אנחנו כאן לכל פניה דחופה. השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם.
מהי הדתה? ומהי חילוניות?
הדתה מהי?
דת ואמונה הן עניינו האישי של הפרט
זו ההגדרה שלנו להדתה:
הדתה היא מגמה של השתלטות הזהות היהודית הדתית – אמונית על המרחב הציבורי.
ההדתה, התהליך בו השיח היהודי דתי-אמוני והפרקטיקות הדתיות, מונכחים במרחב הציבורי כאילו הם הנורמה המקובלת והרצויה, יוצרת אקלים המאפשר כפייה דתית, פגיעה בריבונות האדם ופגיעה בלתי מידתית בזכויות היסוד של כל אדם, לרבות בזכותו לחופש מדת.
המאבק בהדתה הוא מאבק על קיומו של מרחב ציבורי סובלני ופלורליסטי. נטול הדתה. זכותו של אדם אחד לחופש דת לא יכולה לשלול את זכותו של האחר לחופש מדת, ולהיפך. זכותו של אדם להאמין ולקיים את מצוות דתו ברשות היחיד וברשות הרבים עומדת לו כל עוד אין בקיום הפולחן כדי לפגוע בזכויות הזולת שלא להאמין ושלא יכפו עליו, בין במישרין ובין בעקיפין, קיום פולחן ומצוות.
המאבק בהדתה הוא מאבק על הזכות להיות חילוני: הזכות של כל אדם להיות ריבוני: הזכות והאומץ לשאול, לדעת, לבקר, להטיל ספק, לבחור; ובכלל זה – זכותו לבחור שלא להאמין, ושלא לקיים פולחן דתי; זכותו לחופש מִדת.
לדעת על יהדות, לגווניה; לשאול ולתהות גם בעניינים של זהות – זה חלק מהזכות להיות ריבוני. להימנע מאקלים עמוס בשיח אמוני המכוון לקיום טקסי אמונה ופרקטיות דתיות – זה חלק מהזכות לחופש מִדת.
מגמת ההדתה מורגשת בתחומי חיים שונים במרחב הציבורי – שבת, ענייני אישות, צבא ועוד, וחודרת באופן שיטתי במיוחד למערכת החינוך הממלכתית, בה היא משפיעה על ילדינו לאורך כל שנות הלימוד, מגן הילדים ועד לתיכון.
ההדתה אינה מסתכמת בהשתת שיח אמוני והנחייה לביצוע פרקטיקות דתיות, היא גם מעודדת לרוב גזענות, לאומיות משיחית, מיזוגניות, להט"בופוביה ושיח אנטי-ליברלי.
הדתה במערכת החינוך
חדירת השיח הדתי למערכת החינוך הממלכתית מכיוונים שונים, בעידוד משרד החינוך, הנשלט על ידי גורמים דתיים ולאומניים; שיח המעודד הדרה, גזענות וחוסר סובלנות לזר ולשונה.
התלמיד החילוני לומד שהנורמה הרצויה והמקובלת היא קיום פרקטיקות דתיות – מסורתיות ושאורח חייו סוטה מהנורמה. מאפייני זהותו אינם זוכים להכרה ובמקומם מתבקש התלמיד לאמץ מאפייני זהות הנוגדים את אורח החיים ואת הנורמות המקובלות בביתו ובקהילתו.
ההדתה מתבטאת במיגוון דרכים, כפי שמפורט להלן:
שינוי תכנית הליבה – כפיית מקצוע ליבה חדש בנושא יהדות, בדגש על הדת
הכנסת תכנית תרבות יהודית ישראלית [שכונתה בעבר "מורשת" ו"תרבות ישראל ומורשתו"] כמקצוע ליבה בכיתות א'-ט'. בכסות של בניית הזהות של התלמידים הם לומדים את עיקרי הדת היהודית – סידור התפילות, השבת, פיוטים, מזמורים ועוד. [ראו מדור תכנית הלימודים החדשה – תרבות יהודית-ישראלית המפרט את התנגדותנו לתכנית]
כניסת עמותות דתיות למערכת
משרד החינוך נוקט במדיניות של הפרטת החינוך הערכי והעברתו לידי עמותות, ברובן הגדול דתיות. מנחים מטעם העמותות ובנות שירות נכנסים לגני הילדים ולכיתות הלימוד ועוסקים עם התלמידים בנושאים של זהות וערכים, תוך שימוש בשפה אמונית והנחיה (סמויה או גלויה) לביצוע פרקטיקות דתיות. התיקצוב הנדיב של בתי ספר הבוחרים בתכניות העשרה ביהדות (לעומת כל תכניות העשרה אחרות) הוביל לחדירה של עמותות דתיות רבות לתוך המערכת כדי לקיים את הפעילויות הבאות:
- הוראת מקצועות הליבה בתחומי המורשת
- הוראת תכניות העשרה רב שנתיות (לדוגמא: תכנית "מפתחות" של עמותת חל"ד)
- העברת שיעורים סביב חגים ומועדים (מראש השנה ועד יום הזכרון לשואה)
- טיולים ברחבי הארץ (למשל "מסע ישראלי")
- פעילויות חוץ בית ספריות (למשל "שבת ישראלית" של עמותת מבראשית)
מדובר בעשרות עמותות דתיות וגרעינים תורניים הפועלים ברחבי הארץ, כולל בערים המבוססות. בנות שירות לאומי המנותבות לבתי הספר דרך גרעינים ועמותות אחרות. עמותות כגון חל"ד, מדרשת להב, בראשית, חב"ד ועוד מעניקות את השירותים הללו ופעילותן ממומנת על ידי המדינה – דרך משרד החינוך – מערכת גפ"ן, המשרד לשירותי דת (מנהלת הזהות היהודית), משרד הבינוי והשיכון, הרשות לזהות לאומית-יהודית במשרד ראש הממשלה, וגם משרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות – הכל במסגרת כספים קואליציוניים של מפלגות הימין הדתי. [מה ניתן לעשות? קראו כאן]
הדתה בתכניות הלימודים במקצועות הליבה
בעבר למדו בבתי הספר הממלכתיים תנ"ך ותלמוד. היום משלבים תורה והלכה בכל הזדמנות. ניתן לראות זאת ברשימת היצירות להוראה המפורסמת כנספח לתכנית הלימודים בחינוך לשוני, וניתן לראות זאת בתכנית הלימודים החדשה בתנ"ך, המתרחקת מאסכולת ביקורת המקרא שעמדה בבסיס הוראת התנ"ך בשנים עברו.
