ביקורת ספרים: חיים בתוך סיפור – הוצאת מכון הרטמן – ספר לכיתות ז

מדובר בספר שכולל קטעים מסוימים שבהם איתרתי הדתה קשה, קטעים אחרים חילוניים ואף מעולים, ובעיקר פרקים שלמים שבהם יש יותר "הטפשה" מ"הדתה".
שורה תחתונה: הרבה רע ומעט טוב. יותר רע מטוב. עדיף לבחור אלטרנטיבות.

קטעים להימנע מהם: עמ' 129, 138-148, 186-191

קטעים מומלצים: 39-45, 72-81, 113, 118, 177-8

היתר ברובו חלש ושטחי (אבל אם להיות הגון - זה מאפיין את כל התכנית הזאת, לא רק את הספר הזה).

חיים בתוך סיפור – הוצאת מכון הרטמן – ספר לכיתות ז

 

מדובר בספר שכולל קטעים מסוימים שבהם איתרתי הדתה קשה, קטעים אחרים חילוניים ואף מעולים, ובעיקר פרקים שלמים שבהם יש יותר "הטפשה" מ"הדתה".

חציו הראשון עוסק ב"דמויות מופת" – מחברי הספר בחרו אותן. אי אפשר להימלט מהסטטיסטיקה – תשע מתוך עשר הדמויות הן דתיות – כולל שלושה מתוך ארבעה בתקופה שכבר היו בה חילונים רבים ואף מופתיים. חוץ מרחל המשוררת שמובאת כאן כעלה תאנה – כל יתר דמויות המופת שמוגשות להזכירכם לילדים חילוניים הן דתיות. לפעמים נתון אחד אומר הכול. עוד עובדה מאלפת: בן גוריון לא זכה להימנות על דמויות המופת האלו, אבל כן מוזכר כ"סייד קיק" לרבי יוחנן בר זכאי. זה סדר העדיפויות של הספר הזה והתכנית בכללותה.

חוץ מזה שהחצי הזה הוא מופת ל"הטפשה" – הדמויות מוצגות כפלקטים בשטחיות שמעליבה את האינטליגנציה של תלמידים בכיתה ז'. הם לא רק פלקטיים אלא גם לא תמיד מעניינים: על הרמב"ם אנחנו לומדים למשל שהוא היה מאד עסוק. כמו תמיד, החזרות על טקסטים וסיפורים שכבר נלמדו בשנים קודמות מתישות. יוצאי דופן הם הפרקים על רחל (לא מפתיע) ועל ברוריה – הרבנית שניתן להציג היום כפמיניסטית. דרכה נחשף קצת השקר שעליו מתבססת התכנית כאילו המסורת היהודית חפה מכל מיזוגניות, שנאת האחר וכו'. אני הייתי מסתפק בהוראת שני הפרקים הללו (ואולי גם הפרק על יונה בוגלה – לא בגלל מה שכתוב בספר אלא בגלל שהוא אכן דמות מרתקת ולא מוכרת מספיק) ומדלג על היתר (והכי טוב – מדלג על כל התכנית המטופשת הזאת).

לפרקים אפשר לחשוב שהספר מיועד רק לציבור מסורתי – מכאן גם הדגש הכה גדול על הדת ועל יהדות המזרח. מסתבר שלא. אבל קשה להבין מה הטעם בהנגשתו לתלמיד חילוני.

כמיטב המסורת של התכנית, החצי השני של הספר לא קשור לראשון ועוסק בבר מצווה, בחגים ואיך לא – בשבת. החלק על בר המצווה מתחיל טוב. אפילו מצויין. גישה הוגנת וחילונית, ואפילו מלמדים טקסט של מרטין בובר ושיר של רוברט פרוסט. לפתע נזכרו המחברים שהם כותבים לילדים בוגרים ולא לתינוקות שנשבו. אבל כל זה קורס כשמתחילים לדבר על הטקס. פתיחות, פתיחות אבל הטקס חייב להיות דתי. אין שום לגיטימציה כאן לטקסים חילוניים, וגם לעמדה שבוחרת לא לערוך בר מצווה כלל. השיא הוא החלק על התפילין שבו הספר הופך למסמך שווקי של תנועת חב"ד. אגב – אחד הסאבטקסטים בספר הזה הוא שטקסים דתיים הם מזרחיים. למשל בתיאור טקס בר המצווה מובאים רק שלושה קטעים: תיאור בר מצווה מהמאה ה 19 ממרוקו, תיאור בר מצווה של אלבר ממי (שמתרחש גם הוא במגרב) וטקסט על בר מצווה בתימן. לגיטימי אבל אולי אפשר לפתור לפחות ילדים אשכנזים מהספר רווי ההדתה הזה? אגב – הייתי בטוח שהנטייה המזרחית הזו מגיעה משילוב של אידאולוגיה מסורתית ומסקנות ועדת ביטון אבל משהו כאן מטריד אותי: הטקס הנוסף היחידי שזוכה להתייחסות בפרק הזה, מלבד שלושת טקסי בר המצווה מזרחיים הוא טקס התבגרות של שבט המסאי באפריקה. לי זה נשמע יותר כמו אוריינטליזם גזעני מאשר עידוד מזרחיות – אני טועה? הדיון בטקס הבת מצווה מן הסתם פתוח יותר ואפילו כולל תיאור טקס חילוני לחלוטין (היחידי שאינו מזרחי!). זו לא חכמה. גם כאן אגב לא התאפקו ושלחו רמיזות כבדות לשטחיות הבת מצווש החילונית. ניחא.

הטקסט על יום כיפור מתחיל בדיון מאד בעייתי במושג "תשובה" ובקישור בינו לבין "תפילה". הסיפור של יונה הנביא מוצג שם כסיפור ראליסטי, שוב מובא הסיפור התלמודי על אלעזר והחמור (שכנראה ניתנה הוראה מגבוה לדחוף אותו בכל חור אחרת לא ברור למה צריך ללמוד את הסיפור הלא מבריק הזה כל כך הרבה פעמים במהלך התכנית), מכל כתביה העמוקים של חנה ארנדט הצליחו למצוא טקסט בנאלי וחבל, וחנה סנש מבטאת התלבטויות סבירות שבולטות בעומקן היחסי לטקסט מטומטם להפליא שמובא מפי הרב קרליבך.

יום רבין זוכה לטיפול הסטרילי שמאפיין את כל התכנית: המתנקש (איך קוראים לו?) לא מוצג כדתי ואין שום רמז לתפקיד שמילאו הדת וכוהניה ברצח הזה. במקום זה אנחנו לומדים שם מה מלמדים ב"בתי ספר ובתי מדרש פלורליסטיים" ביום הזה. מה לזה ולתלמיד החילוני? לא ברור. אגב גם כאן וגם מאוחר יותר בקטע על ל"ג בעומר, יש חזרות על נושאים שעלו כבר בחלק הראשון. אבל ממילא אין קשר בין החלקים – אז שיהיו גם כפילויות.

כמובן כבכל שנה חייבים ללמוד על שבת. כאן היא מוצגת כ"המצאה של התרבות הישראלית" (??). שוב מדברים על קדושת השבת – אבל דווקא באמצעות טקסט חתרני ומעורר דיון. אהבתי. התעצבנתי לראות שבויכוח על חשיבות השבת לתרבות החילונית העברית הביאו רק צד אחד תומך (אחד העם וביאליק) בלי להציג דובר של הצד שכנגד, אבל המשימה בסוף ניחמה אותי כי מול טקסט דתי של במבי שלג וטקסט רדוד ומתחנף של שלי יחימוביץ', הביאו טקסט ארוך של אבי אלבז – ממייסדי הפורום החילוני, ולא המתון שבהם. שאפו.

ואז הגיעה הנפילה הסופית: ל"ג בעומר. זה התחיל נהדר עם טקסט הוגן ומאוזן על הסיפור ההיסטורי ודיון מורכב בדמותו של בר כוכבא, ודילוג אלגנטי (למעט תמונה אחת) על הדלקת המדורות (בהתחלה חשבתי שאולי יש כאן גישה אקולוגית בריאה), אבל אז נדהמתי לגלות שמול המורכבות הזו מופיע תיאור חד צדדי אוהד מאד של רבי שמעון בר יוחאי, ותיאור מפורט ונלהב של ההילולה השנתית לזכרו (כולל המשימה המונומנטלית המופנית לילדים לבדוק "האם במשפחתכם קיימות מסורות מיוחדות הנוגעות לדמותו או לטקס העליה לרגל למירון?" – אופס). אם כך זה המסר של הספר: לאומיות ומדורות בל"ג בעומר אאוט, הילולה בהר מירון אין. ככה חוגגים לפי "חיים בתוך סיפור" את ל"ג בעומר בישראל של היום. לידיעת ילדיכם החילוניים.

שורה תחתונה: הרבה רע ומעט טוב. יותר רע מטוב. עדיף לבחור אלטרנטיבות.

קטעים להימנע מהם: עמ' 129, 138-148, 186-191

קטעים מומלצים: 39-45, 72-81, 113, 118, 177-8

היתר ברובו חלש ושטחי (אבל אם להיות הגון – זה מאפיין את כל התכנית הזאת, לא רק את הספר הזה).

 

 

סקירת הספר – מפתחות לעצמאות ואחריות – הוצאת חל"ד, 2017 .

במבט ראשון קשה לראות מה חסר בספר, שמתיימר לדון בנושאים חשובים וכבדי משקל כמו מעבר לבגרות, עצמאות ישראל, וציונות.

במבט שני – המגמה ברורה, ומקוממת.

הספר הינו מגמתי ביותר, ברמה שלא מביישת את גדולי כותבי התעמולה. כאשר מוצגות עובדות הן חסרות ומעוותות. הספר מזלזל ומקטין את תרומתם האדירה והמהותית של החלוצים, העולים הציונים והחילוניים ברובם הגדול להקמת המדינה, ויוצר מצג שווא כאילו העלייה לארץ היתה דתית ברובה, ונסמכה על התורה. הרוח העולה מן הספר היא שלהיות ישראלי שקול ללהיות יהודי ושהדרך היחידה להיות יהודי וישראלי היא להיות דתי ולקיים מצוות פולחניות דתיות כמו קריאה בתורה, עלייה לתורה, תפילה וכדומה.

המלצתי החד משמעית היא לגנוז את הספר הזה – שכן הוא מייצג מגמה מסוכנת ביותר של שטיפת מוח דתית  במסווה של "ערכים מסורת ותרבות", ומייצר תמונת עולם שגוייה לחלוטין לגבי ההיסטוריה היהודית והציונית.

