הייתם מבקשים להצטרף לתכנית תל"י – תגבור לימודי יהדות – הפועלת במוסדות החינוך הממלכתיים או מצטרפים לזרם המשלב בו לומדים יחדיו תלמידים חילוניים ודתיים.
אין למוסד החינוך הממלכתי סמכות לפגוע בזכותכם וחובתכם ההורית להעניק לילדיכם חינוך על פי דרככם; בין היתר זכותכם – המוסרית והחוקית – להימנע מהקניית חינוך דתי לילדיכם.

דת ואמונה הן עניינו האישי של הפרט

זכותו של הפרט לחופש מדת כוללת גם את זכותו שלא להיות נתון לכפייה – בין במישרין ובין בעקיפין – של פולחן דתי. על המוסד החינוכי הממלכתי, בהיותו מוסד לא-דתי בהגדרה, לכבד זכות זו ולהגן עליה.

אנא שתפו את המדריך:

כיתה בלי הדתה
המדריך להורה החילוני (2024-2025)

ושילחו אותו להורים שאתם מכירים בכל דרך אפשרית.


לכל המדריכים שלנו – ארגז הכלים של הפורום החילוני



הפורום החילוני וארגוני ההתחדשות היהודית מצויים בעימות. העימות הזה מתרחש על רקע מתווה שהוצאנו ככלי להורים הנאבקים בהדתה ובכפיית זהות יהודית בבתי הספר שלהם. מתווה זה מסווג את העמותות הנכנסות לבתי הספר דרך השער הבעייתי של "תרבות יהודית ישראלית" (מבית מדרשו של בנט) ומבחין בצורה ברורה בין עמותות דתיות אורתודוקסיות (אדומות), עמותות חילוניות (ירוקות) ועמותות ההתחדשות היהודית שסומנו בצהוב. לא פסלנו אותן כמו את אלה המסומנות באדום, אבל ציינו שמדובר בתכנים שעלולים לגרום להדתה. למה? 

הצעד שלנו, והלהט של המגיבים אליו, זיקקו את נקודות המחלוקת העיקריות בין תומכי ותומכות הפורום החילוני לבין אנשי ונשות ההתחדשות היהודית. בעוד הפורום מדגיש חילוניות ישראלית המבוססת על עקרונות וערכים אוניברסליים, ארגוני ההתחדשות היהודית מדברים על יהדות חילונית הנשענת על ארון הספרים היהודי.

בעוד הפורום מבקש למנוע כניסה של שיח דתי-אמוני ושל הנחייה – סמויה או גלויה – לביצוע פרקטיקות דתיות לתוך מוסדות החינוך הממלכתיים, באים ארגוני ההתחדשות היהודית ובמעטה של יהדות ליברלית חילונית עושים בדיוק את זה.  

ארגוני ההתחדשות היהודית סבורים שחילוניות היא מאמץ מתמשך לפרש את התנ"ך ומקורות דתיים אחרים באופן ליברלי. הוגי ההתחדשות היהודית יקראו את מגילת רות כטקסט פמיניסטי וידונו בשבת היהודית כרעיון סוציאליסטי. הם יעסקו בצדק ובצדקה על פי היהדות ובתפילה "חילונית" בכיפור. עיון בספרי לימוד של תרבות יהודית וישראלית שהוצאו על ידי גופי ההתחדשות היהודית חושף את הפריזמה דרכה מסתכלת הגות זאת על העולם – הפריזמה היהודית – וכך מלמדים את ילדינו שאמירת אמת או סולידריות חברתית הם ערכים יהודיים, ובלי לשים לב, ולמרות הכוונות הטובות, מייצרים תפישה לפיה היהדות עדיפה מבחינה ערכית על דתות אחרות, ובוודאי על החילוניות. כל זה נעשה עם גלוריפיקציה בלתי נסבלת של היהדות וללא קריאה ביקורתית אמיתית של הטקסט הראשוני, ולא בכדי. הקריאה הליברלית של היהדות דורשת להתעלם מהרוב העצום של הטקסטים היהודיים שמקדמים בריאתנות, עליונות יהודית והיררכיה בין בני אדם ומחייבת את הקוראים להשכלה פילוסופית ביקורתית רחבה, שלא קיימת בבתי הספר, וגם לא בתכניות הלימודים של ארגוני ההתחדשות היהודית.

בנוסף, ארגונים אלה עסוקים, ללא הרף, בלייצר וריאציה דתית ופלורליסטית יותר לטקסי החיים. לתפישתם, טקס במרכזו נערה שעולה לתורה הוא טקס חילוני בשל היותו שוויוני יותר, לא משנה אם הטקסט הנקרא שם מכיר בבריאתנות וכולל רכיבים בלתי נסבלים לאוזן הליברלית או האתאיסטית, ולא משנה אם הוא מחקה בהיבטים רבים את הטקס הדתי הבעייתי.

כל הארגונים שסווגו בצהוב מצהירים – ברמה כזו או אחרת – שמטרתם היא חיזוק הזהות היהודית בקרב תלמידי החינוך הממלכתי; שכאמור מבוססת על פי תפיסתם על קריאה במקורות דתיים-אמוניים. זאת בעוד אנחנו מתעקשים על זכותו המוסרית והחוקית של כל הורה, שבחר לשלוח את ילדיו לזרם החינוך הממלכתי, להימנע מהקניית חינוך דתי לילדיו.  אין שום הצדקה לכפות על הציבור החילוני-הישראלי זהות שאינו מעוניין בה. ארגוני ההתחדשות היהודית, שמציגים את עצמם כליברליים ופתוחים, דורסים ורומסים את זכותו של הישראלי החילוני – שלא מעוניין בדת בכל מינון שהוא במערכת החינוך אליה הוא שולח את ילדיו – לחשוב ולנהוג אחרת מהם.

אנחנו סבורים שיש מקום בישראל לארגונים אלה כמי שנותנים אלטרנטיבה לציבור לא-דתי שמעוניין לשלב דת מתונה בחייו, הן באופן טקסי והן באופן מהותי יותר, אך אין להם מקום בבתי הספר הממלכתיים. בסופו של דבר התכנים של הארגונים הללו, תכנים כמו טקס הכנסת ספר תורה או תיקון ליל שבועות, הם תכנים דתיים. התכנים האלה נכנסים למערכת שכבר עמוסה לעייפה ביהדות. במקום להילחם על הרחבת מדעי הרוח ועל הוספה של קאנון אוניברסאלי, הם מנסים להביא עוד יהדות ומחזקים תפיסות אתנוצנטריות. המלחמה בחושך של האורתודוקסיה היא בקידום של רעיונות ליברלים אוניברסליים ולא באמצעות עוד לימודי דת.

כפי שכתבנו בפתיח לרשימה הממיינת: "השקפתנו היא שחינוך ערכי, לרבות זה העוסק בזהות יהודית, צריך ורצוי שישאר בידי צוותי ההוראה הקבועים – מורים ומורות, גננים וגננות – הפועלים בבתי הספר ובגנים." 

את הרשימה הכנו בעקבות הנחייה חד משמעית של משרד החינוך להנהלות מוסדות החינוך כי הן מחוייבות לצרוך תוכניות חיצוניות מתקציב גפ"ן בשני תחומים: תרבות יהודית ישראלית וחיים ביחד. לאור זאת מצאנו לנכון לנסות ולברור מתוך מגוון התוכניות המופיעות במאגר התוכניות בשני תחומים אלה את התוכניות המתאימות יותר. המטרה היתה להראות לציבור החילוני – שכבר נקעה נפשו מריבוי התכנים המדיתים העוסקים בזהות יהודית שנלמדים במסגרת מקצועות החובה – שלפחות בתוכניות ההעשרה החיצוניות, שהמוסד החינוכי מחוייב לצרוך, הוא יכול לקבל חשיפה לתכנים ונושאים שעוסקים בתרבות ישראלית שמדברת יותר לליבו.

אנחנו לא טוענים שהתוכניות אותן מציעים ארגוני ההתחדשות היהודית לא טובות או לא ראויות כלל. אנחנו טוענים שהן לא מתאימות לנו; לציבור החילוני-הישראלי שאינו מעוניין בחינוך לדת במסגרת המוסד החינוכי אליו הוא שולח את ילדיו. אנחנו גורסים, שאם כבר נגזר על הנהלת המוסד החינוכי לצרוך תוכניות באופן מחייב, ויש במאגר התוכניות ממנו ניתן לבחור תוכניות העשרה בנושאים ישראליים ואוניברסליים יותר, שמועברות על ידי גופים שלא חרטו על דגלם את המטרה של העמקת הזהות היהודית בקרב תלמידי ותלמידות מוסדות החינוך הממלכתיים, יש לתת עדיפות לגופים אלה.

לארגוני ההתחדשות היהודית יש תרומה אדירה בהפנמת הרעיון שהציבור החילוני הוא "עגלה ריקה" שיכולה להתמלא בעיקר (אם לא רק) על ידי התרבות היהודית, לתפיסה שהזהות היהודית עליונה על הזהות הישראלית, ולתפיסה המנכסת ערכים אוניברסליים ומציגה אותם כיהודיים. בכך נענים הארגונים למטרת תוכנית הלימודים תרבות יהודית ישראלית הבעייתית המבקשת לפתח את אישיותם וזהותם של תלמידי ותלמידות החינוך הממלכתי כיהודים, כישראלים וכבני-אדם (תוכנית הלימודים תי"י, ע' 82. ציטוט מחוזר מנכ"ל 2017). 

אבל אנחנו מעדיפים לחנך את ילדינו להיות קודם כל בני אדם, אחר כך ישראלים ולבסוף גם יהודים, בדרך ובאופן בו יבחרו הם.



להעמקה בהבנת העמדה שלנו: הצעה לדיון עקרוני בשאלות מהי יהדות ומהי הדתה, וגם – מה מקומם של לימודי היהדות במוסדות החינוך הממלכתיים.


הפרשת חלה? לא בבית ספרנו

טקס הפרשת חלה, שהפך בשנים האחרונות לטרנד בחברה החילונית, מוצא את דרכו יותר ויותר למוסדות החינוך הממלכתיים. צריך לומר באופן שאינו משתמע לשתי פנים: אין מקום לקיום טקס כזה, ולתפילות בכלל, בבתי הספר של החינוך הממלכתי.