לגיטימי להכניס לימודי תנ"ך ותלמוד לבתי הספר החילוניים כיוון שהם מבטאים חלק מהמורשת ומההיסטוריה של העם וניתנים ללימוד באמצעות כלים ביקורתיים.
לא לגיטימי כלל להכניס לימודי תורה והלכה לבתי הספר החילוניים כיוון שתורה והלכה הם ביטוי של אמונה ופולחן. מקומם בבתי הספר הדתיים והם חלק מהשיח הלגיטימי והנורמטיבי בקרב הציבור הדתי-אמוני.
הציבור החילוני לא מדבר במונחים של אמונה ופולחן וכל ניסיון להפוך את השיח האמוני ואת הפרקטיקות הדתיות לנורמה ציבורית כללית משמעו הדתה ופגיעה בריבונותו של האדם החילוני.
על הבעייתיות של תוכנית הלימודים החדשה בתנ"ך – קראו כאן.
הדתה בספרי הלימוד
שיבוץ לא מידתי של מקורות הדת היהודית בספרי לימוד בתחומי הדעת השונים. ספרי לימוד במקצועות כגון הבנת הנקרא, ספרות, מולדת, גאוגרפיה, אזרחות, זהירות בדרכים ועוד משתלבים במגמת ההדתה:
- הוספת ציטוטים רבים מהמקורות – כדי לקבע את המקורות היהודיים כבסיס לידע ולערכים בתחומים השונים
- שילוב טקסטים המעודדים התנהגות דתית – שמירת שבת, קריאת תורה, תפילה
- איורים בעלי גוון דתי
ראו סקירות מפורטות במאגר ספרי הלימוד שלנו
טקסים דתיים בגנים ובבתי הספר
פעילויות אלה כוללות טקסים במעגל השנה ומפעלים שונים, כולל סל תרבות, סיורים וטיולים, בהם מודגש ההיבט היהודי הדתי והמשופעים בפרקטיקות דתיות. מתן צביון דתי לטקסים הנהוגים בגנים ובכיתות הנמוכות:
- טקסי קבלת התנ"ך עברו מבית הספר לבית הכנסת (הצעות לשינוי טקסי קבלת תורה בכיתות ב' – קראו כאן)
- טקסי חג המשפחה משלבים אלמנטים דתיים
- טקסי קבלת השבת הפכו דתיים באופן מובהק (הצעות לשינוי טקסי קבלת שבת בגנים – קראו כאן)
- בטקסי החגים מדגישים את הצד הדתי
- באירועי שנת בני מצווה ובנות מצווה
- ואפילו במסיבות סיום שנה – בניית בית מקדש וקבלת סידורי תפילה כשי
חומרי למידה מזדמנים
הכוונה היא לשימוש רנדומאלי ובלתי מבוקר בחומרי לימוד שונים, דפי עבודה ואתרים ללימוד מקוון, לא פעם כאלה המיועדים לחמ"ד (ממלכתי – דתי), המשמשים במה נוספת להאדרת היהדות האמונית.
מורים ומורות
ישנה השפעה גדולה של מורים ומורות שתפיסת עולמם אינה חילונית, המשיתים כעניין שבשגרה שפה אמונית ופרקטיקה דתית בכיתותיהם, בין אם בתום לב ובין אם בכוונת מכוון.
מנהלים ומורים רבים משתפים פעולה עם מנגנון ההדתה מתוך שילוב של כמה גורמים:
- עוורון לתהליך ההדתה, משמעותו ותוצאותיו.
- חוסר יוזמה בייצור תכנים מקוריים לצד הנוחות בקבלת תכנים ומורים מן המוכן.