נסקר על ידי אֵם לתלמיד כתה ו'.

לאחר מספר מעברים על הספר, התחזקה בי התחושה שמדובר במלאכת מחשבת של הטעייה, סילוף, תעמולה ואינדוקטרינציה.
הספר עוסק כמעט אך ורק במקורות דתיים אורתודוקסיים. לעיתים נדירות יש התייחסות או ציטוט ממקורות חילוניים אך גם אז נבחרים בקפידה מסרים דתיים לאומניים בעיקר.
במבט ראשון קשה לראות מה חסר בספר, שמתיימר לדון בנושאים חשובים וכבדי משקל כמו מעבר לבגרות, עצמאות ישראל, וציונות.
במבט שני – המגמה ברורה, ומקוממת.
הספר ממזער את תרומת הציונות החילונית להקמת המדינה, ויוצר תחושה שהמאורעות והאישים החשובים ביותר בהיסטוריה הציונית הינם דתיים.

להלן שתי דוגמאות:
דוגמא ראשונה – בתרשים המוצג בעמ' 79 בספר, שההקדמה אליו טוענת כי: "אי אפשר לשים את האצבע על תאריך מסויים שבו החל תהליך שיבת עם ישראל לארצו" נעשה שימוש באמצעים מניפולטיביים ברורים. המקטע הבולט ביותר ב"ציוני דרך" המוצגים שם, שמוצג בפינה השמאלית התחתונה באופן מובלט וגדול יותר מכל שאר המקטעים הינו… "עליית אלפי תלמידי הגר"א הדתיים לארץ". לשם השוואה, הצהרת בלפור או אפילו השואה, מקבלים מקום קטן בהרבה.
הקמת ארגון "חובבי ציון" לא מוזכרת. העליות השנייה השלישית וכן הלאה – לא מוזכרות. העובדה שכמעט כל העולים לארץ החל מסוף המאה ה 19 עשו זאת בעידוד תנועת ההשכלה ולא הקפידו על אורח חיים דתי – לא מוזכרת. מקרים רבים בהם משפחות דתיות ישבו שבעה על הבנים שהעזו לעלות לארץ ישראל – לא מוזכרים. כמובן שלא מוזכרים מספרי עולים בעליות הציוניות-חילוניות – למרות שמדובר בעשרות אלפים בחלק מהמקרים. ומה יזכור התלמיד? מה הכי בולט? "אלפי תלמידי הגר"א הדתיים". תעמולה במיטבה.
ולגבי עליית תלמידי הגר"א – מדובר בהטעייה ברורה  – היה זה מאורע שולי לחלוטין בהיסטוריה של העליות לארץ. תרומתם לבניין הארץ היתה זניחה, והם נסמכו על כספי החלוקה. לפי מקורות שמצאתי – מדובר היה במאות עולים, ולא באלפים, וודאי שאין זה מאורע מכונן בתולדות הציונות או בתולדות הקמת המדינה.
                                
ומעניין ההבדל בין הספר "מפתחות לאחריות ומחוייבות" לכיתות ו' שיצא במסגרת תכנית הלימודים הישנה, שבמבט מרפרף עושה רושם פחות בעייתי – לא שחלילה הוא מוצלח במיוחד, אבל הרבה פחות מניפולטיבי, ועם תכנים פחות "מעוותים". לבין "מפתחות לעצמאות ואחריות" שנכתב בהלימה לתכנית החדשה. בספר הישן יותר הוא נראה כך – החלק השמאלי המובלט מדבר על עליות ציוניות ולא על תלמידי הגר"א הדתיים, ומזכירים את חומה ומגדל ועוד ציוני דרך "חילוניים" – רחמנא לצלן, שמקומם נפקד במהדורה של 2017.

דוגמא שניה – מגילת העצמאות. ראשית חשוב לציין שבניגוד למקורות דתיים שמוצגים באופן ברור וממורכז, עם מסגרת וביאורים, מגילת העצמאות מוצגת בעיקר כתמונה מטושטשת של המגילה המקורית – וכמעט שלא מובאים ציטוטים מהמגילה. בעמ' 123 מתחדדת האינדוקטרינציה. מבין 37 החותמים על המגילה מציינים עשרה. אנשי השמאל ואפילו הימין הלא דתי לא מוגדרים כציונים. לעומתם, מוגדרים החותמים הדתיים והחרדים כציונים במפורש. כאשר מוצג איש מפ"ם מבליטים את העובדה שחלק מאנשי המפלגה תמכו בהקמת מדינה דו לאומית. כמובן שעל אף חרדי לא נכתב שהיו חרדים שהתנגדו להקמת המדינה…
כמעט שלא מוצגים אנשי מפא"י, שהייתה התנועה העיקרית שהביאה להקמת המדינה. חותמים חשובים כיצחק בן צבי או משה שרת, שמילאו תפקידים חשובים ומהותיים לפני ואחרי הקמת המדינה – לא מוצגים.
בהמשך, בנושא המגילה, הגדילו לעשות כותבי הספר והם מדגישים שהמילה "דמוקרטיה" לא נזכרת במגילה, ולא מציינים שהמגילה מדברת במפורש על כך שיוקמו "שלטונות נבחרים ומוסדרים"  – כלומר שהכוונה הברורה של מנסחי המגילה, כפי שגם ארע  – שהמדינה תהיה דמוקרטית.   לעומת זאת בוחרים שלא להדגיש את החלקים במגילה שמדברים על חופש דת, מצפון, לשון חינוך ותרבות ושוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין , ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.
לא מוזכרת גם העובדה שבן גוריון השיג הסכמה רחבה וגורפת לניסוחה של מגילת העצמאות, וכלל ארגונים ואישים שלא הסכימו עם דעתו, כדי שהנוסח יהיה מוסכם. כל זה כמעט ולא מוזכר.
החוסרים בספר מלמדים על המגמתיות שלו, ועל הכוונה של כותבי הספר, להקנות לתלמידים תמונה מעוותת ושגוייה של ההיסטוריה הציונית ותהליך הקמת המדינה.
כאמור, רוב מוחלט של הדמויות שמוזכרות בספר הינם דמויות דתיות. גם כשכבר מזכירים חילונים – יש היררכיה ברורה בין אנשי ימין לאנשי שמאל. פועלו של מנחם בגין מוזכר באופן מובלט ועם מסגרת – למשל בעמוד 118. לעומת זאת אין מסגרת מיוחדת או ציון מיוחד לדוד בן גוריון – האיש שהקים את מדינת ישראל והיה ראש הממשלה הראשון שלה.
האינדוקטרינציה והתעמולה ברורות עוד יותר כאשר מסתכלים בעמ' 80-81 בהם דנים ב- כ"ט בנובמבר. מציגים 3 קטעי עיתונות. שניים מהם ימנים ודתיים: "חירות" ו"המשקיף" – ורק אחד – שמאלי ציוני: "הארץ". האירוע לא מוצג כאירוע מכונן או שמח, ולא מוזכרת היציאה לרחובות לרקוד –  – יש תמונה קטנה של הריקודים אך הטקסט כלל לא מתייחס לשמחה הגדולה שהיתה ביישוב אלא מתעקש שההחלטה התקבלה ברגשות מעורבים, בעוד שלפי כל העדויות ההיסטוריות, רוב מוחלט של אנשי היישוב שמחו מאד על ההחלטה, והיא נחשבת רגע מכונן בהיסטוריה הישראלית. ההצגה והתחושה המתקבלת מקריאת עמודים אלו היא שבמקרה הטוב, התקבלה החלטת האומות המאוחדות ברגשות מעורבים, והנימה הכללית של הקטע בספר הינה שלילית. כאשר מתייחסים לכותרת בעיתון הארץ בוחרים להדגיש את העובדה שנושא ירושלים לא הוזכר בה ואפילו שואלים את התלמיד על כך – כדי שישים לב. זהו עיוות גמור של ההיסטוריה, ומי שלא מכיר את העובדות, ייצא בתחושה שהיישוב ברובו התנגד להחלטת החלוקה, בעיקר בשל ירושלים, ושעיתון "הארץ" ייצר מצג שווא, כאשר בפועל התמונה הפוכה לחלוטין, ומצג השווא הינו נחלתו של ספר הלימוד בלבד.
השיטה של הצגת שתי דיעות "נכונות" על פי כותבי הספר, ורק אחת "מהצד השני" חוזרת על עצמה מספר פעמים במהלך הספר. לדוגמה – עמ' 102 בו מובאות 2 דעות בעד "חוק השבות" ורק אחת נגדו. בעיני זוהי מניפולציה מפחידה – כי לכאורה מביאים שתי דיעות, אבל מקפידים לתת לדיעה אחת "משקל" גדול יותר – ובכך להטות את דעת התלמיד לכיוון מסויים מאד.
גם כאשר מביאים רק שתי דיעות, האחת בעד והשנייה נגד, מקפידים לתת משקל גדול יותר לאחת הדיעות. בעמ' 118 מוצגות שתי דיעות בנושא "חוק החזיר". דעתו של מנחם בגין מוצגת ברוב העמוד, ולצידה הרחבה על האיש, ומתחת, מוצגת בקצרה, דיעה של אדם לא מוכר. ההטייה ברורה. אציין דרך אגב שאין כל בעייה בעצם מתן מקום להרחבה על פועלו של מנחם בגין – רק לא ברור מדוע ההרחבה מופיעה דווקא בעמוד זה, ולא יחד עם הרחבה ראוייה על מספר מנהיגים וראשי ממשלה – שחסרה למשל כאשר מוזכר בן גוריון.