אין מקום לקיים במסגרת בית הספר הממלכתי טקס הפרשת חלה או כל טקס דתי אחר. יש הבדל עצום, שחומק לצערנו מתחת לרדאר של ההורים ושל המחנכים, בין ללמוד על (אמונה) לבין ללמד את ולבצע בפועל (פרקטיקה אמונית). עיוורון זה מנוצל לרעה על ידי גורמים שונים המציעים את מרכולתם האמונית לבתי הספר הממלכתיים.
טקסים דתיים מנחילים אמונה בקיומו של אלוהים. של "כח עליון" שיכול להגן ולהציל אם רק נתפלל, או נתלבש, או "נשמור" קצת.
בטקס הפרשת חלה מועבר המסר שיש בכוחה של לישת בצק בליווי אמירת פסוקים ותפילות, להשפיע ולשנות משהו בעולם.
איזה מסר מקבלות הילדות כשאירוע כזה מתקיים בחסות ביה"ס? כשהמוסד החינוכי הממלכתי בו הן לומדות, מקדם חשיבה לא רציונלית וריבונות של ישות חיצונית על האדם?
מה יקרה כשהילדות יגלו שהתפילות שלהן לא הצליחו? חלקן יפנימו שזה בגללן, שמשהו שהן עשו לא היה טוב. אולי צריך להתפלל יותר. או להתחיל "לשמור" שבת. או לגזור בגדים ולהתלבש "צנוע" (שם מכובס למישטור נשים וילדות) – תופעות שאנו עדים להן ביתר שאת מאז ה-7 באוקטובר.
כשנשים בוגרות בוחרות להשתתף בטקס הפרשת חלה זה העסק הפרטי שלהן. כשילדות ונערות צעירות מוזמנות לטקס כזה בחסות ביה"ס – זה העסק של ההורים שלהן. כך גם בעניין התפילה בכלל. תפילה היא לא הדרך בה אנחנו, החילונים, פותרים בעיות.

לו רציתם להקנות לילדיכם חינוך דתי שכולל פרקטיקות וטקסים דתיים, הייתם שולחים אותם לחינוך הממלכתי דתי.

הורים! בחרתם לשלוח את ילדיכם לבית ספר ממלכתי וזכותכם להקנות להם חינוך חופשי מדת והדתה. ויותר מכך – זכותכם המוסרית והחוקית היא להימנע מהקניית חינוך דתי לילדיכם, ולעמוד על כך שהמדינה תכבד זאת.

הוראת המקרא: תרבות. לא דת.

בשנתון מכללת סמינר הקיבוצים – החינוך וסביבו – תשפ"א מופיע מאמר חשוב ומיוחד.
המאמר, שנכתב על ידי אנשי אקדמיה בכירים – ראשת החוג למקרא ותרבות ישראל וראש התכנית לתואר שני במדעי הרוח במכללת סמינר הקיבוצים – מציג באופן בהיר ונהיר את הבעייתיות שבתוכנית הלימודים החדשה בתנ"ך ואי התאמתה לערכי הציבור החילוני המזין את בתי הספר הממלכתיים.

המאמר – אותו תוכלו לקרוא במלואו כאן – hahinooh-svivo2021_gam-hacohen_frogel (3) – מפרט ומבסס, באמצעות דוגמאות מתוך התוכנית ומתוך התכנים המוצעים בה, את טענת הכותבים נגד תוכנית הלימודים בתנ"ך לחינוך הממלכתי והצעתם לשינוי.

מתוך המאמר:


"המאמר מבקש לדון בבעייתיות שבתוכנית הלימודים בתנ"ך לחינוך הממלכתי עבור הציבור החילוני ולהציע לה חלופה. הוא מראה שהתוכנית מקדמת השקפת עולם אמונית־לאומית, כלומר כזו שמדגישה את חשיבות האמונה הדתית ומעניקה משמעות דתית לעם,לתרבות ולמדינה. השקפה זו מנוגדת להשקפת העולם החילונית, הרואה באמונה הדתית בדיה וחושבת על הקיום האנושי במונחים היסטוריים ואנושיים ולא במונחים מטפיזיים ואלוהיים. עיוות זה, שבו מתחנכים ילדים חילונים לפי השקפת עולם המנוגדת להשקפת העולם של הוריהם, הוא בעיה אתית שצריכה לבוא על תיקונה."

"כפי שהראינו, תוכנית הלימודים במקרא של החינוך הממלכתי מקנה ללא ספק עדיפות לנרטיב הלאומי־אמוני של עם ישראל. היא מכוונת להעדפתם של "ערכים יהודיים", שפירושם ערכים שתקפותם אלוהית, על פני ערכים אוניברסליים, שהם אנושיים במהותם. כל זאת בניגוד מובהק למטרתו המרכזית של חוק חינוך ממלכתי, המציב את החינוך לערכים הומניסטיים ואוניברסליים כערך ראשון במעלה."

"כך מנתקת תוכנית הלימודים במקרא את הספר מההקשר התרבותי והאנושי הרחב שלו ומקדמת פרשנות אמונית לזיקה הלאומית. כותביה אינם שמים כל דגש על הערך האוניברסלי של הספר, תוך השוואתו לספרות דומה מהעולם העתיק, ואינם מגישים אותו לתלמיד החינוך הממלכתי כטקסט מכונן של התרבות העברית אלא כטקסט קדוש. התלמידות והתלמידים הצעירים מקבלים אותו כתורה מסיני, והבוגרים נדרשים להבינו בהתאם לפרשנותו המסורתית."

"כאמור, אנו רואים את השקפת העולם החילונית כהשקפת העולם הראויה ביותר מבחינה אתית, לכן חשוב לנו לדרוש חינוך הולם עבורה. איננו שותפים לשיח הזהויות או להבחנות סוציולוגיות או תאולוגיות על שבטי ישראל, שמבקשים, לדידנו, לטשטש את המחלוקת האתית על דרך החיים הראויה. עם זאת, אחד הערכים הבולטים בהשקפת העולם החילונית הוא סירוב לכפייה מכל סוג שהוא, מתוך הכרה בזכותו של כל אדם לבחור לעצמו את דרך החיים שלו, כל עוד אינו פוגע בזולת. לכן, איננו מבקשים לכפות את השקפתנו על אחרים, אך מסרבים לכך שיכפו עלינו או על ילדינו השקפת עולם שאיננה מקובלת עלינו והנראית לנו שגויה מבחינה אתית."

"לפיכך אנו מציעים למקם את לימוד התנ"ך בתוך לימודי תרבות, שיילמדו בצורה ביקורתית והשוואתית. התנ"ך יילמד במסגרת זו כמיתולוגיה של התרבות העברית, תוך השוואתה למיתולוגיות קדומות אחרות. השוואה זו חיונית דווקא בגיל הרך, כדי שלא יתקבע בנפש הילדים הדימוי של אלוהים כאמת שאין בלתה אלא כדימוי ספרותי עם מקבילות דומות. רק בשלב מאוחר יותר יהיה ללימוד ההשוואתי גם ערך ביקורתי, מפני שדרכו יוכלו התלמידים הבוגרים לעמת את הטקסטים עם טקסטים דומים מתרבויות אחרות…. כך תתקבל אצל התלמיד תמונת מציאות נכונה יותר של תרבויות האדם מבחינה היסטורית וגאוגרפית ולמקום של התרבות העברית בתוך מרחב התרבות האנושית."

לקריאת המאמר המלא – hahinooh-svivo2021_gam-hacohen_frogel (3)

לקריאת התכנית – תכנית הלימודים בתנ"ך ממלכתי (מגן הילדים עד כתה י"ב – והס מלהזכיר אף במילה את ביקורת המקרא…)


1.

ש. באיזו מדינה מחויבים בתי הספר לתלות את אמנת החילוניות?

ת. צרפת


2.

ש. איזה ציוד חשמלי כבד שהועבר בשבת כמעט הפיל ממשלה בישראל?

ת. מַשְחֵן. יהדות התורה פרשה מממשלת ברק ב-99' בשל העברת המשחן – חלק מטורבינה של חברת החשמל – בשבת


3.

ש. מי העירייה הראשונה שהוציאה נוהל עירוני המחייב את מוסדות החינוך לדווח להורים על כל פעילות של גופים חיצוניים, במטרה להגביר את הפיקוח על הארגונים הדתיים?

ת. עיריית רמת גן


4.

ש. איזה ביטוי הקשור באלוהים הוסף בלחץ הדתיים למגילת העצמאות?

ת. צור ישראל 


5.

ש. איזה חוק הוציא המונים לרחובות במהלך 2018? נגד מה מחו?

ת. חוק המרכולים. המחאה עלתה בעקבות החמרה בתנאי פתיחת חנויות בשבת, לרבות חנויות לממכר מזון. בתיקון לפקודת העיריות, שאושר בכנסת בינואר 2018 (ונודע בשם "חוק המרכולים"), נקבע שחוק עזר עירוני בעניין פתיחתם וסגירתם של חנויות ובתי מלאכה בימי מנוחה טעון הסכמה של שר הפנים, והשר לא ייתן את הסכמתו אלא אם כן פתיחתם של העסקים בימי מנוחה נדרשת כדי לספק צרכים אשר לדעת השר הם צרכים חיוניים.


6.

ש. מי היה ח"כ הראשון שערך טקסי נישואים חילוניים לזוגות שלא רצו או יכלו להינשא ברבנות?

ת. שולמית אלוני


7.

ש. מי כתב: לא ניתן לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש?

ת. הרצל, בספרו מדינת היהודים


8.

ש. ממתי יש בחיפה תחבורה ציבורית בשבת?

ת. מלפני הקמת המדינה (נמשכה מאז במסגרת הסטטוס קוו).


9.

ש. לאיזה פילוסוף מיוחסת ההתבטאות הראשונה  בנושא הפרדת הדת מהמדינה?

ת. הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק (1704-1632) שפרס את משנתו על הפרדת דת (כנסיה) ומדינה במסגרת "איגרת על הסובלנות" שפורסמה ב-1689


10.

ש. מה נודע בשם בג"ץ החמץ?

ת. עתירה שהגיש הפורום החילוני, יחד עם עותרים נוספים, נגד משרד הבריאות והרבנות הראשית, במטרה לבטל את הנוהג של בתי חולים לערוך חיפוש על הנכנסים במהלך חג הפסח, ולאסור על הכנסת מזון פרטי לתחומי בתי החולים, מחשש להכנסת מזון שהוא בגדר "חמץ".


11.

ש. מהי עמדתו הרשמית של צה"ל בנוגע להחמרה בנהלי הצניעות. שמעבר לפקודות הצבא, בכל הנוגע להופעה ולבוש של חיילים וחיילות?

ת. העמדה הרשמית היא שאין להחמיר. ראש אכ"א מוטי אלמוז שלח בשנת 2018 איגרת כזו למפקדים בעקבות מספר דיווחים על מקרים שבהם החליטו מפקדים להחמיר על כללי ההופעה והלבוש הקבועים בפקודות, למשל, בדרך של הטלת איסור על חיילות ללבוש חולצה לבנה או הטלת איסור על לבישת בגד ים בשטחי הבריכה.


12.

ש. "אין הדתה אין שמדתה", באיזה הקשר אמר שר החינוך נפתלי בנט את הדברים?

ת. בתגובה לדו"ח מולד מ-2017 שחשף את היקף פעילות העמותות הדתיות ומעורבות הבית היהודי בחינוך הממלכתי.


13.

ש. כמה אחוזים מתלמידי ישראל לומדים אבולוציה?

