צועדים בדרך המילים

היהדות מהווה חלק חשוב מאוד מהספר העוסק בשפה ומיומנויות אורייניות, ומקורות יהודיים נפוצים בו אף עוד יותר. למעשה, מתוך פרקיו המרובים של הספר שלושה בלבד ("ישראל שלנו", יום הזיכרון ליצחק רבין, ויום העצמאות) אינם כוללים קטעים ממורשת ישראל.

אינני מבין כלל מדוע בשיעור זה יש עיסוק נרחב כלכך בחגי ישראל ומועדיו. אמנם ישנם מקורות מתורגמים שאינם ממורשת ישראל או יצירה ישראלית מודרנית, ויש אפילו פרק אחד המוקדש למיתולוגיה העולמית, אבל באופן כללי מקורות אוניברסליים בטלים במקראה זו. פה ושם מתקבלת התחושה שמקורות יהודיים אינם חיוניים לפרק והוכנסו לשם בצורה מלאכותית מסוימת.
משהוכנסו, הם אכן רלוונטיים לפרק, אבל היעדרם לא יפגום בפרק מאומה.

ריבוי הציטוטים המקראיים, ובעיקר אלו התלמודיים, לדעתי זה יותר מסר סמוי שהבסיס הערכי לפעולות האדם (למשל יחס האדם לטבע או יחס היחיד לחברה הסובבת אותו) מבוססים על ערכים דתיים. למעשה, קיבלתי את הרושם שהמחברות כלל אינן מתכוונות שזה יהיה אף מסר סמוי, אבל בקריאה ביקורתית מלווה אותי תחושה זו.

ה"צידוק" (הלגיטימי בעיני) להכללתם של קטעי קריאה תלמודיים רבים הוא שמדובר במשלב שפה עצמאי שיש להכירו. במסגרת זו ישנם פה ושם דיונים בלשון החכמים, כיצד היא שונה מהלשון המקראית וכדומה. זה נכון, מעשיר ולגיטימי.
אבל אם זו המטרה, מדוע אין שום עיסוק "דקדוקי" ברבדים אחרים של השפה? למשל אין כל עיסוק בעברית העכשווית. קטע אחד בלבד, נדמה לי, לקוח מהתקופה שבין חתימת המשנה למאה ה-20 . אין שום עיסוק, למשל, בשירת ספרד, בשפה מליצית במשלב גבוה (להוציא, אולי, עיסוק זניח בנאום של יצחק רבין), ואפילו על סלנג יש משפטים אחדים בלבד.

לאור אלו הכנסת קטעים תלמודיים רבים כל כך ב"תירוץ" של צורך שבעיסוק במשלבי שפה שונים נראה לא מספק. אסייג את דעתי זו ואומר שאולי יש כאן ראייה רחבה יותר של תכנית הלימודים ורבדים אחרים של העברית מופיעים בשנות לימוד אחרות. אינני יודע. בדומה להערה על משלבי השפה ורבדיה, הספר כמעט ואיננו עוסק בסוגות שונות. כמובן שמופיעות בו סוגות שונות כגון נאום, שירה, תפילה, וסיפור קצר, אבל להוציא חצי עמוד על נאום וחצי עמוד על השוואת שיר תפילה לתפילה, העיסוק ה"ספרותי" בסוגות השונות, מאפייניהם וכדומה, מוקדש כמעט כולו לסיפורי חסידים ולמדרש התלמודי.

אם יש עניין לעסוק בסוגות, אז יש לעסוק בסוגות נוספות נדמה לי שאת מה שצריך להוסיף ניתן להסיק מהחסרונות שציינתי לעיל: יש צורך במקורות רבים יותר מספרות העולם ותרבויות אחרות; יש לצמצם מעט את מספר הקטעים העוסקים בתלמוד ובאגדה, ובמיוחד את הציטוטים הקרים של אמרות כאלו ואחרות שלא מתקיים לגביהן כל דיון והן יוצרות את הרושם שצווים מוסריים להתנהגות אנושית מקורם הבלעדי כמעט הוא ביהדות.

אם אכן הספר מבקש להציג לתלמידים משלבי שפה שונים ורבדים שונים בשפה, אזי יש להציג משלבים שונים ולא רק את לשון החכמים; סיוג מנהגים שונים ככאלו המתקיימים על ידי שומרי מצוות בלבד או השקפות שונות בהם החזיקו חז"ל איננו מספיק בהיעדר אלטרנטיבה לצידם. אם חז"ל חשבו שקלקול מוסרי מוביל למחלות, מה חושבים אחרים על מקורן של מחלות? לחלופין, מה חושבים אחרים על קלקול מוסרי?

באופן כללי הספר ראוי בעיני. כאמור, אני חושב שהוא יכול להיות טוב יותר מנקודת מבטו של מחוון זה, אבל הוא בהחלט איננו "דוחף" השקפה אמונית בגרונם של התלמידים ובמקרים רבים הוא מתעלם מהשקפה זו כליל, למשל עיסוק בחג פורים מזווית של שמחה ופורים או בהקדשת העיסוק בסוכות לנושא הגשם בלבד, בלי אף מילה על מקורותיו ההיסטוריים-דתיים של החג.

מורה שלא רוצה לדחוף יהדות לילדים יכולה בקלות לעשות שימוש בספר זה בצורה זו. הדבר נכון גם לכיוון השני…


צילומי הספר