דוגמה אחרונה שאביא להיות הספר מניפולטיבי נמצאת בפרק לגבי חג הפסח. מצטטים את יגאל אלון ציטוט אמת אחד (עמ' 205). מכאן ואילך משתמשים בתמונתו של יגאל אלון בחלונות הסבר לגבי חג הפסח, קערת הפסח ועוד – כאילו הוא המסביר שלהם. המטרה הברורה היא ליצור זיקה בין יגאל אלון, אדם חילוני לחלוטין, ובין מנהגים פולחניים, ובכך ליצור שוב, מצג שווא, כאילו מורשתו של יגאל אלון מגולמת ב… קערת הפסח (עמוד 207).
אפשר להמשיך ולתת עוד דוגמאות רבות לתחכום שבו כתוב וערוך הספר, ממנו עולים המסרים שרוצים לקדם כותבי הספר באופן ברור ומובנה, תוך הבלטת מאורעות שוליים ודמויות חסרות חשיבות, ותוך יצירת מצג שווא כאילו המדינה הוקמה בעיקר ע"י דתיים וחרדים וכאילו העלייה לארץ היתה בעיקרה בהשראת התורה, וכאילו הביטויים החשובים ביותר בחיי אדם ישראלי הם דתיים אורתודוקסיים. כל זאת בלוויית הצגת דמויות שאכן תרמו למדינה – אך בהקפדה ברורה למזער את חלקן.
אין כל הצגה של הגות חילונית והספר לא נותן שום מקום לחילוניות ערכית – כשחילוניות מוצגת היא מוצגת אך ורק כשלילת הדת, וכחסרה או מגוחכת וילדותית – לדוגמה הילד שלא מעוניין לעלות לתורה מפחד שאין לו קול יפה, ואומר שהוא חילוני ולכן זה לא קשור אליו.
לאורך כל הספר, מוצגת הדת היהודית באופן שמדגיש רק את הצדדים החיוביים ביהדות, ללא כל ביקורת. יש ניכוס של ערכים אוניברסליים ליהדות – כאילו כל ערך חיובי צמח מהיהדות. גם כאשר זה ממש לא המצב – כמו בעמוד 115 שם מדברים על החירות ומזכירים את שחרור העבדים בשנת ה 50. שוכחים להזכיר ששחרור עבדים ביהדות מתייחס רק לעבד עברי…
לא מזכירים לרגע את אפליית הנשים שהיא אינהרנטית בדת היהודית, את השנאה לזר, ואת הבעיות המוסריות הקשות העולות מחלק לא קטן מהציווים הדתיים. לא מזכירים לרגע את האבסורד והעלות המיותרת למדינה בהחזקת שני רבנים ראשיים – אשכנזי וספרדי – ואת האפלייה כנגד תלמידים ותלמידות ספרדים במוסדות החרדיים. הדת היהודית אורתודוקסית מוצגת כהרמונית ומקסימה – ללא כל בעיות.
התעמולה והעיוות מושלמים כאשר בכל מקום מוזכרים ציטוטים מפיוטים, תפילות ושירים דתיים, למשל ביחס לכמיהה שאכן היתה לארץ ישראל. דווקא ביאליק עם "שלום רב שובך" המוכר, לא מוזכר, אבל שיר של יהודי אפגניסטאן שמדבר על חברון – מקום שנוי במחלוקת כיום  – בוודאי שמוזכר. עוד פן תעמולתי ניכר כאשר בוחרים שיר מאד מסויים של טשרניחובסקי (עמוד 17) ומדגישים בו מסר שנוח לכותבי הספר – בלי להתייחס לשאר חלקי השיר שמדברים למשל על חופש, ובעיקר בלי לתת הבלטה למשורר – מי הוא היה, העברית המדהימה של שיריו, ועוד – הוא לא ראוי למסגרת בספר על תרבות יהודית ישראלית.
לאורך כל הספר חוזר המסר לפיו התפילה והתורה הם חלקים עיקריים ומהותיים בתרבות ובזהות היהודית. לא מובאת כל אלטרטיבה לתוכן יהודי ישראלי אחר – שלא מחייב פולחן או תפילה.

לסיכום – הספר הינו מגמתי ביותר, ברמה שלא מביישת את גדולי כותבי התעמולה. כאשר מוצגות עובדות הן חסרות ומעוותות. הספר מזלזל ומקטין את תרומתם האדירה והמהותית של החלוצים, העולים הציונים והחילוניים ברובם הגדול להקמת המדינה, ויוצר מצג שווא כאילו העלייה לארץ היתה דתית ברובה, ונסמכה על התורה. הרוח העולה מן הספר היא שלהיות ישראלי שקול ללהיות יהודי ושהדרך היחידה להיות יהודי וישראלי היא להיות דתי ולקיים מצוות פולחניות דתיות כמו קריאה בתורה, עלייה לתורה, תפילה וכדומה.

המלצתי החד משמעית היא לגנוז את הספר הזה – שכן הוא מייצג מגמה מסוכנת ביותר של שטיפת מוח דתית  במסווה של "ערכים מסורת ותרבות", ומייצר תמונת עולם שגוייה לחלוטין לגבי ההיסטוריה היהודית והציונית.

למחוון המפורט – לחצו כאן

נסקר על ידי אֵם לתלמיד כתה ו'.

 

לקריאה משלימה – נייר העמדה שלנו על תכנית הלימודים "תרבות יהודית ישראלית"

ביקורת ספרים: שבילי תרבות לכתה ז' בהוצאת מט"ח

סוף סוף נמצא ספר חילוני במסגרת תכנית "תרבות יהודית-ישראלית": שבילי תרבות לכיתה ז' בהוצאת מט"ח.
ולא שאין לו מגרעות. יש ויש, ועוד נפרט אותן – חלקן באשמת התכנית וחלקן היו יכולות להימנע על ידי הכותבים – אבל על הכול שורה רוח חילונית אמיתית, שינוי מרענן לעומת הספרים של הוצאות תל"י וחל"ד, שבהם החילוניות היא במקרה הטוב מסווה דק לתפיסה דתית.
שורה תחתונה: ספר ראוי. התכנית אווילית – מזה לא ניתן להתחמק, אבל במסגרת הנתונה ניתן ולפרקים אף מומלץ ללמד את הספר בבתי ספר חילוניים.
כדי להמלט מהדתה, מומלץ לדלג על עמודים 28-33 (בית הלל ובית שמאי) ולמצוא דוגמאות טובות יותר במקום אלו המובאות בספר, על עמ' 198-201 (בנושא בר המצווה) ועל עמ' 220-224 (בנושא שבת), ולשלב בהוראת רצח רבין גם קצת אמת היסטורית על תפקיד ההסתה והרבנים ברצח.

סוף סוף נמצא ספר חילוני במסגרת תכנית "תרבות יהודית-ישראלית": שבילי תרבות לכיתה ז' בהוצאת מט"ח.

ולא שאין לו מגרעות. יש ויש, ועוד נפרט אותן – חלקן באשמת התכנית וחלקן היו יכולות להימנע על ידי הכותבים – אבל על הכול שורה רוח חילונית אמיתית, שינוי מרענן לעומת הספרים של הוצאות תל"י וחל"ד, שבהם החילוניות היא במקרה הטוב מסווה דק לתפיסה דתית. אז זה לא מציל את הספר כי התכנית כה עקומה שגם הרקדן הטוב ביותר ייכשל בה, אבל לפחות קיבלנו ספר שהרוב המכריע שלו כולל מידע חילוני, נטול הדתה וראוי.

עד כאן המחמאות ומכאן להסתייגויות שעדיין קיימות:

הבעיה המרכזית היא שהתכנית כולה היא לקט נושאים ועניינים שהוצאו מהקשרם, וחלקים רבים מהם נלמדים בתכניות אחרות. החלק המכריע של הספר מוקדש לתיאור דמויות בולטות בהיסטוריה היהודית. על רובן התלמיד כבר למד או עוד ילמד במסגרת התכנית או בשיעורי ספרות, היסטוריה, תנ"ך וכו'. יש כאן פרק על הלל ושמאי שחוזר על פרק דומה בכיתה ד', וגם רוב הפרקים על רבי עקיבא, ריב"ז והרמב"ם משוחזרים. יש כאן פרק נפלא על אבן גבירול כולל שיריו, שיילמד יותר לעומק במסגרת שירת ימי הביניים, פרקים על הבעש"ט, מנדלסון וברל כצנלסון שמקומם בשיעור ההיסטוריה של החסידות, ההשכלה והציונות. ממש לא ברור מדוע יש צורך בחזרתיות הזו – אבל התלונה הזו מופנית למשרד החינוך ולא לכותבי הספר שמילאו אחר הוראות התכנית.

כאן המקום לציין לשבח את כותבי הספר על הכללת סיפור חייהם של מנדלסון, כצנלסון ולאה גולדברג בספר – למרות שאינם מוזכרים בתכנית עצמה – אחד המהלכים החילוניים ביותר בספר, ואחד מאלו המאפשרים לתרבות העברית להופיע כאן בגאון, ולא כאחותה הנכה של התרבות היהודית. אני הייתי הולך רחוק יותר בהצגת הגישה המשכילה-החילונית, אבל בהתחשב בתחרות, גם המרחק שהם עשו מכובד.

גם הלוגיקה של מבנה הספר איננה ברורה. לכאורה יש כאן גם מהלך כרונולוגי (אבל כזה הכולל קפיצות בזמן), וגם מהלך תמטי; אלא שחולשתו הגדולה ביותר של הספר היא הניסיון המאולץ לכרוך את הביוגרפיות של דמויות המופת עם כותרות תמטיות כמו "מסורת ושינוי" או "התמודדות עם אתגרים". הגיחוך מגיע לשיאו בפרק על הרב יוסף חיים, "הבן איש חי", שנכלל כנראה בספר רק בגלל הצורך בשילוב המזרחיות (כאילו אבן גבירול, הרמב"ם, הדונה גרציה ובעיקר ז'קלין כהנוב המרתקת לא מספיקים). מדובר ברב קהילה שגרתי שדרש דרשות נאות, כדרכם של רבנים ומנהיגי קהילות אחרים ולא עשה כלום מעבר לכך. הכללתו, יחד עם כצנלסון, בפרק העוסק ב"מעורבות חברתית" היא לא פחות מפתטית, שהרי כל המעורבות שלו כללה דרישת דרשות בבית הכנסת. המחברים כנראה מודעים לחיבור המאולץ ואף מודים בעמוד 143 כי "אם נעבור על הנושאים השונים שהספר עוסק בהם, נמצא כי היינו יכולים לדון בדמותו של הבן איש חי בכל אחד מהנושאים". זה נכון לגבי כמעט כל רב קהילה שדרש דרשות יפות. איפה הוא ואיפה אותם אנשים שאכן הובילו מהלכים של "מעורבות חברתית".

לא רק מהלך הספר מגוחך, אלא  גם מבנה הפרקים עצמם. הפרק על מסורת ושינוי מכיל למשל פרק נרחב על הרמב"ם ולאחריו פרקון קצר (שגם הוא נמתח כמסטיק) על הרבנית אסנת ברזאני ש"היא אמנם דמות שלא השאירה חותם על התרבות היהודית" אבל עדיין היתה ראויה לפרק משלה. אגב – הסיפור שלה כראש ישיבה אכן ראוי לסיפור אבל בקונטקסט יותר הגיוני ולא כתשובה לרמב"ם. הפרק על יחיד וחברה מתחיל ברובינזון קרוזו, ממשיך לאבן גבירול (שזכה להיכלל כאן כי היה כנראה אדם מבודד) וממשיך לדונה גרציה הנדבנית (כלומר מחוברת לחברה). זה כל כך תלוש ומאולץ, וחבל, כי כל סיפור כשלעצמו כתוב היטב ורוב הדמויות ראויות, אבל העדר הקונטקסט והחיבורים המאולצים פוגמים בסיפורים עצמם.