ת. פחות מ-5 אחוזים, בעיקר במסגרת מקצוע בחירה


14.

ש. מי היה הפעיל הציוני שזכה לתארים "הצדיק החילוני" ו"האדמו"ר החילוני"?

ת. א.ד. גורדון


15.

ש. נכון או לא נכון: בתוך בסיס צבאי, במקרר שנמצא מחוץ למטבח, מותר לחיילים לאחסן יחד מזון בשרי, חלבי, ומזון שאין עליו חותמת כשרות?

ת. נכון, בעקבות מאבק ציבורי ממושך שניהל הפורום החילוני  נגד ענישת חיילים שאחסנו מזון בשרי או לא כשר במקרר, הצבא הוציא בפברואר פקודה חדשה המאפשרת לאפסן במקרר גם מזון בשרי או שאינו נושא חותמת כשרות.


16.

ש. איזו מפלגה יצאה בקמפיין שאומר: הדתה זה אנחנו?

ת. האיחוד הלאומי של אורי אריאל ובצלאל סמוטריץ, בשנת 2018


17.

ש. הזכות המקנה להורים בישראל לבחור זרם חינוך ולהימנע מהקניית חינוך דתי מעוגנת באיזה חוק?

ת. חוק חינוך ממלכתי מ-1953 וחוק לימוד חובה -1949 (זכויות הורים בחינוך)


18.

ש. מי הן שתי האגודות השיתופיות המפעילות תחבורה ציבורית בשבת?

ת. נוע תנוע ושבוס


19.

ש. איזה מאמר נפתח כך: להיות לא-דתי אפשר מתוך בורות, ומתוך עצלות ומתוך סתמיות: אבל להיות חילוני הרי זה מתוך בחירה להיות חילוני?

ת. "עוז להיות חילוני" מאת ס. יזהר


20.

ש. מי העיר הראשונה שאסרה על הקמת דוכנים מכל סוג, כולל דוכני חב"ד, בטווח 100 מטר ממוסדות חינוך?

ת. תל אביב


21.

ש. מי כתב ומתי: "נזכרתי, כי בן אני לעם שפל ובזוי, מטורף ומורדף… אז גבר בי החפץ להילחם בעד עמי ותקומתו הלאומית, אף שכבר התרחקתי ממנו".

ת. משה הס. 1862 בספרו רומי וירושלים. ממבשרי הציונות שקדמו להרצל. נולד והתחנך בבית דתי-מסורתי והפך עם השנים לחילוני והומניסט


ושאלת בונוס:

ש. איפה עלה הרעיון למנות חלצ"ר – חילוני צבאי ראשי?

ת. מערכון ב"ארץ נהדרת"


עוז להיות חילוני / ס. יזהר

המאמר מתוך קובץ מאמרים בעריכת יעקב מלכין "תרבות היהדות החילונית - הגות חדשה בישראל", הוצאת כתר וספריית היהדות החילונית 2006, עמ' 349-355.
פורסם לראשונה ב-1981 בכתב העת "שדמות".

עוז להיות חילוני

מאת יזהר סמילנסקי

דתי, לא דתי וחילוני

להיות לא-דתי אפשר מתוך בורות, ומתוך עצלות ומתוך סתמיות: אבל להיות חילוני הרי זה מתוך בחירה להיות חילוני.

להבדיל מאותם לא-דתיים שהם לא-דתיים לא מרוב הכרעות אלא מאותה נוחות מעשית: פחות מוטרדים בהגבלות ובחובות, פחות מוטרדים בצווי מותר אסור, פחות בפולחנים ובטקסים של-חובה, ואין עליהם לפרפר הרבה כדי להיות לא דתיים – עליהם רק להיות כמו כולם – הולכים אל הקל יותר, פטורי עול יותר, וגם מנוערים מצורך לתת דין-וחשבון.

לא די להיות לא-דתי כדי להיות חילוני. ההבדל אינו רק כהבדל שבין שלילה וחיוב, ולא רק כהבדל שבין סביל ופעיל – אלא כהבדל שבין מציאה לאיבוד. רבים מן הלא-דתיים מוסיפים להיות לא-דתיים עד לרגע שנתקלים במעצור בחייהם, כשנחבט עליהם פתע משהו מעבר לשיגרתי, או מאורע חוסם-דרך – וכמועדים שולחים הם אז יד להיתפש בדבר ולהיאחז במשהו יציב, בטוח יותר, אבהי. ברגעי תדהמה כאלה הלא-דתיות שלהם כאילו מצטמקת – נראית יום-יומית מדי, שטוחה מדי, ובעיקר ריקה מכדי עמוד ברגע הקשה. רגע זה יאה לו קצת יותר טקסיות, וחגיגיות, ואולי אף כמין "מבט אל מעבר מזה".

"חוזרים לרגע" אלה, אינם שוהים, ברגיל, אלא עד עבור הרגע וחוזרים, בלא מאמץ, אל המעמד הסתמי של הלא-דתי, קצת נכזבים, אולי, קצת נבוכים, ועם משקע של כאב לא-פתור. לרבים, כנראה, חסר מפעם לפעם, אותו הניסוח המגובש של המעמד הדתי, הספוג באינרציה הצבורה של רצף הדורות – מלבד הצורך לשבור, מפעם לפעם, את רצף השליחות היום-יומי, ואולי אפילו, לעמוד, מפעם לפעם, ולשאת מבט השמיימה.

אלא, שנסיגות זמניות אלה אל "העמידה הדתית" (או, במבט אחר, "גיחות" אלה) – אינן עזות עד כדי טלטול האדם מלא-דתיות אל דתיות שלמה, ומשאירות אותו לא-דתי במצב מנמנם. לא-דתי כזה – אינו חילוני. אלא הוא, כאמור, לא-דתי אד-הוק, מטעמי נוחות, מטעמי חסכון-מאמץ, וגם, אולי, מטעמי אופנת הזמן. אין בלא-דתיותו שום בחירה, אלא כולה אי בחירה. אי-דתיות מתוך גראוויטציה.

דווקא בגלל טעמים אלה של נוחות, של התקיימות בפחות לחצים, בפחות חובות ורגשי אשם, ושל הינתנות סבילה לכוחות הכובד שינחיתו אותך אל השיגרה הרכה – טבעי לצפות שהלא-דתיים מספרם ילך ויגדל: "פחות עמל". חיים מתוך אין שאלות. מתוך כניעה לסתמי. מתוך אין-צורך לעשות ואין צורך לשמוע, אלא רק לקבל את החיים ולהחליק עליהם כפי שיפועם הנוח, וכל עוד לא נעצרו בתדחפה או לא נתפאר במבהיל איזה בור עמוק כרוי מתחת.

לא כן החילוני מתוך בחירה. במה הוא חילוני? קודם-כל בנטילת אחריות, ובאחריות שאין לה מקור מחוץ לו.

להיות חילוני זה מעבר להיות לא-דתי, ומעבר להיות בלתי מאמין באמונת הדתי. טענות הדתי מוצאות אותו ספקן, ויותר מספקן: אינו מסתפק בהוכחותיהם, ככל שהוכחות להם ולא אמונות שמספקות את תוקפן מהן-ובהן. שהרי האישורים שמביא הדתי לתקפות טענותיו – אינם אלא אקסיומות, ואלה, כידוע, פטורות מהוכחה ואין צריכות אלא לאמנה שלמה ("אהבה"), שאינה תלויה בדבר.

חילוני אינו חילוני מחמת ש"נתרוקן לו", מחמת ש"אמונתו נתייבשה", אלא מחמת שבחר לעמוד בעולם על חזקתו שלו, בלתי מודה באמונת הדתי, ובלתי נדון לחיי אמונה אחת, כל-כוללת, שלימה מאופק עד אופק, אמונת "כיפת הסלע".

להיות חילוני, זה להיות בעל תביעה לריבונות על חייו. בלתי מחוייב מראש למצוות או לחיובים שלא באו מהכרעתו ומהסכמתו האוטונומית, לרבות חולשתו, שגיאותיו ומחיר השגיאות, שעל ראשו.

החילוני הוא מי שמקבל עליו עמידה מתמדת במצב מהפכני. אין לו את מי להאשים ואין לו אל מי לפנות. כל האחריות עליו. האחריות ומחירה, האחריות וכאב בדידותה, אבל גם האחריות וריבונותה. הוא בעול אחריותו שבחר בה. הכל עליו עד שיימצא לו מה שיימצא, אם יימצא, ובלבד שתתיישב לו עם בחירתו וחופש רצונו – ואם לא – לא. הוא מבקש לעמוד בלא הזה, ככל האפשר, בלי להתפשר מדי. ובלי לרוץ מהר מדי לחפש לו הקלה או שלווה.

הדתי המצוי אינו מחפש. הוא כבר יש לו. עליו רק לקיים, רק לציית, רק לעשות כמצווה. לכל היותר לפרש סתירות. הוא, עומד וידיו מלאות לו, מלאות הלכות, תשובות ופסקים, ומנגנונים שלפיהם מכריעים בחוש שעוד לו נודע. אלא, שמי שידיו מלאות הוא לא יוכל לקחת עוד. רק מי שידיו ריקות יוכל לקחת – כשיימצאו. מבחינה זו, אשרי הידיים הריקות , הן יכולות לקחת – כשיימצא. ידיו הריקות של החילוני – הן יתרונו: הן עשויות לחיפוש, וכשימצא ייקח.

משתמע מזה, שהחילוני ספקן הוא בכל מה שהדתי קורא לו האמת או גם הדרך אל האמת. עומד הוא בעולם בלי אורח חיים, בלי יורה דעה, בלי אבן העזר ובלי חושן משפט. מכל אלה אין לו, במקרה הטוב, אלא ידיעה היסטורית, אבל לא הסכמה מחייבת שתוקפה בה. כמי שיודע על דבר שהיה, אבל אם מבקש להוסיף ולהתקיים כעת – צריך להסכמה מחדש, להוצאה ריבונית ולא אוטומטית. וכך עומד החילוני בהכרת החובה להכריע מחדש, אין קץ, בכל מה שעל הפרק. זה שפעם נהגנו כפי שנהגנו – אינו די כדי לנהוג כך, ממילא, גם כעת. ובקצרה, מחר מחרתיים יקר בעיניו ומרכזי יותר מכל תמול שלשום. לא שהוא מבטל או מתנתק, ממה שהיה, אלא שאינו סותם את מבטו למחר בכבודו של אתמול.

דווקא לכן, דווקא בגלל העמידה על המשמר הזאת, תמיד בקשב, תמיד בנכונות, תמיד בחיפוש, תמיד בנכונותו של אברהם להעתיק את אוהלו ולנסוע משם והלאה – אין זה מצב שנוח לעמוד בו. ואמנם רבים מבין הלא דתיים, מתעייפים מצאת לילה לילה לשמירה. והם מנסים ככל ידיעתם, להיות גם בפנים וגם בחוץ בעת אחת, גם להיות לא דתיים וגם להיות קצת דתיים. לאכול ולשתות כלא דתיים ולהיאנח כדתיים ולגלגל עיניים. וכשלא תמיד נוח גם בכך, מרבים להאשים מישהו ולהתאונן לפני מישהו.