- שיקולים תקציביים – מתן תמריצים למנהלים שיכניסו תכניות העשרה בנושא הזהות היהודית, בדגש על הדת.
- חשש מעימות עם משרד החינוך.
התוצאה היא מערכת חינוך ממלכתית שהופכת דתית ולאומנית יותר מיום ליום, הערכים הנלמדים בבית הספר סותרים את ערכי ההורים, התלמידים מפנימים מסרים שמובילים לגזענות ותחושת עליונות על הזר והאחר והקרקע לשינוי צביון המדינה מתחזקת.
וזו ההגדרה שלנו לחילוניות:
החילוניות מתבטאת בתפיסת האדם את עצמו כריבון; בלתי תלוי בישות חיצונית לו, חופשי לעשות או להימנע מעשייה ומודע לאחריותו על תוצאות פעולותיו ומחדליו.
חילוניות היא דרך חיים היונקת משלוש תפיסות עולם: הומניזם, רציונליזם וליברליזם. העקרונות המצויים בבסיס כל אחת מהשקפות העולם הללו, והאינטראקציה ביניהם, מהווים את הכלי באמצעותו מנהל האדם החילוני את חייו. חילוניות היא בבחינת גוונים שונים של "השלם גדול מסך חלקיו".
חילוניות היא גם הימנעות – בהתנהלות יומיומית במרחב הציבורי, כמו גם בעשייה המדעית והחינוכית – משימוש בדוקטרינות דתיות. החילוניות מדגישה את הצורך בהפרדת דת ממדינה, ומחדדת את הדיון בהיבט האוניברסאלי של הקיום האנושי בכלל, ושל החיים במסגרת של מדינה דמוקרטית מודרנית בפרט.
עקרון מפתח בהגדרת החילוניות, ובידולה מאורח החיים הדתי, הוא העמדת האדם וריבונותו במרכז, במשמעות של: ריבונות – עצמאות ואחריות; חירות ושוויון; תבונה והטלת ספק.
בעוד דתיות מאופיינת ב"זאת ראה וקדש", אפשר לומר שחילוניות מאופיינת ב"זאת ראה וחקור".
האדם החילוני הוא אדם ריבוני*. מהותו אינה מסתכמת בהיותו חופשי, חופשי מכבלי הדת. ריבונות האדם פירושה אחריות ונשיאה בנטל. אי-תלות במשהו או מישהו חיצוני לו, אחריות מלאה למעשיו ולמחדליו, מבלי לתלות את הצלחתו או את כשלונו ביישות חיצונית לו.
להיות חילוני פירושו להכיר ולהיות מודע לעול החירות והאחריות של האדם בפעולותיו בעולם – מול עצמו, מול בני אדם אחרים ומול הסביבה והטבע הסובב אותו.
[על המילה חילוני – האקדמיה ללשון העברית]
על חילוניות וממלכתיות – פרק מתוך ספרו של רם פרומן "הדרך החילונית" – קראו כאן
מה בין חינוך ממלכתי לחילוניות – קראו כאן
*על האחריות, שהיא חלק בלתי נפרד מהריבונות, כתב סארטר:
האדם אינו אלא מה שהוא עשה מעצמו / ז'אן-פול סארטר
האקזיסטנציאליזם האתאיסטי, שאני מייצגו, מצהיר בעקביות שאם אין אלוהים הרי לפחות מצויה ישות אחת אשר קיומה מקדים את מהותה ; ישות הקיימת לפני שאפשר להגדירה על פי עיון במושגה. ישות כזו היא האדם … האדם ראשית לכל קיים, פוגש את עצמו, חורג אל העולם, ומגדיר את עצמולאחר מכן … בתחילה אינו ולא כלום. הוא ייהפך למשהו לאחר מכן, ואז הוא יהיה מה שיעשהמעצמו. מכאן, שאין דבר הקרוי טבע האדם… הוא אינו מה שהוא חושב שהינו, אלא מה שהוא מבקשלהיות לאחר אותה קפיצה לקראת קיומו: האדם אינו אלא מה שהוא עושה מעצמו… אם אמנם הקיוםקודם למהות, הרי לעולם לא יהיה אפשר להסביר את מעשי האדם במסגרת המסוימת והנתונה שלהטבע האנושי. במילים אחרות, אין דטרמיניזם; האדם הוא חופשי, האדם הוא חירות. ואם אלוהיםאינו קיים, אין עוד סולם ערכים וציוויים היכולים להצדיק את התנהגותו. נשארנו אפוא ללא ממלכהמאירה של ערכים, שבה נוכל למצוא הצדקה או תירוץ למעשינו. נותרנו לבד, ללא תירוץ . זאת כוונתיכאשר אני אומר שהאדם נידון להיות חופשי. נידון, כיוון שהוא לא ברא את עצמו, ואף על פי כן הואחופשי, מאחר שברגע שהוא הושלך לתוך העולם הוא אחראי לכל מעשיו.
מתוך: כל שצריך להיות אדם / אנתולוגיה בעריכת נמרוד אלוני. ע' 206
קראו עוד – כיצד למנוע הדתה?
לדף ריכוז מקורות המידע המתעדכן תדיר