החלק הראשון לא כולל הדתה, למעט בנושא בית הילל ובית שמאי שבו נבחרו דוגמאות בעייתיות בענייני שבת ותפילה, ובעיקר, בנושא הסקסיסטי של מחמאות לכלה על כך שהיא יפה וחסודה כשהיא אינה כזו (סיפור המהווה מוטיב חוזר בספרי התכנית לכיתות השונות). בהתאם לתכנית חסרת ההגיון של משרד החינוך, החלק השני והקטן יותר עוסק בבר/בת מצוה, שבת, יום כיפור, רצח רבין ול"ג בעומר.

הפרק על בר המצווה מתחיל נפלא, עם טקסט חילוני נהדר של יוסי שריד, אבל בוחר לחזור למקור הדתי שכורך, כמו שכמה חילונים נוטים לשכוח, את הטקס עם נושא קיום המצוות. בעיני זו הדתה. הפרק על בת המצווה סביר יותר, אבל היה מקום להעמיק בו יותר את נושא ההפלייה המגדרית בתרבות היהודית. ובכלל, אני תוהה עד כמה המקורות הדתיים רלוונטיים לטקס בת המצווה החילוני. גם ההתייחסות למושג "טקס מזהה" בעייתית בקונטקסט הזה (עמ' 208).

התכנית מחייבת פרק על שבת בכל שנה. זוהי שטיפת מח מזעזעת. הפרק על השבת מתחיל נפלא אבל לא מצליח להימלט מכמה נפילות בהמשך – כמו הצגה של סיפור הבריאה באופן לא ביקורתי, שילוב טקסטים אמוניים, ומולם טקסטים לכאורה חילוניים של שמעון פרס ושלי יחימוביץ', שמשקפים בעיקר חנופה ולא מייצגים נאמנה את התרבות החילונית. הגרוע מכל הוא קטע קצר על מצוות השבת  שכולל את המשימה הבאה: "הביאו 3 דוגמאות למצוות אל תעשה – פעולות שיש המקפידים שלא לבצע בשבת, ו – 3 דוגמאות למצוות עשה – טקסטים או פעולות שיש הנוהגים לעשות בשבת". הפרק מסתיים בדיון ראוי על שאלות בדבר קיום תחבורה ציבורית ופתיחת מרכולים בשבת.

לעומת הפרק על שבת, מצליחים המחברים לצלוח בגבורה את אחד הפרקים הבעייתיים ביותר – זה על יום כיפור. אני הייתי מוסיף התייחסות גם למנהגים החילוניים החדשים (למשל נסיעה באופניים בכבישים הריקים כמופת אקולוגי) אבל סך הכל מדובר בפרק הגון בעל אופי חילוני, עם מינון קטן מאד של תפילות והיעדר מוחלט של מנהגים דתיים. שאפו.

הפרק על רבין סובל מהדרך הקלוקלת שבחרה התכנית כולה – התעלמות מהיות הרוצח אדם דתי שפעל בעצת רבנים והאמין שהוא פועל מתוקף צווי דתי אלוהי ; התעלמות בעייתית עוד יותר בתכנית שבאה ללמד על מסורת הדת היהודית. לרגע נראה שהכותבים מביעים את מחאתם הזהירה על המסגרת הזו כשהם כותבים (עמ' 244): "גם כיום, שנים רבות לאחר הרצח, אנשים רבים עדיין כואבים את רצח ראש הממשלה. קשה להבין השפעה מרחיקת לכת כזאת בלי להבין תחילה שהנסיבות שהולידו את הרצח הזה, הן שהפכו אותו לטעון וכואב כל כך." משפט קשה כשהוא מגיע בספר שלא מתייחס להסתה, להוצאת דין רודף, לפולסא דנורא וכו'. גם האזכור של "תנורו של עכנאי" אינו מובא בקונטקסט ראוי, מובא באופן חלקי, ולא עושה חסד עם הסיפור התלמודי המרתק.

הפרק האחרון על ל"ג בעומר הוא מופת של כתיבה חילונית על החגים – בעיקר בבחירה להראות כיצד המסורת היא פיתוח אנושי שמשתנה עם הזמן בהתאם לנסיבות. תענוג.

שורה תחתונה: ספר ראוי. התכנית אווילית – מזה לא ניתן להתחמק, אבל במסגרת הנתונה ניתן ולפרקים אף מומלץ ללמד את הספר בבתי ספר חילוניים.

כדי להמלט מהדתה, מומלץ לדלג על עמודים 28-33 (בית הלל ובית שמאי) ולמצוא דוגמאות טובות יותר במקום אלו המובאות בספר, על עמ' 198-201 (בנושא בר המצווה) ועל עמ' 220-224 (בנושא שבת), ולשלב בהוראת רצח רבין גם קצת אמת היסטורית על תפקיד ההסתה והרבנים ברצח.

 

 

תמונת מצב – ספרים בתרבות ישראלית ויהודית לכיתה ד'

שנה עגומה. שני ספרים יצאו. שניהם לא ראויים לבתי ספר ממלכתיים וכוללים הדתה קשה.

שנה עגומה. שני ספרים יצאו. שניהם לא ראויים לבתי ספר ממלכתיים וכוללים הדתה קשה.

בחלק על מסכת אבות הדיון הערכי מוצלח יותר בספר של חלד, אבל הסגירות שלו לתרבות העולם מקוממת. הספר של תל"י פתוח מעט יותר לעולם אבל פחות מוצלח בהבניית החלק הערכי.

החלק על "הזמן היהודי" ובעיקר על השבת נוראי בשני הספרים וכולל הדתה קשה.

החלק על החגים עדיף במעט בספר של תל"י, בגלל שהפרקים על יום השואה ממש מוצלחים והפרק על שבועות מחריד פחות מזה של חלד. פרק שבועות של חלד הוא ההדתה הקשה ביותר בה נתקלנו עד כה בספרי לימוד על פי התכנית החדשה. הפרק על יום השואה בחלד סביר אך מכיל טקסט מקומם הטוען שנבואת זכריה בתנ"ך ניבאה את התקומה של עם ישראל לאחר השואה. הפרקים על סוכות וטו בשבט בינוניים בשני הספרים, רובם סבירים אך בשני הספרים צצים מדי פעם טקסטים מקוממים גם בפרקים האלו.

המלצתנו: נסו להימנע מלימוד התכנית לכיתה ד' ואם אין ברירה, לפחות נסו להימנע משימוש בספרי הלימוד שיצאו במסגרתה. אם כלו כל הקיצים, חכו לערכת הערכים האוניברסליים שאנחנו מוציאים בקרוב ושלבו בין הפרק על מסכת אבות (חלד עדיף) עם לימוד הערכה שלנו במקביל.

 

החל משנת הלימודים הקרובה תוכנס בהדרגה תכנית תרבות יהודית-ישראלית לתכנית הלימודים לכיתות גימל. בניגוד לעבר, לא הוקצו שעות נוספות למען החדרת התכנית לכיתה גימל והמנהלים קיבלו במקום זאת הוראה להקצות לתכנית שעות מתוך שעות הגמישות הפדגוגית הנתונות להם. במילים אחרות: בעוד בנט מתהדר בהגדלת האוטונומיה למנהלים, נעשה כאן כרסום באוטונומיה הזו כאשר שעות שהיו נתונות לשיקול דעת המנהל ויכלו לאפשר למודי אמנויות, או לימודים מוגברים במקצועות השונים, או הרחבות דעת בנושאים חילוניים, ינותבו לטובת הדתה.

כמו כן, מספר המורים שעברו הכשרה יסודית ללימוד המקצוע זעום, וברוב המקרים, המקצוע ילומד על ידי מורים שעברו לשם כך הכשרה זעירה, אם בכלל. יצוין שאיננו סבורים שגם ההכשרות הרחבות שניתנו כבר למורים בודדים אינם בהכרח ערובה ליכולת התמודדות חילונית עם החומר הדתי שכלול בתכנית.

לטובת אלו שלא יצליחו למנוע את כפיית התכנית על ילדיהם, קראנו את שני ספרי הלימוד שכבר יצאו במסגרת התכנית לכיתה ג' ופרסמנו ביקורות עליהם.

מפתחות שבין אדם לחברו (הוצאת חל"ד) – ראוי לזכור שחל"ד היא לא רק הוצאת ספרים אלא גם עמותה דתית לאומית מיסיונרית. הספר שלהם מנסה ללכת על קו דק ולא לייצר קונפליקטים קיצוניים, אבל הוא כושל בהצגת עמדה חילונית אמיתית. הוא מעביר את מסריו המציגים את עליונות הדתי (בערכי חז"ל או במנהגי שבת וחג) מול שטחיותו וחולשתו הערכית של החילוני בצורה כה מעודנת עד שחילונים רבים יפלו בפח הזה ויאפשרו למשרד החינוך להמשיך לחנך אותנו כנחותים בעלי חלל ערכי אל מול אחינו הדתיים.

של"י ושלכם לכיתה גימל (הוצאת תל"י) – מורכב משני חלקים: הראשון העוסק בערכים עדיף על זה של חל"ד, בעיקר בכך שהוא מכניס תכנים אוניברסליים ומודרניים עשירים יותר, אולם גם הוא אינו מצליח להתחמק מהכשלים הבסיסיים של התכנית. החלק השני על שבת והחגים מהווה הדתה קשה ולא ראויה לכניסה לבתי הספר החילוניים (למעט הפרק האחרון על יום ירושלים). הוא כולל סקציה של תפילות שממנה נמנע יחסית הספר של חל"ד.

המלצה: אם אין ברירה, עדיף להשתמש בספר של תל"י אבל להתעקש לא ללמד ממנו את הפרקים העוסקים בשבת וביום כיפור, או לפטור את הילדים מחלקים אלו ולאפשר להם ללמוד על שבת וחג מפרספקטיבה חילונית אמיתית. אולי בשנים הבאות, במקביל לתוספת השעות ולהכשרת ההורים נזכה גם לספרים טובים יותר.

 

גם בכיתה ט' לא הוסיפו שעות ואין באמת ספרים למעט ספרון אחד בן שנים עשר עמודים שלא עוסק בשבת ובחגים ושכבר פרסמנו עליו ביקורת.