מסגרת, תורה ומנהיג

בין כך ובין כך, רבים הם היום שנתעייף להם להיות חילוניים. כשם שנתעייף להם מן הדמוקרטיה. ומדגדג להם למצוא איך אפשר להיפטר מן המועקות, ומן הטרדות, ומן התביעות שהם נתבעים תמיד, בלי לדעת מה ובלי להבין לאן, ושאולי, על כן, צריך לנסות ולחזור ולהיות מסוגרים באיזה מסגרת, ולהיות מנוהלים באיזה כיוון. נתעייף להם מן הפתוח מדי, נתעייף להם מן החופשי מדי, מן הלעשות כרצונך מדי. נראה להם שהחילוניות או הדמוקרטיה, תובעת מהם יותר מדי התאמצות, עמידה על המשמר, יותר ממה שיש להם או ממה שנישאר להם.

על שני מיני דתיים מדובר. על הדתיים של אמונה באל, ועל הדתיים שהיתה להם אמונה באיזו אידיאולוגיה חזקה. גם הדתיים הראשונים לאחר שעזבו את דתיותם נתעייפו להיות לא דתיים: וגם הדתיים, שנגמרה להם האידיאולוגיה שלהם, נתעייפו לחיות בלי. נתעייף להם לחיות בלי דוקטרינה, בלי מנהיג, ובלי עוצמת השתייכות גדולה וכל-מקפת. וקשה, קשה להם.

יותר מדי חופשי להם. יותר מדי רשות בידם לפנות לכל צד, יותר מדי דעות מתחרות ואף אחת מהן אינה הסופית, יותר מדי התנדנדות לכאן ולכאן, בלי אף הטחת כף בשולחן נחרצת וגואלת, יותר מדי אחריות אישית, יותר מדי בחירה חופשית ורשות נתונה. יותר מדי חיוב במאמץ אישי כדי לקבל גמול אישי. קשה מכל להיות חילוני שכלום אינו מוכן לו, והכל תמיד בהכנה בלתי ניגמרת – כאצל אותה בעלת בית גרועה: מכינים ומכינים את הארוחה – ואיננה.

יותר מדי חופשי להם. וקשה, מסתבר, ביותר מדי חופש. קשה ביותר מדי ב"אתה תחליט בעצמך". קשה להיות מסתכל תמיד לכל צד לחפש נקודה יציבה ולהיווכח שכולם כמוך מסתכלים לכל צד כמוך – ואין. קשה להיות בלי אבא ולהיווכח פתאום שהנה אתה. הוא האבא, ושיותר משיש בידיך אין בידי אף אחד. קשה להאמין שכך יימשך ויימשך מכאן ולהבא: הכל תמיד עליך, אדם קטן ואפור ולא גיבור במיוחד, וככה הוא העולם וכאלה הם החיים. קשה, ורוצים לחזור אל מה שמסופר באגדה כשהכל היה שונה: היה סדר, היה כיוון, והיה ציווי מגבוה, ואפילו אם היה קשה לעתים לקבל – לבסוף היתה הקלה, כמובן מאליו, ומרפא לנפש. ושלא יהיה פתוח כל כך, ולא גדול כל כך, ומחוץ לידיך כל כך, כמו להיות נדון לחיות במדבר של חופש.

כשם שיש בעיית הסגור כך יש בעיית הפתוח. ורבים חולים בפחד מן המותר. חוליות קיומם היציב, מסתבר, מתפקקות להם כשאין סדר סגור, ובלי כוכב צפון החלטי. מה עושים בעולם, שכל ההכרעות בו פתוחות ומחכות תמיד להעדפותיך, שהכיוונים בו מרובים ומחכים לבחירתך, ושההחלטות מתחרות אלה באלה, כולן מסובכות וכלום לא פשוט?

האם ייפלא איך נתמלא העולם מועקה, דאגה ובעתה – ואיך כולם מסתובבים בלא נוח מתמיד, המנדנד להם בלי הפוגה, מתיש ושוחק כל ניסיון של תקווה? האם ייפלא איך כולם מחשבים להם בגלוי ובסתר איך להימלט מזה, איך להציל את נפשם מן הדכדוך הזה, דכדוך הפתוח ודיכאון החירות?

רבים רבים, מסתבר, רבים מן המשוער, לא נולדו לחיות בפתוח באחריות עצמית ובחופש בחירה. וקשה עליהם הדבר משאת. ואכזריות לדרוש מהם. רבים רבים, מסתבר, נולדו לחיות ולחוש עצמם בנוח רק בתוך מסגרת, רק בתוך סדר שיש לו מרכז, והגיון סיבתי רציף, בתוך עולם שיש לו ריבון, מנהיג מורם מעם, שיודע לומר דברו ולהדריך, שיודע פעם ללטף ופעם לגעור, ופעם אף להרים יד ולהוכיח נחת זרועו. קשה, קשה בלי מסגרת, תורה ומנהיג. רבים נשארים כל ימיהם בבחינת ילדים בחצר בית אבא, ורבים מפרשים את ה"מנוס מחופש" כמנוס מפני דיכאון, ומפני חוסר משמעות, ומפני שיעמום כוסה שמים וארץ. החיים ניראים להם אז כבור בלי תחתית, שכל יום עומדים בו על סף נפילה אל כלום: והמבט למטה מסחרר, מבהיל, ומרתק. קשה להמשיך כך.

ומה צריך אז יותר מכל? שלווה. זה הדבר. תעשיית שלווה אדירה קמה בעולם. מן האדירות שבתעשיות. לא רק כימית רוקחית, לא רק טיפולית, לא רק שעשועית בידורית, לא רק "תרבות ואמנות", לא רק התגודדויות ספורט, אלא גם הכרעות פוליטיות מרחיקות לכת: להצביע בעד מבטיח השלווה הגדול מכולם. ועוד יותר מזה: תעשיית אמונה, תעשיית דתות למאמינים, לכל מחפשי השלווה בטחון שלום. והמשמעות בודאי, המשמעות.

לכאן אפוא הולכים כל עייפי החילוניות. לאחר שהכל בעולם איכזב ועייף. אל השלווה. העולם מבקש שלווה. האדם מבקש שלווה. לא תנועה, לא חיפוש, לא טלטלה, לא עניין גדול לא עבודה מעניינת, לא עשייה מלהיבה, לא העפלה אל קצת יותר, או משהו – אלא זה: שלווה. לא לחץ, לא מתח, לא היקלעות, לא טלטלה, רק שלווה. אלהים, רק שלווה לבני אדמיך. להיות רובצים על שפת הים בלא כלום, החול לוהט בגב, השמש בעיניים ומלקקים בעצלתיים גלידה, ולא דואגים כלום, ולא רוצים כלום ולא שום דבר איכפת במיוחד, ולא מחפשים כלום, ורק שלווה.

ואם אין שלווה? לא טוב. מעשנים עשב, עושים התעמלות, נושמים עמוק ונושפים לאט היטב, רצים כל בוקר, ניזונים מדשאים ומפרחים, ומחפשים משמעות שתהיה באה כמו דבש. שתהיה שלווה עם משמעות, נותנים את הנפש בשביל בריאות הנפש. ימים על ימים דואגים לשיווי המשקל, באמצע העולם. לא אהבה, לא יופי לא אמת, אלא שלוות הנפש. עושים חצי אפלה ועושים בה מיסטיקה בכל כוונת הלב, לבטל כל לחץ, להתפרק כל מתח, לדחות כל חובה או אחריות, להשעות את העולם שבחוץ – ורק שתהייה שלווה. שהאדם יהיה שלו. וזה הכל.

ומה עוד צריך לו לאדם, מלבד השלווה? לא כלום. זה הכל. רק שלווה. אבל אם שואלים מה עוד – למה לא שגם מישהו חזק ישמור עלינו, תמיד. שמישהו גם יאהב אותנו, כפי שאנחנו, מוצלחים או לא מוצלחים, תמיד. ושמישהו גם יבטיח לנו מחוץ לכל חשבון ובהן צדק שהסוף יהיה טוב, תמיד. ושגם אם ניתקע בגיא צלמות לא נירא רע, ושרק נישא קולנו לקרוא – ויימצא מייד מישהו שישמע ויבוא, בטוח ושקט ואבהי, ויושיט לנו יד גדולה וחזקה ושלווה. ושוב שלווה.

עובדי השלווה

על אין השלווה נימאס לחילוני. ובשל השלווה פונים אל הדתי. אל הקצת דתי, אל הכמעט דתי, אל הדתי הלא מחייב ורק המנחם. שנותן בלי לקחת. שאהב בלי להכביד. מצבו החשוף של החילוני מפחיד. תמיד מתחים בו וסביבו. תמיד הכל מתוסבך, תמיד הברירות פתוחות, תמיד צריך להחליט מחדש. ומה מעייף יותר מעמוד תמיד קשוב וחייב, ובלי תשובות מוכנות, ולהתחיל כל יום מהתחלה, בעל האחריות המתיש תמיד – מה יותר בלתי שלווה מן החילוניות?

לא קל בעולם. מכל צד אורב הרע. ומה יעשה מי שמבקש שכבר יהיה טוב, קצת, אבל מייד? מי שחס על עצמו ועל שעת היותו הקצרה והחולפת. אין צורך לפרט מהו בעצם הרע שמקשה על החיים. הרשימה ידועה ומוכנה ונמצאת בכל יד ובראש כל חוצות. מייד מרצים, ובשטף: השפע הוא רע, החומרנות היא רע, הבולמוס למותרות ולצריכת ראווה, רע. הרע הוא הריקנות. וכל מה שעושה ניכור וזרות. חוסר תקשורת הוא רע. וזה שעושה בדידות, וחוסר בטחון, ותסכול ודכדוך – רע גרוע מרע. הרע הוא הרעש. והלכלוך, והמהירות והטכנולוגיה, וזיהום האוויר, מלבד התאוות הישנות שעדיין לא בלומות, עם היצרים ההם התוססים והפיתויים הפרועים, הרע הוא האי סדר, והמהומה והאלימות, ו"יחסי אנוש", כן, אבל הרע הוא גם ההליכה בתלם, והסתגלנות והשיגרתיות, וגם להיפך, המתירנות הזו, ובקצרה, מה רע? החיים, החיים האלה, הם הרע.