 

ביקורת ספרים: של"י ושלכם לכיתה ד' – תל"י

נתחיל במעט מחמאות – שני הפרקים על יום השואה מוצלחים, במקום אחד מובא פתגם אינדיאני החופף לפתגם ממסכם אבות והדיון מבליט את הזהות הערכית בין תרבויות שונות, ובניגוד למוטו של התכנית לפיו כל או רוב הטקסטים החילוניים נועדו כדי לחזק את הממד הדתי בתרבות היהודית, מובא כאן טקסט אחד חילוני אמתי – "סתם יום של חול" של יוסי גמזו. ומעבר לכל, כשהמתחרה הוא הספר הנוראי של עמותת חלד, גם ספר רווי הדתה כמו זה יכול לנצח.

אבל אין זה אומר שהספר הזה הוא טוב. כי הוא לא. יש בו כל כך הרבה חלקים מעצבנים והוא נופל בכל כך הרבה בורות שהמלצה לא תצא כאן.

נתחיל במעט מחמאות – שני הפרקים על יום השואה מוצלחים, במקום אחד מובא פתגם אינדיאני החופף לפתגם ממסכם אבות והדיון מבליט את הזהות הערכית בין תרבויות שונות, ובניגוד למוטו של התכנית לפיו כל או רוב הטקסטים החילוניים נועדו כדי לחזק את הממד הדתי בתרבות היהודית, מובא כאן טקסט אחד חילוני אמתי – "סתם יום של חול" של יוסי גמזו. ומעבר לכל, כשהמתחרה הוא הספר הנוראי של עמותת חלד, גם ספר רווי הדתה כמו זה יכול לנצח.

אבל אין זה אומר שהספר הזה הוא טוב. כי הוא לא. יש בו כל כך הרבה חלקים מעצבנים והוא נופל בכל כך הרבה בורות שהמלצה לא תצא כאן. הנה כמה דוגמאות מיני אין ספור כיצד הספר הזה מאמץ את כל פגמי התכנית ומוסיף קצת משלו (וזו טיפה בים):

אם בספר לכיתה ג' היה ניסיון כן להציג תמונה מאוזנת בין היהודי לאוניברסלי, החלק הראשון על פרקי אבות מאמץ ברובו את הגישה המתייחסת לטקסט המשנאי כבסיס המרכזי ללימוד הערכי. אותו פתגם אינדיאני נשאר השריד היחידי לפלורליזם. יתר הקטעים שמציגים חשיפה לעולם לא מכילים טקסטים מכוננים אלא תיאורים, לרבות מעולם הטבע , שבאים לתמוך במשנה, לא להוות לה אלטרנטיבה שוות ערך. וגם הם חסרים בחלק מהפרקים.

בחירת המשניות עצמן אינה מבריקה (כאן חלד עושים עבודה טובה יותר), וחלק מהבחירות מעוררות תמיהה. האם יש טעם לחשוף את התלמידים לויכוח בין בית הלל לבית שמאי על תאריך ראש השנה לאילנות (עמ' 124) , ולמה מכל המחלוקות ביניהם, בוחרים להבליט דווקא (בעמ' 56) מחלוקת בעלת ניחוח סקסיסטי בסוגיה האם שרים לכלה שהיא יפה וחסודה גם כשאינה כזאת (שבחלקים ממנה משווים בין נישואין לקניית חפצים).

כבכל שנה, כולל הספר פרק ארוך ובלתי נסבל על שבת (באוריינטציה דתית מובהקת) כחלק משטיפת המח שעל ילד חילוני לעבור בנושא השבת. כמו כן גם ילדי כיתה ד' החילוניים ילמדו מסכת ארוכה של תפילות וסתם פסוקים המהללים את האל ומודים לו, בלי הטלת ספק בקיומו. הפרקים על סוכות וט"ו בשבט סבירים למעט מספר מעידות, הפרקים על יום השואה כאמור מעולים, ועל הפרק על שבועות ניתן לומר שהוא הרבה פחות גרוע מהמקביל שלו. גם כאן ניתן יחס מוגזם למתן התורה אבל לפחות יש גם התייחסות לאספקטים אחרים כמו חגיגת הביכורים הציונית/חקלאית. הפרק האחרון על שבועות מספר בפרוטרוט על מגילת רות – אם כי בלי לתת דגש מספיק לרעיון קבלת הגר. זהו פרק נחמד אבל האם לא לומדים התלמידים האלו 11 שנות תנ"ך במקביל? האם באמת הם זקוקים לעוד מנה די מפורטת של לימודי ספר תנכ"י?

עד כאן הסריקה הכללית. אבל חשוב יותר להבין שהספר כולו רווי מעידות קשות שהופכות אותו לספר מדית. הנה כמה דוגמאות (יש הרבה אחרות):

  • התורה מוצגת פעמים רבות כהיסטוריה ולא כסיפור מיתי. לדוגמא נאמר בעמוד 158 שהתורה היא ההיסטוריה של העם שלנו. מעמד הר סיני מוצג מספר פעמים כאירוע היסטורי (למשל בעמ' 155) בלי שום התייחסות לאופיו הדמיוני. גם סיפור הבריאה חוזר במספר הקשרים (למשל בעמ' 76, 85 או 160), ללא כל הסתייגות מדעית ממנו. אמנם יש כאן תרגיל משפטני שמוסיף מילים כמו "ע"פ המסורת" לפני התיאורים הללו, אבל כשלא מובא הצד השני, למשפטנות הזו אין ערך, בטח כשהלקוחות הם תלמידים בכיתה ד'.
  • הספר גדוש ניסוחים של מצווה: מנהגים רבים מוצגים כמצוות אלוהיות ולא כ"מסורת". למשל ישיבה בסוכה (עמ' 112 ו – 113) או לימוד תורה (160). אלו ניסוחים דתיים מובהקים.
  • גם אלוהים נוכח מדי. למשל הפרק היפה על ט"ו בשבט ושמירת הסביבה מקבל טויסט עקום כשמתברר ששמירת הסביבה היא הוראה אלוהית (131, 137), או כמדברים על חסד במגילת רות, מקפידים לרמוז שגם אלוהים עשה חסד (172).
  • אמנם נראה שמשפטן עבר גם על כל תיאורי המנהגים הדתיים (והקפיד לסייג שמדובר בדברים ש"יש העושים" או "רבים עושים"), ועדיין, אין קץ לתיאורים הללו, ואף פעם אין אלטרנטיבה חילונית – מקבלת השבת בהדלקת נרות, באכילת חלהובאמירת קידוש על היין (94), דרך ביצוע תפילות סליחות בחודש אלול (109) ועד קישוט בית הכנסת בירוק (154) או סתם לימוד תורה אל תוך הלילה (108) בשבועות.
  • הספר כולל כמות תפילות גבוהה במיוחד (לילדים בכיתות ד'), כולל תפילות בשלמותן – שחרית, קידוש הלבנה, ברכת החודש, ברכות הקידוש וההבדלה וכו'.
  • הפרק על השבת רווי בביטויים דתיים על קדושת השבת. בשיא הפרק (90) נדרשים הילדים למצוא דימויים לייחודה של השבת תוך שהם נדרשים למצוא איזה צבע מתאים לשבת, איזה מאכל מדמה אותה, איזה חפץ, וכו'.

שני טקסטים מרתיחים במיוחד ומעידים על עומק ההדתה הכלול בספר הזה. הראשון נמצא בפרק הדן במסורות משפחתיות. דווקא כאן הייתי מצפה למסורת חילונית מובהקת שתעיד שאין סתירה בין חילוניות לגיבוש מסורות, אבל איזו מסורת נבחרה: "במשפחה שלי בערב יום כיפור, קודם שהולכים לבית הכנסת, אבא מברך את הילדים במשפחה". המסר ברור: מסורת משפחתית היא מסורת דתית.

השני הוא משפט נכון עובדתית: "בכל העולם יהודים רבים מקיימים את אותם המנהגים, למשל, קריאת פרשת השבוע, הדלקת נרות בשבת, אכילת מצות בפסח" (עמ' 94) ואפילו אם הוא נכון אני תוהה, מה יסיק מזה ילד חילוני שמשפחתו אינה מקיימת את המנהגים הללו. שהוא אינו יהודי? או יהודי פגום?

אבל השיא שמור הפעם לשתי מעידות שאינן כוללות הדתה אבל משקפות אולי יותר מכל את אי התאמת הספר הזה לבתי ספר ממלכתיים. כאמור, אחד הצדדים היפים של הסדרה של תל"י (המשתקפים יותר בספר לכיתה ג') היא הוספת קטעים מהתרבות הלא יהודית (בספר הזה יש את מרטין לותר קינג ורוזה פארקס למשל). אלו מובאים תחת האייקון "רואים עולם". והנה אלו שני קטעים נדהמתי לגלות במסגרת הזו של "רואים עולם", יחד עם הקטע האינדיאני והסיפור על רוזה פארקס: קטע שמתאר את ההיסטוריה של הקיבוץ (עמ' 29) וקטע אחר שמדבר על חזקת החפות בחוק הישראלי (עמ' 50). הנה כי כן, גם ההסטוריה הציונית החילונית וגם החוק הישראלי החילוני מוצאים כאן מחיק ה"תרבות היהודית-ישראלית" ומוכנסים לקטגוריית "רואים עולם". אין מטאפורה יפה מזו כדי לתאר את מה שמנסה התכנית הזו לעשות לתרבות שלנו.

לסיכום: ספר רווי הדתה שאינו ראוי ללימוד במערכת החינוך הממלכתית. ועצם העובדה שהספר המתחרה גרוע עוד יותר ממש לא מנחמת.

 

 

 

ביקורת ספרים: "של"י ושלכם – כיתה ג'" – בהוצאת תל"י

הבטיחו לנו שהספר הזה ישנה את עמדתנו השלילית על התכנית החדשה בתרבות יהודית-ישראלית ועל הספרים שיוצאים במסגרתה. אז אנחנו מצטערים, אבל גם הספר הזה לא ראוי להיכנס לכיתות ומעיד שוב על חולשתה הכללית של התכנית הזו.
הספר מורכב משני חצאים כמעט שווים – אחד שמלמד על "חברות ומנהיגות דרך ספורים ואגדות מן המסורת היהודית" והשני שמלמד על נושאים אלו "דרך החגים ומעגל השנה". מדובר בשני חלקים שונים מאד באיכותם זה מזה – הראשון הוא ניסיון הרואי להתחמק מהכשלים של התכנית, השני נופל גם מהפרקים המקבילים בספרים מתחרים.

הבטיחו לנו שהספר הזה ישנה את עמדתנו השלילית על התכנית החדשה בתרבות יהודית-ישראלית ועל הספרים שיוצאים במסגרתה. אז אנחנו מצטערים, אבל גם הספר הזה לא ראוי להיכנס לכיתות ומעיד שוב על חולשתה הכללית של התכנית הזו.

הספר מורכב משני חצאים כמעט שווים – אחד שמלמד על "חברות ומנהיגות דרך ספורים ואגדות מן המסורת היהודית" והשני שמלמד על נושאים אלו "דרך החגים ומעגל השנה". מדובר בשני חלקים שונים מאד באיכותם זה מזה – הראשון הוא ניסיון הרואי להתחמק מהכשלים של התכנית, השני נופל גם מהפרקים המקבילים בספרים מתחרים.

נתחיל בחלק הראשון. אי אפשר שלא להוקיר את המאמץ שעושים המחברים לשלב בתכנית קטעים מתרבויות העולם השונות ורשימה מגוונת יותר של שירים ישראלים ממה שמציעה התכנית. זה מרכך את המסר הבעייתי העיקרי, מוסיף לו נדבך קריטי (המוסר הוא לא המצאה יהודית אלא ערכים מקבילים קיימים בכל התרבויות האחרות), והופך אותו לכמעט נסבל (למעט בפרקים מסוימים שבהם ללא הצדקה נעלם החלק האוניברסלי – למשל פרקים 5 ו – 6). אלא שזה לא באמת יכול לפתור כמה מהפגמים הבסיסיים של התכנית. עדיין ברור שהמקור המרכזי ללימוד ערכי הוא דברי חז"ל וכל היתר רק מקשט אותו. זה הגיוני לתכנית שמלמדת על ארון הספרים היהודי אבל פסול בתכנית המתיימרת ללמד לימוד ערכי. כמו כן, למעט יוצא דופן אחד, ההיכרות עם התרבות היהודית לא כוללת את המורכבות הערכית והמוסרית שלה ("שפוך חמתך על הגויים" כדוגמא). התוצאה היא "קיטש דתי" – הדת מנוקה מכל מאפייניה הבעייתיים יותר. בעניין זה מעניין שבעוד תלמידי כיתה ג' לומדים כאן תנ"ך (כאילו לא מספיקים לימודי התנ"ך במקצוע הייעודי) תלמוד ורמב"ם, בכל הקשור לתרבות העברית הרוב המכריע הוא שירי ילדים. מדוע דווקא יהודה אטלס ושלומית כהן אסיף הם מי שנותנים את האיזון לרבי עקיבא ולרמב"ם? ואולי מדובר בעצם באמירה חתרנית שבאה לטעון שהטקסטים הרבניים הללו שקולים לשירי ילדים ברמתם האינטלקטואלית והתרבותית? כנראה שלא.

גם כאשר מעז הספר להתמודד עם אמירה יותר טעונה כמו הביטוי "עניי עירך קודמים" (עמ' 35), והדיון אפילו מאפשר לתלמיד להסתייג מהביטוי הזה, אנחנו מוחזרים לקרקע המציאות עם המשימה האחרונה בפרק: "גם אם אינכם מסכימים עם הרעיון, הציעו לפחות מקרה אחד שבו עדיף לעזור קודם לקרובים…"

ואולם המעידה הגדולה ביותר בחלק הראשון מגיעה לקראת סופו (עמ' 81) כאשר ערך אמירת התודה מתגלגל לדיון בכך שבמהלך התפילה מכירים המתפללים תודה יום יום לבורא עולם. הנה מסוג התהומות שאסורות בבית ספר חילוני.

אבל כל זה כאין וכאפס לעומת מה שמצפה לנו בחלקו השני של הספר. ראשית גודלו. אם בספרים אחרים, החלק שהוקדש לשבת ולחגים מהווה שליש מהספר – כאן הוא מהווה חצי, ומתוך זה מוקדשים ל"שבת" לא פחות משלושה פרקים. חשוב לציין שהשבת מופיעה בתכנית כל שנה וגם כל אחד מהחגים זוכה לכמה ביקורים, וזה כמובן בנוסף לפסטיבלים סביב החגים שנהוגים בבתי הספר ללא קשר לתכנית…

המניפולציה שהספר עושה היא שילוב בין פתחים קטנים שמאפשרים לכאורה לילד החילוני לדבר ולכתוב על מנהגי השבת שלו לבין לימוד שמדגיש את הצדדים הדתיים של השבת. כך לכאורה יוכלו מחברי הספר לטעון שהם מאפשרים "שבת חילונית", אבל זו כמובן הטעייה – כי כל התכנים הנלמדים מחזקים את אופייה הדתי של השבת ומבהירים לילד שהמנהגים שלו, גם אם הם לגיטימיים, הם לא הדבר האמיתי. השילוב של טקסטים רבים מהתרבות העברית שרק מסתמכים ומחזקים את השבת היהודית רק מחריפים את המצב כי הם מעידים עד כמה השבת הדתית היא הבסיס גם לחיים החילוניים. כך מושלם התהליך שבו לומד הילד מה באמת צריך לעשות בשבת, ועכשיו נותר לו רק לשנות את השבת שלו כך שתתאים לשבת עליה למד.

הפרקים על יום כיפור קשים אף יותר. כאן כבר מדובר הרבה פעמים על "רבים" שעושים את כל מנהגי החג, ואין שום מקום ליום כיפור חילוני. הילד החילוני לומד כאן שרוב מה שהוא עושה ביום כיפור – אופניים, חברים, סרטים וכו' –  אינו רלוונטי. הילד הזה גם לומד שרבים עושים את מה שהוא לא עושה – מה שמעמיד אותו בתחושת מיעוט מבויש. למעשה המסר הוא שמה שהילד עושה לא נכון כי בספר לומדים כה רבות על המון דברים שרבים אחרים עושים וכלום על מה שהוא עושה. בפרק בולט גם הדילוג מכפרת מעשים בין אדם למקום לדיון בנושא חשבון נפש וסליחה על מעשים בין אדם לחברו, וגרוע יותר, הקישור הנעשה תדיר בין מנהגי החג הדתיים – צום, הימנעות מנעלי עור, תפילות וסליחות למושגים כמו חשבון נפש וסליחה. אם זו לא הדתה אינני יודע מה כן.

מובן שבפרקים הללו (ובעצם בכל הספר למעט באופן זהיר בנושא "עניי עירך קודמים") אין ולו צל של ספקנות וביקורתיות כלפי התרבות היהודית ובעיקר כלפי הדת היהודית. אין שום סימן שאלה לגבי האמונה באל, הצורך בתפילה, הפיכת המנהגים למצוות שחובה לעשותם, ההיגיון בכללי השבת והחג, לרבות מנהגים יותר קשים לעיכול חילוני, וכו'. לא רק שהחילונים ירגישו נחותים בשל הדגש והחשיבות הניתנים למנהגים הדתיים, אין אף ממד ביקורתי שיאפשר תחושת עליונות חילונית. מקומם שספרים כאלו נכנסים לבתי ספר שבהם לומדים חילוניים.

הפרק על רצח רבין אנמי כרגיל. על יגאל עמיר נאמר שהוא אזרח ישראלי יהודי ואדם קיצוני – ושוכחים לציין שהוא אדם דתי (דבר כה רלוונטי לאור התכנים הדתיים שמציפים את הספר). ההפתעה הטובה מגיעה בסוף – בדיון על יום ירושלים. הפרק הראשון עוד מזגזג: מצד אחד מציג ירושלים חילונית ואפילו מודה שירושלים לא נמצאת באמת במרכז העולם, מצד שני העיר העתיקה מוצגת כיהודית, שוכחים לציין שצעדת יום ירושלים בעיר היא אירוע דתי לאומי וכרגיל מותחים קו ישיר בין הכמיהה הדתית לירושלים לשחרור ירושלים תוך דילוג על השבר עם הדת שאפשר לציונים לעלות לירושלים. הפרק השני כבר ממש מרגש. כאיזון לפרק הראשון ולתכנית כולה, מובא פרק כמעט חתרני שמציג את ירושלים כמקום מרכזי לא רק ביהדות אלא גם בנצרות ובאיסלאם. אבל במקרה הזה סוף טוב אינו מאפשר לטעון שהכל טוב.

שורה תחתונה: החלק הראשון הערכי הוא הטוב מסוגו שנסקר גם אם לא מצליח להתחמק מהכשלים הבסיסיים של התכנית. החלק השני מהווה הדתה קשה ולא ראויה לכניסה לבתי הספר הממלכתיים. לאורו אין אלא לפסוק שהספר אינו ראוי (אלא אם מלמדים ממנו רק את החלק הראשון).

 

 

 

 

ביקורת ספרים: מפתחות לערבות הדדית – כיתה ד' – חל"ד

את הביקורת הזו צריכים להתחיל מהסוף. הפרק האחרון של הספר הזה המיועד לחג השבועות הוא אחד מהפרקים רוויי ההדתה ביותר שאי פעם קראתי. בחג הזה אין אפילו זכר לביכורים, לטנא ולכל ההווייה הארצישראלית-קיבוצית של החג. במקום זה מושם דגש מוחלט על חג מתן תורה, כשלא מובעת כל עמדה המפקפקת בהיות מתן תורה אירוע היסטורי, או באמיתות סיפורי התורה. השיא הוא משימות כגון "איך לדעתכם הייתם מרגישים לו אתם ניצבתם במעמד מתן תורה המתואר התמונה", "איזה רגש מילא את האנשים שנכחו במעמד הר סיני" או "דמיינו שאתם עיתונאים שנשלחו למדבר סיני לדווח על המעמד". וכל זה בבית ספר ממלכתי.

מפתחות לערבות הדדית

את הביקורת הזו צריכים להתחיל מהסוף. הפרק האחרון של הספר הזה המיועד לחג השבועות הוא אחד מהפרקים רוויי ההדתה ביותר שאי פעם קראתי. בחג הזה אין אפילו זכר לביכורים, לטנא ולכל ההווייה הארצישראלית-קיבוצית של החג. במקום זה מושם דגש מוחלט על חג מתן תורה, כשלא מובעת כל עמדה המפקפקת בהיות מתן תורה אירוע היסטורי, או באמיתות סיפורי התורה. השיא הוא משימות כגון "איך לדעתכם הייתם מרגישים לו אתם ניצבתם במעמד מתן תורה המתואר התמונה", "איזה רגש מילא את האנשים שנכחו במעמד הר סיני" או "דמיינו שאתם עיתונאים שנשלחו למדבר סיני לדווח על המעמד". וכל זה בבית ספר ממלכתי.

רק בעמודים האחרונים מתפנים הכותבים לעסוק במנהגי החג האחרים. האם כאן יופיעו הביכורים והטנא? לא! המנהג הראשון הוא קישוט בית הכנסת בירוק – וזה לילדים שיגיעו לבית כנסת במקרה הטוב בחגי תשרי, ואחר כך תיקון שבועות ומקורה הקבלי.