ומה עושים כנגד הרע מרובה הראשים הזה? אין תשובה אחת. יש הרבה. כל אחת מהן עושה קצת. כל מה שעושה שלווה לאדם – טוב כנגד הרע. כגון, המדיטציה וכגון הטרנסצנדנציה, כגון היוגה והזן בודהיזם, כגון הקבלה והמיסטיקה היהודית, וכמובן הצמחונות והטבעונות, וגם "חיפוש השורשים", וחיפוש עשבי מרפא, וחקלאות אורגנית, ואיזוטריקה, ופסיכודרמה, וגשטאלט, ותנועה והרפייה, ועיסויי וגלי המוח, ואסטרולוגיה וגרפולוגיה, ומיסתורין, וקרוב ורחוק, ומזרח רחוק, וחיפוש המשמעות, כן, זה תמיד, אוי, המשמעות, הפנימית והחיצונית, ויושבים בראש הר ומחפשים משמעות ומצפים לאות, והביואנרגיה, והטרנס פרסונליות, והמודעות העצמית, תמיד, עם המימוש העצמי, בצד תענית דיבור, ושתיקת התבוננות, וההתמכרות למופלא, בעיניים עצומות ובפקוחות, עם שזירת חבלים ובלעדיהם, עם שירה מתוך המהום, ועם חשיש ובלי, ועוד תכלית הכל: הגאולה. כן. גאולת האדם וגאולת העולם. והשלום. בוודאי. והשלום.

כל אלה ויותר מאלה, הכל – ובלבד שתהייה שלווה. אלהים, שתהייה שלווה. להיות דתי עד שלווה. אבל לא עד קפיצת הכרעה. דתיות כריפוי במיסטי. ולמה צריך להיות מרופא? כי האדם נורא חס על עצמו. אדם מסכן מבקש שלווה. ודי.

כי מה היום הוא המפחיד מכל? המפחיד הוא המתח. הלהיות בלחץ. זה הרע שבאיומים. ה"להילחץ". ה"להיות מולחץ". זה העונש הנורא שמוכנים לשלם בהכל, באהבת חיים, כדי להינצל ממנו. אין נורא לאדם מכאב. אפילו אם הכאב, כצירי לידה, הוא הדרך למרחיב, לנותן הטעם. אין קשה מעמוד בציפייה מתמשכת. מהישאר לבד בציפייה. קשה לעמוד ב"אין משמעות" אפילו אלה שאינם מאמינים כלל שיש או שתיתכן משמעות כזו. רצים "לתפוש משמעות" ויהי מה, וגם במחיר העמדת אדם "בתרגילים" זרים ומוזרים – ובלבד שייקנה לו, קצר הרוח, אותה משמעות של זהב: בלתי מחלידה, בלתי מתפחתת בערכה, וניתנת להמרה בשעת הצורך, במצרכים למוכ"ז. רבים אפוא הפונים היום אל המיסטי כאל תוספת "חמוצים" ו"חריפים" לנחת הזלילה. מה מתבקש ממך בסך הכל? להשעות קצת את העולם החיצון, ולפנות בכל מאודך ולפנק את טרדת האני שלך, עד לרמת עיסוק מלא ומקודש. לשבת במקום שלא מציקים בו ורק מרפאים ע"י הרפיה, בלתי נקראים לצאת אל העולם ולהתמודד אתו כהווייתו, אלא להיפך, העולם – הוא הבעיה, ומפנים לו גב, כורעים לו ישיבת לוטוס, ומרכזים מלוא כל הקשב אל טבורך שלך. האדם התופש שלווה.

כשפתאום נמצאים המוני אדם שכולם "מחפשי זהות", שכולם "דורשי שורשים", שכולם מבקשים "מימוש עצמי", וגם מתבסמים להם ממובאות מקוריות של דברי צדיקים – לא ברור אם לשמוח או להיעצב. אם גילוי של שמחה כאן, או הצגת אופנה: אם צורך עמוק בידיעה, או צורך בעוד גירוי חדש: עוד מעורר לפינוק העצמי, גירוי רודף גירוי, קרא לו "מתקדם" או קרא לו "נסוג", יהא מן המערב או מן המזרח, בדמות פסוקי גביש, או בדמות ריפוי השרירים, תמצית החכמה או מישרת ענבים מסחררת, אם לא מעלפת – ובלבד שאותו "אני", אותו "אגו" מהולל, המפונק הזה, הבן יקיר לי הזה, המשועמם הזה, וחסר האני הזה – שהוא ימצא לו "רגע של משמעות", ויפהק פחות.

וכך, מדווח מכל צד על לחץ של ביקוש לניחומי הדת, ובלבד שיהיו ניחומים בלי התייסרות, שיהיו ליטופי אמונה בלי כאב חיפושים, ובלי כאב בדידות הציפיה, ובלי כאב האחריות, ורק מוצר ניחומים מוגמר ונוח לבליעה מיידית. רק בלי סבל. אלוהים, רק בלי סבל. והרי לפניך כל אותם המתמזמזים עם הדת, ירחם האל על נפשם.

חילוני בלתי נכנע

מה יכול אפוא החילוני להציע? עמידתו קשה וקוצנית. חסרת ניחומים ורחוקה משלווה. ולעיתים אפילו קשה מנשוא. שמיו ריקים מנחמה מוכנה, יומו כבד על ראשו וכישלונו מובטח תמיד, מייד עם היחלצותו המובסת תמיד, כדי לחזור תמיד מעשה סיזיפוס ולהתחיל מחדש תמיד, מתמודד עם ההכרעות הבלתי מוכרעות, והבלתי נחות מתביעתן. מי מוכן לעמוד בזה. עולמו של החילוני לא ישתנה ע"י "התנהגות טובה". העולם הוא כפי שהוא, וכפי שיכול אולי להשתנות: אין סוף סתירות, תהפוכות, חיכוכים, ולעיתים עומק מעבר לעומק, כמראה החיים כל עוד הם חיים, ולפני שהפכו למצבה עם כתובת יפה ובלתי משתנית.

שתי הדתות, הממוסדת והמיסטיקה השימושית, הן שתי תשובות איך לא לשאת בעול העולם. הדת כתשובה כוללת וכל מקיפה, והמיסטיקה השימושית, כתשובה חלקית, או כתחבושת מקומית. זו וזו הן תשובות לבהלה שתפסה רבים. שתיהן מבטאות ערגה להיפטר מן האחריות האישית. למצוא הקלה, פיוס, אם מידי ריבון העולם, ואם מידי ההתעלמות מן העולם. ואילו לחילוני – אין ריבון. לסתירות שבעולמו אין הגיון אין לו עבודת השם, ואין לו על מי לסמוך. הכל עליו, בכל ענוות קטנותו: עליו ועל כתפיו, תמיד, גם בשכבו לנוח.

אבל חילוניות אינה מתירנות, ואינה התפרקות הפקר, ואינה נטישת כל מה שבמורשת המסורת, ואינה הפיכת גב לתרבות, לצריבתה ולמופתיה – זו התקפה דמגוגית קלה מדי – אלא היא הבנה אחרת של האדם והעולם – הבנה בלתי דתית.

ייתכן שכל אדם, בזמן מן הזמנים, חש גם צורך לחפש את האלוהים. היינו הך כעת מהו דיוקו של חיפוש זה. תשובה מן המוכן – אין. בוודאי לא אחת. ולפיכך, גם אין הקלה מן המוכן, ארוזה ומוכנה לשימוש. וכל תשובה אחת כזאת, נראית יותר ממלכודת: שלם בחירותך כדי לקבל שלווה. וגם האלוהים אז, שמו: שלווה. השלווה תימוג, החירות תבוזבז – ואז?

משהו מדאיג יש בהמון המצטופף למצוא שלווה, כחזות הכל. והעמדת שביעות הרצון וליטוף הנחת – מעל כל היאבקות לצדק, לאמת וליפה. הידחקות הציבור בהמוניו למצוא משמעות, בתרגילים סיטוניים, במקום שרק יחיד יכול להימצא בו, ובצידם כל אותם חצי צל וחצי אור, חצי דת וחצי הרפייה, חצי מודעות וחצי עמעום. ואיך בכובד ראש יושבים בני אדם ומטפשים עצמם לדעת. הקדושה הפכה לתרגילי בריאות, ההתבוננות להתעמלות טקסית, וההתגלות – למוסיקת רקע. ואנשים אינם חשים בנלעג שבעבודת השלווה שלהם. בפרכוס האני השפני שלהם, מעל הכל, האני המלוטף שלהם – שיהיה בריא.

אין זו רק דאגה לאמת המוחלפת בנוחות. אין זו רק דאגה לדמוקרטיה המוחלפת בשעשועי התרגעות ובהשענות על מישהו חזק שיפתור בשבילך את "הגועל-נפש". אלא זו – דאגה לחילוניות. לעמידת האדם כבעל אחריות לעולם. הדתיים מרובים, הלא דתיים מרובים יותר, ואילו החילוניים מעטים. עמידתם שלהם תובעת יותר מדי. אומץ לראות ועוז לשאת באחריות.

לשאת בעול העולם

שחרור מלחץ אינו סיבה לשלם בחירות. שחרור ממבוכה אינו סיבה כדי לברוח מן האחריות, ושחרור משעמום אינו סיבה להשעיית העולם. אין עולם אחר, אלא רק זה, המסתובב, המסוכסך, חסר השלווה והפתוח. לא צריך לברוח מפניו, ואין לאן. ואדם, כל אדם, אם רק לא השחיתו אותו ב"חינוך" – האחריות היא מטבעו. הוא נולד מלובש אחריות. כשם שנולד נושא פחדים, או דחפים, או חלומות.

החילוני הוא זה שאינו בהול למצוא נחמה. ולא נדחק לחטוף ליטוף. ולא מתגודד לעבודת השלווה. ובלבד שגם הוא, החילוני, לא יכנע מאמצע הצהריים, כדי למצוא לו מסתור של צל ושל אי לחץ. אין לו ממי לבקש. אין ממי לייחל. הכל עליו. הוא אדם. עליו אושר ההתקרבות אל הידיעה, ועליו כאב ההכחשה של ידיעה כוזבת.

סקירת הספר: מפתחות לאדם, עם ומקום לכיתה ה' – הוצאת חל"ד

לסיכום – ניתן לומר שזהו עוד ספר מסדרת ספרי תרבות יהודית ישראלית שראוי להיגנז...

הספר נסקר על ידי אם לתלמידים בבית הספר היסודי

סקירת הספר: "מפתחות לאדם עם ומקום"  הוצאת חל"ד, 2019

נטלתי לידי את הספר החדש, מתוך תקווה שהפעם, אולי, הפיקו אנשי חל"ד ואנשי משרד החינוך לקחים, והחליטו להתאים את התכנים לציבור אליו מיועד הספר, במקום להמשיך בקו התעמולה שלהם לפיו: יהדות = אורתודוקסיות, הדת היהודית נפלאה והרמונית, ושדמויות מופת הן בעיקר רבנים.
קיויתי שלפחות הפעם, כאשר מוצגים הילדים החילונים, הם לא יוצגו כריקים וחסרי בינה. אז קיויתי.
כבר השם של הספר מטעה – עשוי הקורא התמים לחשוב שהספר מתייחס לבני אדם, אולי קצת לעם היהודי, והרבה למדינת ישראל.
טעות! כמחצית הספר דנה בתפילות. רוב מוחלט של הדמויות המוזכרות או מצוטטות בספר הן רבנים, אורתודוקסיים כמובן. וה"מקום" עליו מדבר הספר הוא כנראה… אלוהים. שתופס מקום של כבוד בספר זה.

לא התעצלתי ועיינתי באתר משרד החינוך, שבו מפורטים הערכים המובילים בתכנית הלימודים של "תרבות יהודית ישראלית"  על פי שכבות גיל.

בכיתות ה –  זיקה לעם ולארץ – לצערי מצאתי מעט מאד זיקה לארץ ועוד פחות מזה זיקה לעם היהודי בספר שסקרתי.

פניתי גם אל חוזר המנכ"ל בנושא התכנית, שבו מוזכרים ערכים מובילים בתכנית הלימודים כמו:
– מעגל היחיד: ערך כבוד האדם והחיים כערך עליון וסוגיות קיומיות הנוגעות לעולמו של היחיד
– מעגל המשפחה: חשיבותו של התא המשפחתי וחשיבות הקשר בין הילד להוריו
– מעגל הקהילה: תשתית לטיפוח של ערכים שבהם הדאגה לכלל, נתינה וערבות הדדית
– מעגל מדינת ישראלהיכרות עם היצירה ועם ההגות הציונית והעמקה בתוכניהן, חיזוק וטיפוח שלהקשר והשייכות למדינת ישראל ולארץ ישראל והכרה בכבודן ובזכויותיהן של קהילות שונות
– מעגל העם היהודי בתפוצות: טיפוח עמיות יהודית, שימור הקשר עם יהודי העולם וחיזוק הזיקה לתרבות היהודית במהלך ההיסטוריה
– מעגל האנושות: ערכי האדם באשר הוא והיחס הראוי שיש להעניק לזולת תוך שימת דגש על האחר ועל השונה.
קיוויתי שבספר שמדבר על העם ועל המקום שלו, תהיה העמקה בנושא ההגות הציונית, או כבוד לקהילות שונות. מהר מאד התבדיתי כפי שניתן לראות בסקירה.

ראשית נציין שלמעלה משליש מהספר הוא פשוט תפילות.
ילדים חילונים לא צריכים ללמוד תפילות, בטח שלא באופן שבו הן מוצגות בספר זה.
אפשר, ואף רצוי, ללמוד על הצורך האנושי בתפילה.
אפשר, ואף רצוי, לעמוד על המשמעות הפסיכולוגית של הצורך הזה .
אפשר, ואף רצוי, לחקור מדוע סברו מחברי התפילות האורתודוקסיים, שהאל זקוק לאינספור תשבוחות מהם ולתודות מהם.
אפשר, ואף רצוי, להשוות בין תפילות בדת היהודית לבין תפילות בדתות אחרות
שום דבר מאלו לא נעשה.
אין שום התבוננות חקרנית או סקרנית בנושא התפילה. כמעט שאין שום השוואה לדתות אחרות. אין שום דיון אמיתי בתפלות שבתפילה. ולמעלה משליש מהספר מוקדש ללימוד תפילות.
עצוב, מקומם, מיותר, ואף מטמטם.

שנית – לאורך כל הספר חשוב לשים לב לא רק מה מוצג לילדים, אלא גם, ובעיקר, מה לא מוצג להם.
לא מוצגת הגות חילונית בכלל, הציונות כמעט שלא מדוברת, וודאי שאיננה מתוארת באופן ראוי. הדמויות החשובות ביותר בהיסטוריה של העם היהודי, כמו הרצל או בן גוריון, מוזכרות כבדרך אגב, וזאת כאשר כל פייטן זוטר וכל רב (אמיתי או מומצא) זוכה להרחבה ולכבוד רב.

שלישית – ספר זה, כמו תכנית הלימודים הנוראה "תרבות יהודית ישראלית" , מזהה את היהדות והתרבות היהודית עם הדת האורתודוקסית.
בספר הזה:
אין מסורת מלבד מסורת דתית.
אין יהדות מלבד דת אורתודוקסית.
אין עם יהודי לא דתי.
אין קיום יהודי שאיננו דתי.
על כך יש למחות!

וכעת לסקירה.

הספר מתחיל ב"ארץ געגועי" . הקטע הראשון מובא מפיו של "שלום שבזי" המכונה "רבי שלום שבזי". כבר בעמ' 9 מתחילים לדבר על… תפילות. למרות שאמורים לדון במדינת ישראל ובארץ ישראל.
עמ' 10
– מזכירים את הקונגרסים הציוניים. הרצל והקונגרס מקבלים מקום קטן יותר מאשר שלום שבזי. הבדל מסוג זה רואים לאורך כל הספר.
אין אזכור לציונות, אין אזכור למהותה החילונית, אין אזכור להתנגדות של הרבנים המובילים לציונות ולעלייה לארץ, התנגדות שהביאה למותם של מאות אלפי יהודים אם לא למעלה מכך – רק "מתחילים לעלות".
כאילו העליות קרו "במקרה" ואולי בעצם זה קרה בזכות התפילות???

עמ' 12 – מזכירים מנהגים די נדירים, דתיים ברובם, כמו אכילת פירות יבשים מישראל, או ענידת תכשיטים שירושלים מופיעה בהם, ומציינים שהמנהגים הללו השפיעו על הציונים לעלות לארץ.
כמובן שכל אדם עם מינימום של חשיבה מדעית יבין שההיפך הוא הנכון.
המנהגים הללו מבטאים את הקשר לישראל, ונבעו ממנו, ולא גרמו לו, אבל ספר דתי לא יפספס את ההזדמנות לבטל את המקור האמיתי של תנועת הציונות, וינסה לגרום לתלמידים לחשוב שתכשיט זהב בצורת ירושלים או המנהג לטמון רגב אדמה מישראל בקברו של אדם יהודי, הם האחראים ליצירת התנועה הציונית, שבזכותה הוא חי במדינת ישראל.

מה עם תנועת ההשכלה?  מה עם התנועות הלאומיות? מה עם ההתפכחות מהדת?  מה עם האנטישמיות? כל אלו – לא קיימים בספר, אבל המנהג לשים עפר מארץ ישראל בקברו של יהודי – הוא למשל מוזכר כאילו יש לו חשיבות כלשהי וכאילו היתה לו השפעה כלשהי על התנועה הציונית.

איפה העורך המדעי של הספר? זה מדע או אינדוקטרינציה? מי אישר את השאלות בעמוד הזה?  

עמ' 21 – אזכור יחיד בספר לאוכלוסייה לא יהודית של אזרחי מדינת ישראל בציור שמציין שיש בדואים, ערבים, ודרוזים.
שום אזכור מספרי, שום התייחסות לבעיות שיש במדינה, כלום. אפילו לא מביאים את הציטוטים היפים מהתורה על היחס לגר, וכמובן שלא מצטטים את המשפטים היותר בעייתיים של רבנים שטוענים שגוי טוב הוא גוי מת, או את היחס הנוראי והמשפיל כלפי מי שמעוניין להצטרף לעם היהודי.
באופן כללי בכל לימודי הדת היהודית שמציפים את מערכת החינוך הממלכתית, אין אף פעם דיון כלשהו בבעיייתיות של היהדות, בגזענות שלה, בחוליים שלה. הדת האורתודוקסית היא תמיד הרמונית ונפלאה…

עמ' 22 – מזכירים שבעמ' 19 סיפרה אשה (חילונית) שהיא אוהבת את הארץ ולטייל בה כפי שלמדה מאביה.
בעמוד הנוכחי, עמ' 22,  מופיעה השאלה הבאה – "מה זה באמת 'לאהוב את הארץ'?  ומי יענה לנו על השאלה הזו – כמובן, שלושה רבנים.
לוקח זמן להבין עד כמה מתוחכמת השאלה הזו.
בספר הזה אשה חילונית לא "באמת" יכולה להסביר לנו מה זה לאהוב את הארץ.
היא יכולה לאהוב את הארץ, אבל את המשמעות המלאה, את ה"אמת" יביאו לנו הרבנים.
כתוב שם שרבי חנינא, כשהיה מטייל בארץ ורואה מכשול – היה מתקנו.
מעבר לעובדה שזו אגדה כמובן, שוב מציגים בפני התלמיד החילוני את העליונות המרומזת של גבר דתי אורתודוקסי. האשה בעמ' 19 רק נהנית מהארץ. הרב – מתקן מכשולים. מי ערכי יותר בעיניכם, ילדים?

את זה לא צריך לשאול במפורש. את המסר הזה, שמועבר בחמ"ד באופן טבעי, משתדלים כותבי הספר להעביר גם לילדים חילונים, כדי שיהיו מוכנים ליום פקודה, בו תהיה פה מדינת הלכה.

הקטע הבא באותו עמוד מדבר על שני רבנים שדאגו להושיב את תלמידיהם בצל כדי שלא יתלוננו. איך זה בדיוק מסביר לנו מה זה "באמת" לאהוב את הארץ?  לרבנים פתרונים.
העיקר שהילדים לומדים שאת התשובות האמיתיות, לומדים רק מהרבנים. וכמובן – עצם הציטוט הבלתי פוסק מרבנים מקומם ומיותר.

זה המקום להזכיר שרבנים הן דמויות גבריות כולן, אורתודוקסיות כולן, המייצגות חלק קטן ולא משמעותי בחיי האדם החילוני. בדרך כלל הן אף מייצגות חלק די רע בחיי האדם החילוני, וודאי שאינן מייצגות את עולם הערכים המקובל על הורי הילדים.
הרי לו היינו רוצים שילדינו ילמדו מדברי רבנים, היינו שולחים אותם לחינוך דתי, חרדי, תל"י או משלב.
אנחנו בחרנו בחינוך חילוני, שבו אין כל צורך בציטוט של דברי רבנים.
ציטוטי רבנים לא מביאים כל תרומה אמיתית לדיון במדינה, בארץ, בהיסטוריה שלה או בכל פן אחר של המדינה.
העיסוק המוגזם בדברי כל אדם עם תואר רב, הינו מיותר, מקומם, ומבהיל.

עמ' 23 – כשכבר מצטטים ילדים חילונים, הם כמובן מצוטטים כמקטרים על המדינה, על החום, ומוצגים כ"כלים ריקים". ככה המסר עובר לאיטו – רבנים הם ערכיים, יודעי "אמת" וחילונים הם ריקים.

בעמ' 26 – מוצגת גולת הכותרת של העם היהודי – גיבורים פורצי דרך. באורח לא מפתיע, איש מהם איננו דתי. כי מה לעשות, יש מעט מאד יהודים דתיים שיכולים להיחשב פורצי דרך בהיסטוריה האנושית הגלובלית.