מספיק פרק כזה בספר כדי לדחוק אותו מהמערכת. אבל כל היתר לא מוצלח בהרבה. הספר מתחיל בלימוד על פרקי אבות – ולזכות התכנית החדשה, רמתם של פרקי אבות אכן מתאימה יותר לילדים בכיתה ד' מאשר בכיתה ח' כפי שהיה עד כה. פרקי אבות כשלעצמם אינם מהווים כל הדתה, אלא שהמבנה של הספר (כתוצאה מוקצנת של מבנה התכנית עצמה) מקשה עלי לשבח אפילו חומר תמים כזה. כי מה בעצם קןרה כאן – כעשרה פרקים מציגים כל אחד ערך מוסרי נפלא: אחריות, רדיפת שלום, כבוד לכל אדם וכו'. כל פרק כזה מתחיל ומתבסס על פסוק מפרקי אבות. לפעמים בהמשך הפרק מופיע שיר ישראלי לתמיכה, או טקסט מודרני כדוגמת חוק כבוד האדם וחירותו ופעם אחת אפילו מופיע פתגם ספרדי שאותו צריך לפענח על ידי שפת סימנים. מה התוצאה: הילד מבין שהערכים הללו הם ברובם המכריע ערכים יהודיים ולא אוניברסליים, וגרוע מכך, שהמקור המרכזי לערכים הוא המשנה. האם זה המסר שאנחנו רוצים להעביר לילדינו?

באמת שאין לי בעיה עם מסכת אבות אבל המבנה הזה – אורך הלימוד והפיכת מסכת אבות לבסיס המוסרי – הופכת אפילו פרק כה תמים למקומם. ועוד שאלה: יש כל כך הרבה אישים יהודיים מרשימים שרובם הודרו מהתכנית. אבל אני שואל את כל חובבי "קצת יהדות" – האם באמת מה שחשוב לכם הוא שהילדים שלכם ילמדו בפירוט על דמויות מופת כמו יהושע בן פרחיה, יוסי בן יוחנן או ניתאי הארבלי במקום על שפינוזה, פרויד או ז'ורז' פרק?

פה ושם משתרבבת לתוך לימודי המוסר גם הדתה חזקה יותר כדוגמת ברכת הכהנים או סיפור על דוד והעכביש שהפאנץ' ליין שלו הוא אמירתו של דוד: "ברוך בוראך וברוך אתה".

החלק השני עוסק בציר הזמן. בהתחלה לא הבנתי למה צריך ללמד ילדים בשיעור יהדות על מושגים כמו זמן, יממה, יום ולילה. התשובה הגיעה בעמוד 109 – זה מבוא ללימוד על תפילות. כלומר ילד בכיתה ד' צריך ללמוד איזו תפילה צריך להתפלל בכל שעה ומה יש לומר בה, ועד כמה התפילות ארוגות בתוך היממה. בלי להזכיר כמובן שאולי אלוהים לא קיים וחילונים לא מתפללים. ודאי לא כך. גם הכוכבת האולטימטיבית של התכנית – השבת ובמרכזה הקידוש והדלקת הנרות  – מופיעה כאן שוב, כבכל שנה. שטיפת מח לכל דבר. וכמובן שבדרך ישנן עוד פניני הדתה – מסיפורי בריאה חסרי ביקורת דרך תפילות וברכות ועד מצוות (אסור ללכת עם ארנק עם כסף ביום כיפור). שיא נוסף מגיע בעמוד 116: סיפור שמוסר ההשכל שלו הוא "ראה כמה ישראל מחבבין את המצוות", ואכן זו כנראה מטרתן הנסתרת של התכנית כולה והספר הזה בפרט – לחבב על ילדינו את קיום המצוות.

אחר כך באים פרקים על סוכות (כולל עוד תפילת גשם, ודגש על הקפות וריקוד עם ספר התורה), ט"ו בשבט ויום השואה. אלו קטעים יחסית רגועים למעט כמה מעידות – למשל ההצלבה המקוממת בין נבואת זכריה לשואה בעמ' 189 (השואה והתקומה כבר נחזו בתנ"ך?) או העובדה שאנחנו צריכים לשמור על העולם והטבע כי אלוהים ברא אותם עבורנו בעמ' 171 (עוד נושא שמשרד החינוך אוהב לשבץ במקצועות השונים). ואז מגיע הפרק המחריד על שבועות…

אסיים באנקדוטה מגוחכת שדווקא לא קשורה להדתה –כדוגמא לערך הצניעות מצולם הצריף של בן גוריון מול הבתים המפוארים של סרקוזי, בוש ובלייר – כאילו אנחנו הצנועים והגויים הם הראוותניים, ואני שואל איפה הבית בקיסריה של ביבי, או חוות היחידים של שרון או המבצר של גלנט?

סיכום: אחד מהספרים הגרועים שנתקלתי בהם. אני לא הייתי מוכן שהילדים שלי ילמדו מספר כזה.

ביקורת ספרים: מפתחות שבין אדם לחברו, הוצאת חל"ד, כיתה ג

זהו ספר שיכול לשמש כהדגמה לכל מה שבעייתי בתכנית "תרבות יהודית-ישראלית". לא מפתיע שהוא מגיע מבית היוצר של עמותת חל"ד – אחת העמותות הדתיות-לאומיות שחדרו למערכת החינוך. הספר חושף את החיבור בין סדר היום של עמותות מסוגה של חל"ד לסדר היום של משרד החינוך.

מפתחות שבין אדם לחברו

זהו ספר שיכול לשמש כהדגמה לכל מה שבעייתי בתכנית "תרבות יהודית-ישראלית". לא מפתיע שהוא מגיע מבית היוצר של עמותת חל"ד – אחת העמותות הדתיות-לאומיות שחדרו למערכת החינוך. הספר חושף את החיבור בין סדר היום של עמותות מסוגה של חל"ד לסדר היום של משרד החינוך.

מבנה התכנית מזגזג בין לימוד ערכים לבין הכרת התרבות היהודית (המושג "ישראלית" שנוסף לשם המקצוע הוא רק עלה תאנה – אלא אם כן מישהו מוכן לטעון שיהודה אטלס ושלומית כהן-אסיף, עם כל הכבוד המגיע להם בצדק, ראויים לייצג את הישראליות אל מול כל העושר המוצע מהתרבות היהודית). התוצאה היא שלימוד הערכים נעשה בעיקר על ידי לימוד דברי חז"ל. מתוך שלושה עשר פרקים על שלושה עשר ערכים – שנים עשר מבוססים על ציטוט מ"המקורות" (וגם יוצא הדופן מושמט מטבלת הסיכום…) ושנים עשר כוללים כטקסט מרכזי טקסט מ"המקורות". מספר מצומצם של שירי ילדים ואפילו כמה טקסטים בודדים לא יהודיים מובאים בהמשך כקישוט שלא משנה את הרושם המרכזי. ואנו טוענים: אם המטרה היא לימוד ערכי, הרי המסר לפיו דברי חז"ל הם המקור העיקרי ללימוד הערכים הללו צריך להטריד כל חילוני, שהרי היה ראוי שטקסטים מהתרבות העברית המודרנית ומתרבויות העולם יקבלו משקל דומה. ואילו אם המטרה היא לימוד התרבות היהודית – מה עושים שם למשל טקסט סיני עתיק ובעיקר מדוע לא מובאים גם טקסטים הפוכים שמציגים את מורכבות המסורת היהודית שאינה כוללת רק "ואהבת לרעך כמוך" אלא גם למשל "שפוך חמתך על הגויים" וביטויים רבים המפלים נשים. לימוד רק צד אחד של התרבות היהודית, הצד ה"יפה" שבה, מעוות אותה ולא מאפשר לתלמיד החילוני לגבש הערכה ביקורתית ומורכבת כלפיה.

ואגב, כנראה שאין מספיק טקסטים שמשקפים באופן מובהק את הצד הערכי החיובי של המסורת הרבנית מאחר ואותם טקסטים המופיעים בספר הזה ממוחזרים שוב ושוב בתכניות הלימודים של כל השנים – עוד הוכחה לגיחוך בהפיכת תכנית ששנה-שנתיים היו מספיקות לה לתכנית בת תשע שנים.

אחרי שמסתיים הפרק הערכי, מגיע פרק השבת (שחוזר כל שנה!) והחגים – הפעם – יום כיפור ויום הזיכרון ליצחק רבין, לפני שהספר מסתיים בנושא ירושלים (עם דגש על מקומו של בית המקדש בעיר).

הספר נוקט כמה מניפולציות כדי להסוות את מטרותיו האמיתיות לגבי נושאים כמו שבת ויום כיפור:

  1. הפרקים מתחילים בקומיקס שבו מוצג מעיין שוויון בין החילונית שנוסעת באופניים ביום כיפור ונוסעת לטיול עם משפחתה בשבת לבין הדתי שמקיים את השבת ויום הכיפור כהלכתם. אלא שבזה תם הסיפור החילוני (למעט יוצא דופן מאד קטן בסוף הפרק על שבת), ומכאן כל הטקסט ידבר רק על גרסתו הדתית של היום: שבת הוא שביתה ממלאכה, נרות, קידוש והבדלה, תפילות, כיפור הוא צום, וידוי וכפרה, פיוט ותפילה.
  2. כדי להתחמק מאינדוקטרינציה ישירה, הספר משתמש בלשון זהירה "יש אנשים שצמים ביום כיפור", "יש אנשים שכדי לציין את השבת עורכים טקסים מיוחדים" – אבל אין שום דיון בכך ש"יש אנשים שלא צמים, נוסעים באופניים ונהנים מהעדר זיהום האוויר" ולמעט התייחסות אחת רפה, גם "יש אנשים שבשבת נוסעים לטיולים, מבקרים בני משפחה, רואים סרטים וכו'". לכן למרות הביטוי "יש אנשים" ברור מה מרכז הסיפור כאן – השבת והחג הדתיים.
  3. המשימות בנושא מנהגי החג שמים את החילוני בנחיתות. אם למדת רק על קידוש והבדלה, הדלקת נרות ועריכת שולחן שבת מיוחד ללא כל איזון עם השבת החילונית – כיצד תתפקד במשימות שלכאורה מאפשרות לך גמישות לבטא את עצמך כגון: "אילו מנהגים עושה משפחתך בשבת" או "ציירו שולחן שבת בביתכם או במקום אחר שבו התארחתם" [כלומר: מי ממכם שאין לו שולחן שבת מיוחד שיצייר את השולחן שבו הוא נתקל במהלך "שבת ישראלית" אצל משפחה דתית…]
  4. הדגש מוסט באלגנטיות לצדדים ה"אוניברסליים" של שבת וכיפור: המנוחה מהעבודה וחשבון הנפש. אולם אין שום דיון ביקורתי חילוני בשאלות כמו אם מחילה ניתנת בכיפור רק לעוונות בין אדם לאלוהים – מה המשמעות למי שאינו מאמין, או מה הקשר בין ערך המנוחה בשבת לעובדה ש"יש אנשים" שאינם מדליקים חשמל, אינם נוסעים בכלי רכב ובמעלית, אינם חותכים נייר טואלט בשבת וכו'.