אז מה עושים עורכי הספר כדי לגמד את הדמויות החשובות הללו?
אנשים כמו פרופ' אלברט אינשטיין, פרופ' עדה יונת, ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון ועוד –  כולם מוזכרים מבלי לתת להם את הכבוד הראוי להם.
איך זה נעשה? בקלות!
מציגים תמונה קטנה שלהם ביחד מתערוכה בבית התפוצות, ולא מספרים על פועלו של איש מהם, וגם לא מציגים את התואר שלהם.
עדה יונת איננה פרופ' בספר זה.
גם אינשטיין לא.
אולי כי הם חילונים?  נראה מוזר או פרנואידי מצידי לחשוב כך?  חכו לעמוד הבא.

עמ' 27 – כאן מוצגים באריכות ארבעה אנשים שדרך אגב לתרמו לאנושות, אך תרומתם פחותה מזו של אלברט איינשטיין למשל.
ברכה זיסר, שהיא אשה דתית, מכובדת בתואר ד"ר.  לגביה זה כמובן חשוב לדעת שהיא ד"ר. לא כמו עדה יונת…

ובעמ' 34 שבו מוזכרים אנשים שעלו לישראל, נקרתה ההזדמנות לתת כבוד לד"ר חילונית – קרנית פלוג. אבל לא. היא לא מוזכרת כד"ר. היא פשוט "קרנית פלוג".
ישראל אומן, המופיע באותו העמוד, לעומת זאת, מוזכר כפרופ'.
מעניין אם זה קשור להיות פלוג חילונית, ולהיותו של אומן – איש דתי?
דרך אגב – אומן מוזכר גם כחתן פרס נובל. לעומת זאת אלברט אינשטיין ועדה יונת, שזכו גם הם בנובל, והשפיעו על המדע באופן הרבה יותר מהותי מהשפעתו של אומן, לא מוזכרים כזוכי פרס נובל.
מה לעשות?  הם לא דתיים…

עמ' 36 – העפלה. ממש נדמה שהעולים "העפילו" לבד. איש מאנשי ההגנה לא עזר להם. אין אזכור של ה"מוסד לעלייה ב'" . הלא זה היה ארגון שמאלני, רחמנא ליצלן. אז כותבים משהו אנמי, ש"היישוב היהודי"  ארגן את ההעפלה. כמובן שאין אזכור לכך שמפעל זה היה חילוני לחלוטין, ונוהל רובו ככולו ע"י אנשים שלא היו דתיים ושכיום, רובם גם לא היו נחשבים כיהודים בעיני כותבי הספר.

עמ' 46 – דנים בדגל.
על הרצל, שלא היה דתי, כמעט שלא מפרטים, אבל את הבחירה של איש דתי, דוד וולפסון, בטלית כדגל – מדגישים מאד. כי טלית זה מושג הרבה יותר חשוב בעיני כותבי הספר מאשר חוזה המדינה, שמתהפך כיום בקברו כאשר הוא רואה איך פקידי הדת משתלטים עליה.

עמ' 52 – סוף סוף מזכירים את המחתרות שלחמו להקמת המדינה. ועל מי מדברים?
על ההגנה ? לא!
על הפלמ"ח ? לא!
מה פתאום להזכיר את שני הארגונים הגדולים ה"שמאלנים" האלה שבזכותם קמה המדינה?  שהיוו את ראשיתו של צבא ההגנה לישראל?
ברור שבספר שנכתב בידי אנשי תעמולה דתיים ימניים, יפארו דווקא את האצ"ל.
רק להזכיר – חברי האצ"ל והלח"י ביחד היו כעשירית מחברי ההגנה.
את פעילות ההעפלה המפוארת שמוזכרת בספר, ארגנה ההגנה.
אך ספר דתי ימני יעדיף להזכיר את ארגון האצ"ל. מה רע בקצת עיוות היסטורי?

וכשסוף סוף יש אזכור קצרצר להגנה – בעמ' 55 מביאים מכתב של לוחמת ההגנה – אין שום הרחבה על המחתרת הזו, בניגוד להרחבה על האצ"ל.
מה יזכור התלמיד שהוריו לא מספרים לו את האמת?
שהאצ"ל פעל לבדו להקמת המדינה. כי ילדים זוכרים מה שכתוב. הם לא יכולים לזכור מה שלא היה כתוב בספר.

ועוד נקודה קטנה. במכתב של אותה לוחמת הופיעה המלה "אלוהים" (כפי שניתן לראות בציטוט המקורי.). אבל בספר שלנו אלוהים הפך ל"אלוקים".
ככה עשו מלוחמת אמיצה שנהרגה, אשה שמאמינה באמונות תפלות ומחליפה "ה" ב "ק" … עצוב ומקומם.

עמ' 56  דן בירושלים.
כמובן שאין שום אישוש היסטורי להיות ירושלים מקום מרכזי בתקופת התנ"ך. להיפך. יש כיום לא מעט מחקרים שמראים שהיא היתה מקום זניח לחלוטין.
אבל התנ"ך הופך לאמת צרופה בספר שמחברים אנשים דתיים. ושוב – היכן העורך המדעי?  הוא כנראה יצא להתפלל כשהיה צריך לברר עובדות היסטוריות.

עמ' 59 – מביאים ציטוט יפה מבן גוריון בנושא המקומות הקדושים בירושלים.
רק חבל שהציטוט חסר כמובן. הציטוט המלא כולל למשל התחייבות לאפשר חופש פולחן וגישה לכל המקומות הקדושים לכל הדתות, ולאפשר ניהול של האו"ם.
אבל חלילה מלהביא ציטוט "בעייתי" מבחינת אנשים לאומניים. עדיף לברור בקפידה מה לצטט ומה לא, כמיטב המסורת של צנזורה בשירות התעמולה.

עמ' 67 – כאן כבר מתחילה ההדתה במלואה .
שער שלם (שליש מהספר) שמוקדש לתפילה, וכמובן – זה עוד בלי לספור את כל התפילות שכבר הופיעו בספר ועוד יופיעו גם בשערים האחרים.

עמ' 69 – סיפור חנה נועד לעידוד הרעיון שאלוהים יכול לעזור לעקרה ללדת.
אם זה ככה, אז למה אלפי זוגות חרדים מגיעים לישראל רק כדי לקבל טיפולי פוריות בחינם?  על זה כמובן שלא ידברו בספר הזה. עדיף לקבע במוחם של ילדים רכים את הרעיון שאם לא נכנסים להריון אז מתפללים והכל מסתדר.

עמ' 79 – מופיעה ילדה ששואלת באופן תמים האם שיר של לאה גולדברג מופיע בסידור ולמה אין לו תוכן עניינים?
במקום לדבר על מקומן הבזוי של נשים בדת האורתודוקסית, במקום להסביר שאין שום סיכוי שפיוט או שיר שחיברה אשה ימצא את מקומו בסידור תפילה, במקום להזכיר את התפילה המזעזעת שאומרים אנשים דתיים: "ברוך שלא עשני אשה" , ההתייחסות היא רק לכך שאין תוכן עניינים בסידור. באמת בעייה חמורה.

עמ' 81 הוא מקום מדהים בספר. כדי להתכונן להתמרמרות התלמיד החילוני על הצורך ללמוד תפילות, משתמשים בטיעון ה"פלורליסטי" שמשמש כמו תמיד נגד החילונים הפלורליסטים.
"אתם ליברלים ופלורליסטים, אז תכילו אותנו ותקבלו אותנו, גם כאשר לקבל אותנו פירושו שאתם צריכים להתקפל, לוותר על הערכים שלכם, וגם אם להכיל אותנו פוגע בכם אנושות".

ילד מתקומם מדוע עליו ללמוד על תפילות, וילדה "משתיקה" אותו באומרה שמה פתאום הוא חושב שהוא צריך ללמוד רק על מה שקשור אליו ישירות?  איזה יופי להשתמש בדמגוגיה נגד ילדים רכים.

הייתי רוצה לראות את הדיון הזה בספר לימוד המיועד לחינוך הדתי, שם תסביר ילדה נחמדה לילד שלא מעוניין ללמוד על המפץ הגדול או על האבולוציה או על משפחות אלטרנטיביות, כי "זה לא קשור אליו", שכדאי שהוא יכיר משהו שקשור לאנושות ולמדע, גם אם זה לא קשור ישירות אליו…
אני משוכנעת שכותבי הספר, שרובם שולחים את ילדיהם לחמ"ד, יעמדו על רגליהם האחוריות אם נשתמש בטיעון הזה כדי להביא לבית ספר יסודי דתי חבר בקהילת הלהט"ב, או מדען העוסק באבולוציה, או אתאיסט…
האם הם יסכימו שילדיהם ילמדו על דברים ש"לא נוגעים להם אישית" או שפתאום הפלורליזם והפתיחות בשמם הם מטיפים לנו, ייעלמו?

עמ' 87 – עוד שקר היסטורי. הדת היהודית ממש לא היתה הראשונה שהאמינה באל אחד.
היתה דת מצרית כזו, והיו עוד דתות כאלה. ולמעשה, די ברור, גם מהתורה, שהיהודים הראשונים לא האמינו רק באל אחד – ראה למשל "מי כמוך באלים ה'" – כלומר הם הסכימו שיש ריבוי אלוהים, פשוט "שלנו יותר גדול וחזק".
עמ' 91 – אם כבר מצטטים את "מודה אני" למה לא להסביר שמקורו באמונה תפלה לפיה הנשמה עוזבת את הגוף בזמן השינה?
עמ' 106 – מסבירים את מושג ה"מניין" . כמובן בלי להזכיר את העובדה שנשים לא נחשבות למניין.
עמ' 107 – שוב "שוכחים" להזכיר את עזרת הנשים. כי בית כנסת הוא מקום ממממאאאאדדדד שוויוני. לא?

חשוב כל הזמן לשים לב על מה לא מדברים בספרי מורשת ו"תרבות"  יהודית. לא מדברים על הדרת נשים, לא מדברים על אפליית נשים, לא מדברים על מושג הממזר, לא מדברים על החוק המטופש לפיו כהן לא יכול להינשא ביהדות לגרושה, לא מדברים על מושג הטומאה, ובכלל – לא מדברים על שום דבר שעשוי לצבוע את היהדות האורתודוקסית באור שלילי, אפילו לחלקיק שנייה.

עמ' 121 – לא התפללנו מספיק, אז גם כשמדברים על ראש השנה צריך להקדיש זמן מיוחד לתפילות.

עמ' 128 – מדברים על חגיגות ראש השנה.
שוכחים שבמקור, גם היהודים היו חוגגים את ראש השנה באביב. אפילו את העובדה ההיסטורית הזו לא מציינים. בדיוק כמו הבבלים, מהם שאבנו לא מעט מה"מסורת" וה"תרבות " שלנו, כמו למשל חלק לא קטן משמות החודשים…  כי מה פתאום שנסביר שהדת היהודית וגם המסורת היהודית הן למעשה תוצר ברור של השפעה סביבתית הגיונית וברורה של האזור והזמן שבו הן התהוו.

עריכה מדעית אמרנו?  

וכרגיל – מפספסים הזדמנות לדון בחגים של 20% מתושבי מדינת ישראל המוסלמים – ולדבר על שנת הירח שלהם.
עמ' 138 – חגים חשובים. יום העצמאות ויום ירושלים מוצגים כשקולים זה לזה. אינדוקטרינציה? גם בעמ' 146 הההקבלה הזו מופיעה שוב.
יום ירושלים איננו חג. אין בו חופשה בבתי הספר למעט בירושלים, ושנים רבות כמעט שלא צויין. רק עם התגברות הלאומנות הדתית במדינה, התחילו לציין אותו במערכת החינוך, וכמובן שאין להתפלא שבעיני עורכי הספר הדתיים ימניים לאומניים, יום ירושלים מקבל אותו מקום בדיוק כמו יום העצמאות.

עמ' 153 – אגדה על נפוליאון מופיעה כאירוע היסטורי.
עמ' 156 –דנים בסיבות לחורבן בית המקדש. כמובן מדברים על הסיבות הדתיות, לא חלילה על סיבות היסטוריות.
אבל הכי חשוב –  למה, למה, למה ילדים בכיתה ה' צריכים להכיר את המושג "גילוי עריות" ???? ולמה צריך ללמד אותם את הקשקוש הזה על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים כאילו אלו הסיבות לחורבן בית המקדש?

היכן העורך המדעי?  היכן שיקול הדעת של אנשי חינוך?  

וכמובן שמיד מגיעה הזדמנות למניפולציה.
בשאלה הראשונה, הילדים נשאלים מהן הסיבות שה"חכמים" החשיבו כסיבות שהביאו לחורבן?
זה עוד לגיטימי. שילמדו הילדים איזה מחשבות מוזרות היו לאנשים שהדת היהודית מחשיבה כ"חכמים" .
אבל השאלה השנייה כבר מתייחסת למה שחושבים ה"חכמים" כאל עובדה – "מדוע לדעתכם הסיבות הללו הביאו לחורבן"  כלומר בשאלה הזו כבר לא מדברים על מה החכמים חשבו, אלא דורשים מהילדים להסביר מדוע גילוי עריות ועבודה זרה הביאו לחורבן בית המקדש. מכריחים את הילדים לקבל את אורח החשיבה הדתי דוגמטי כהסבר מדעי היסטורי. איזו מניפולציה זולה ומקוממת.

עמ' 158 – מביאים ציטוט מה"רב קוק" כדי שהילדים יחשבו שאיש זה הטיף כל חייו לאהבת חינם. איזה שקר!
הרב קוק אחראי במידה לא קטנה לחלק גדול מהזוועות של הרבנות והחונטה האורתודוקסית השולטת במדינה, שהפכה את הציונות ל"פעמי משיח"  – כולל ההשפעה ההרסנית של רעיון זה על קיום מדינת ישראל, על אי החזרת השטחים שנכבשו ב 1967, ועוד.
ובל נשכח את האמירה שלו על כך שנשמת האשה נחותה מנשמת הגבר:
"וכמה מידות עליונות וטובות, וכמה אושר ומרחב יש בחלק הטוב הזה של היות הנשמה נשמת איש פועל, יוצר, מחדש ומחייב פעלים והגיונים, שאיפות ומעשים, על פי עצמיותו הפנימית במערכי קדושתו – הנעלה מנפש האישה – הנחשבת כחומר לגבי הצורה – לעומת נשמת האיש הצורתית, ורבה היא ההודאה המחויבת ליוצר הנשמה מכל איש ואיש, שלא עשני אישה." אכן – איש מופת שהטיף לאהבת חינם.
אפשר לתת עוד ועוד דוגמאות אך התמונה ברורה.

לסיכום – ניתן לומר שזהו עוד ספר שראוי להיגנז, שכן הוא מלא בשקרים, חצאי עובדות, וכולו מוטה בצורה בלתי רגילה לטובת העולם האורתודוקסי, ומבזה ומקטין את העולם החילוני.
נשים כמעט שלא מוזכרות בספר, ועיקר הספר הוא לימוד של תפילות.

 

   

כינוס היסוד של תנועת "מחנכים לדמוקרטיה" – 25.6.2019 – דבר הפורום החילוני

אנו מברכים על הקמת המועצה העצמאית לחינוך הממלכתי. תרומתנו למועצה תהיה בעצם החיבור שלנו, הפורום החילוני, לשטח והיכולת שצברנו במהלך השנים לזהות את הצרכים האמיתיים של הציבור המזין את מוסדות החינוך הממלכתיים, על ריבוי גווניו וצרכיו.

העיסוק בערכים הדמוקרטיים – הומניסטיים – ליברליים, אלה המאפשרים דיון עומק בשאלות של זהות, מנכיחים שיח חילוני ונותנים מקום של כבוד לאדם הריבוני, צריך להיות הציר המרכזי סביבו נעשית העבודה החינוכית הפורמאלית, הממסדית, במוסדות החינוך הממלכתיים.

ערכים אלו צריכים להיות נחלתם של כלל צוותי ההוראה בכל מוסדות החינוך. כלל המורים הם אלו שצריכים לעסוק בהם בכל הזדמנות – כך יחלחל השיח גם למקצועות הלימוד ויהפוך לשפה בית ספרית. כך נוכל סוף סוף להתחיל לדבר על בנייתה של תרבות פוליטית דמוקרטית אמיתית, מהותית, שכל כך חסרה כאן.

אנחנו מבקשים דבר פשוט: חינוך ישראלי, ערכי, כזה שנותן מקום של כבוד לכלל הזהויות הנמצאות במרחב. מערכת החינוך עוסקת רבות בשונות ובקבלת האחר, אך מונעת ונמנעת מלאפשר לתלמידים החילונים הפוקדים אותה לטפח, קודם לכל, את זהותם שלהם, זו שאתה הם באים מהבית.

טיפוח ומתן לגיטימציה לזהות החילונית, על הדגש שהיא שמה על האדם וריבונותו, על העצמאות והאחריות שבה, הם צעד ראשון בדרך להכרה בזהות אזרחית, המשותפת לכלל אזרחי המדינה ללא הבדלי מוצא ושייכות אתנית, דתית, עדתית או אחרת. מרכיב זהות משותף זה הוא המפתח ליצירתו של מרחב ציבורי ניטראלי, מכיל, בו מתאפשר קיומו של הכלל "חיה ותן לחיות".

עמותת הפורום החילוני היא  קבוצה של אנשים, ונשים, הפועלים בהתנדבות מתוך תחושת שליחות עמוקה, למען הציבור החילוני במדינה. מטרתנו להפסיק את ההדתה במרחב הציבורי בכלל ובמערכות החינוך והצבא בפרט. עומדים מאחורינו עשרות אלפי הורים, חלקם מאוגדים בהתארגנויות יישוביות שאנחנו מלווים בלמעלה מ-30 ישובים ברחבי הארץ.

אנחנו מחוברים לשטח. שומעים אותו, לומדים את מצוקתו ומנסים לתת לה מענה. רשמנו הצלחות לא מעטות במהלך השנים בהן אנחנו עוסקים בחינוך, ולאחרונה גם בצבא, ואנחנו ממשיכים לפעול, בכל האמצעים הדלים העומדים לרשותנו, להביא לשינוי המיוחל.

יותר ויותר הורים מודעים היום לנעשה בין כתלי בית הספר. עם הכלים ומקורות המידע בהם אנחנו מציידים אותם הם יכולים, ומעיזים, לעמוד היום מול מורה או מנהלת ולדרוש לכבד את זהותם ולהימנע מפעולות שיש בהן הדתה. ההורים מונחים על ידינו לחתור למגע של הידברות ושיתוף פעולה תוך ראיית האינטרס המשותף של הבית ובית הספר בחינוך הילדים.

הדתה היא תהליך שנכפה עלינו, הורי התלמידים החילוניים במערכת החינוך הממלכתית, ומכאן היציאה שלנו למאבק. אנחנו נאבקים במערכת לעומתית ששמה לה למטרה לשנות אותנו, להכתיב לילדינו מהי הזהות היהודית שלהם מבלי לשאול אותנו, הוריהם, ומבלי לתת לזהות ולערכים אתם מגיעים הילדים מהבית את המקום הראוי להם. הדתה היא פעילות מתעתעת, הנעשית ברובה מתחת לפני השטח, מגיעה מכיוונים שונים ולרוב בתחפושת, ולכן המאבק בה לא פשוט.

לימודי היהדות במוסדות החינוך הממלכתיים השתלטו בשנים האחרונות על כל חלקה טובה במערכת תוך דחיקה מתמדת של תכנים אוניברסאליים ושל שיח דמוקרטי – הומניסטי – ליברלי ממנה. בוודאי בכל מה שקשור לזהות וערכים. חשיבה ביקורתית, שאילת שאלות, הטלת ספק – כל אלה נעלמים בשעה שעוסקים בזהות.

מערכת החינוך הממלכתית אמורה לשרת את כל מי שאינו מעוניין בחינוך דתי, ונכשלת בכך. אין במערכת אפשרות לציבור החילוני להביא לידי ביטוי ראוי את זהותו החילונית, וגם אם מתקיים דיון כזה, הרי שהוא עומד תמיד בהשוואה לזהות היהודית האמונית, הדתית, המוצגת גם לתלמיד החילוני כזהות היהודית הנכונה אליה הוא צריך להתחבר.

אנחנו לא נגד. אנחנו בעד. אבל גם בעד צריך להיאבק. המאבק שלנו הוא מאבק להנכחת הזהות החילונית כזהות נורמטיבית במרחב הציבורי, הנשלט היום על ידי הקול האמוני (דתי-מסורתי).

מערכת החינוך הממלכתית פועלת היום בניגוד להתוויות שלהן מסמיך אותה החוק. משרד החינוך נטל על עצמו את הנחלת התרבות, כשהוא, הזרוע המבצעת, מגדיר בעצמו, בחוסר סמכות, מהי התרבות השלטת הראויה וכופה אותה גם על המערכת הממלכתית.

אכן מטרה 4 מבין 13 מטרות החינוך הממלכתי עוסקת במסורת ישראל אך בשום מקום לא נאמר, אפילו לא ברמז, שניתן לקדם מטרה אחת באופן כה גורף על חשבון רעותיה.

ונזכיר: סעיף 2 של חוק החינוך הממלכתי קובע את מטרות החינוך ופותח במילים: " לחנך אדם להיות אוהב אדם". זו נקודת המוצא שלנו. בואו נתחיל באדם.

אני מברכת על הקמת המועצה העצמאית לחינוך הממלכתי. תרומתנו למועצה תהיה בעצם החיבור שלנו, הפורום החילוני, לשטח והיכולת שצברנו במהלך השנים לזהות את הצרכים האמיתיים של הציבור המזין את מוסדות החינוך הממלכתיים, על ריבוי גווניו וצרכיו.