ובין יום כיפור לשבת מופיע אתנן קצר לישראליות בצורת לימוד על יום הזכרון ליצחק רבין שברוח ימינו מוצג רק כדוגמא לאן אסור לקחת מחלוקות, ובעצם מהווה שיר הלל לתרבות המחלוקת של חז"ל ולכך ש"חז"ל רואים בחומרה רבה מלחמות ופגיעה בתוך עם ישראל" שאליו מוסיף המחבר בנימה הרבה יותר מתונה: "עם זאת חשוב לציין שראוי לנהוג בדרך ארץ ובסובלנות כלפי כל אדם מכל עם שהוא"… חבל רק שלא מצויינת מילה על כך שבעוד רבין עצמו לא היה כנראה בקיא גדול בתרבות הרבנית של חז"ל, דווקא הרוצח שלו כן היה אדם דתי.

כמה הערות נוספות:

  1. הוגי הדעות וגדולי הרוח החילוניים היחידים אשר מוזכרים בספר הם אחד העם וביאליק. אולם אבוי להתייחסות הזו. אחד העם מוצג רק כמי שנלחם למען שמירת השבת בישראל, וביאליק רק כמי שערך עם רבניצקי את ספר האגדה כדי לקבץ את אגדות חז"ל האהובות עליו. ואגב – הפרק על ספר האגדה מופיע מושם מה כפרק המסיים והמסכם של החלק הערכי כאילו קיבוץ אגדות חז"ל הוא ערך שווה לחברות ואחריות.
  2. הטקסט היחידי שמתחרה בדברי חז"ל במספר הפעמים בו הוא מצוטט הוא התנ"ך. האם לא מספיקות 11 שנות לימוד תנ"ך בנוסף לתכנית הזו? כולנו אוהבים תנ"ך ובעד קצת יהדות אבל כשחושבים על מה שהושמט מהקוריקולום כדי לאפשר את הכנסת התכנית הזו, מתסכל לראות שלא די בלימודי התנ"ך הקיימים.
  3. הספר נחתם בפרק על ירושלים שלא ברור לגמרי הקשרו, וכאמור מרבה בהתייחסות לבית המקדש. הפרק סוקר את ירושלים של דוד ושלמה ואת הכמיהה לירושלים בשנות הגלות ונעצר באופן פתאומי לפני החזרה הציונית החילונית לירושלים. מעניין למה.
  4. אני לא מתאפק ומצטט לסיום את דברי החילונית מהקומיקס על השבת: "כשאנו [= החילונית והדתי] מבלים את השבת יחד, אנו יודעים לכבד את המנהגים המיוחדים של כל אחד. ככה עושים חברים." מאחר ולכל אורך הספר מופיעים "מנהגים מיוחדים" ברור מי פה נדרש לכבד ואת מי צריך לכבד ובאופן מפתיע זה לא הדדי. והנה איך ספר לכיתה ג' מבסס אידאולוגית את היחסים החד צדדיים שאחר כך מכבידים על יחסי חילונים ודתיים לאורך כל החזיתות במדינה.

שורה תחתונה: הספר אינו ראוי בעיני ללימודים בבית ספר ממלכתי וחושף את כל פגמי התכנית החדשה במקצוע. אין בו (לכאורה) שום נפילה חדה וברורה, ודווקא בגלל זה הוא מסוכן יותר: הוא מעביר את מסריו המציגים את עליונות הדתי (בערכי חז"ל או במנהגי שבת וחג) מול שטחיותו וחולשתו הערכית של החילוני בצורה כה מעודנת עד שחילונים רבים יפלו בפח הזה ויאפשרו למשרד החינוך להמשיך לחנך אותנו כנחותים בעלי חלל ערכי אל מול אחינו הדתיים. לא בבית ספרנו.

ביקורת ספרים: יחסים -שוויון בחינוך, חל"ד וכי"ח

התוצר הראשון של התכנית החדשה ב"תרבות יהודית-ישראלית" יצא לשוק – ספרון בן 12 עמודים בשם "יחסים" שהוכן על ידי עמותות חל"ד וכי"ח, ומיועד לכיתות ט'. הפעם נכללו בספרון גם טקסטים אוניברסליים, אבל הוא עדיין רע. מדוע?

ספרים המיועדים לכיתות ט' מסוכנים פחות מספרים המיועדים לגיל הרך, וגם התכנית לכיתה ט' טובה יותר מהתכניות לגילאים הנמוכים יותר. כבר בתכנית משרד החינוך לכיתה ט' כלולים טקסטים אוניברסליים, והערכים הנלמדים בה הם הראויים ביותר הקיימים בתכנית כולה – שוויון בחינוך, צדק חברתי, חברות וכו'. הספרון החדש מקפיד לשלב טקסטים מגוונים מהתרבות העברית ואפילו כמות נכבדה יחסית של טקסטים אוניברסליים (למעט עמ' 3 השערורייתי הכולל רק טקסטים רבניים). לזכותו ייאמר גם שהוא מתעלם מהחלק המוקדש לחגים ולשבת בתכנית המקורית, שתמיד מייצר הדתה.

אז מדוע הוא עדיין נוראי בעיניי?

ראשית, למרות הוספת טקסטים מהתרבות העברית ואף טקסטים אוניברסליים – אין ספק מי שולט בספרון הזה – הטקסטים האמוניים-רבניים שעיקרם סובב את המשנה והתלמוד, אך הם כוללים גם דברי רבנים מודרניים. לא רק שיש הרבה יותר טקסטים כאלו מאחרים (וכאמור בעמוד 3 יש רק כאלו), אלא שהיררכיית ההצגה מבהירה מה חשוב ומה פחות. עמודי הספרון מעוצבים כדף תלמוד הכולל טקסט מרכזי ומסביבו טקסטים משלימים. 12 מתוך 12 הטקסטים המרכזיים הם טקסטים רבניים-אמוניים. עמיחי, בובר, דוד שמעוני ומתי כספי, כמו גם אלבר קאמי, מרטין לותר קינג וסרוואנטס מופיעים רק כקישוטים או כתמיכה לטקסטים הרבניים-אמוניים. בצורה זו, שאופיינית לכל התכנית, לומד הילד שהבסיס של תרבותו הוא רבני-אמוני. כל היתר זה רק תוספת.

שנית, הספרון חושף את אחד הכשלים הגדולים של התכנית כולה. הכותרת לכל עמוד בספרון היא ערך אוניברסלי, אולם הערכים הללו נלמדים במסגרת התכנית הנקראת "תרבות יהודית-ישראלית". גם אם הספרון מוודא ברוב עמודיו שהילד ידע שקיימים גם ביטויים לערכים הללו בתרבות העברית ואף בתרבות העולם, הספרון מוצג כך שערכים אלו יזוהו עם הטקסטים הרבניים-אמוניים שכה דומיננטיים בהיררכיה של הספרון הזה. כלומר הוא ילמד שהערכים האלו הם קודם כל ולפני הכל ערכים דתיים-יהודיים.

שלישית, הטקסטים מהמשנה והתלמוד שנבחרו לתכנית, למעט אחד, לא באמת חושפים את המורכבות של התלמוד או את דרך החשיבה שהוא מציע. מדובר בסיפורי עם לא עמוקים או מתוחכמים במיוחד, רובם בנאליים להחריד וחלקם רלוונטיים לתקופתם ולא לילדים הלומדים אותם. ילד חילוני מתוחכם בכיתה ט' ראוי לחומרים מאתגרים יותר מסיפור על רבי שאמר למישהו שהוא מכוער ואז הבין שטעה והתנצל. יוצא הדופן הוא כמובן סיפור יחסיהם של רבי יוחנן וריש לקיש – אחד הסיפורים היפים בתלמוד שאכן ראוי להילמד בכל בית ספר חילוני, תוך התייחסות גם לממד ההומו ארוטי שלו וגם לממד החתרני ביחסי מורים ותלמידים הכלול בו.

רביעית, וכאן האבסורד הגדול ביותר – נוצר מצב שלפיו הדיון בנושאים כה אקטואליים כמו שוויון בחינוך או קו העוני מתקיימים על בסיס טקסטים שמתייחסים לרבנים שחיו לפני אלפי שנים. האם יש לערוך בבית הספר דיונים בנושאים אלו? ודאי! האם המקום הנכון לדון בהם הוא שיעור על תרבות יהודית-ישראלית שמתרכז בטקסטים רבניים-אמוניים? ודאי שלא! הנה דוגמא לכך: אחד הטקסטים הזוכים למקום מרכזי באחד העמודים הוא סיפור על רבי יהודה הנשיא שהיה מקפיד לתת מעשר לאחד מעניי עירו שעמד מתחת לקו העוני (200 זוז). והנה פעם אחת הצליח אותו עני להגיע לקו העוני ולכן רב"י לא יכול היה להעביר לו מעשר. מה עשה – שידל את תלמידיו לגרום לעני להוציא עליהם הוצאות כדי להחזירו אל מתחת לקו העוני כדי שיוכל לשלם לו מעשר. גם אם לסיפור כזה יש הגיון מסוים בעולם הקודים התלמודי, הוא מעורר שאט נפש בעולם הערכים של היום. האם ראוי שהרב הנדיב ילחיץ אדם עני כלכלית ויוריד אותו במכוון אל מתחת לקו העוני רק כדי שיוכל לתרום לו? האם זה הסיפור שבאמצעותו היינו רוצים שילדינו ילמדו על העוני בחברה ועל איך עלינו להתמודד איתו?

כאמור המצב פחות חמור כשמדובר בילדים מתוחכמים בכיתות ט'. אני מניח שלימוד הספרון הזה ייצר אצלהם רק עוד ניכור וריחוק, ואולי אפילו סלידה, מהעולם הרבני-אמוני. לכן הספרון הזה יותר אווילי ממזיק. אבל כשאני חושב שזה יהיה הכוון גם בכיתות הנמוכות אני הרבה פחות רגוע.