בביה"ס שאני עובדת בו בגבעתיים לא חסרים מקרי הדתה. רציתי לספר על אחד מהם, שקרה ממש אתמול. אני יודעת שפרסום המקרה אולי לא ישרת אותי לטווח הקצר, אבל כשאני חושבת קדימה, בתור מי ששואפת לעסוק בהוראה ויותר מזה, בתור מי שרוצה לגדל את הילדים שלה במדינת ישראל ע"פ הערכים שאני מאמינה בהם ושעל פיהם גדלתי, אני מרגישה חובה להעלות למודעות את הכיוון אליו צועדת מערכת החינוך הציבורי שלנו.

לכבוד חג הפסח הגיעו לביה"ס שלושה חבר'ה ממרחביה, שפועלת, ציטוט מהאתר שלהם: "בחוד החנית ומעצבת את דור המחר של ילדי גבעתיים שגדלים במציאות הישראלית הזקוקה להעמקת הזהות היהודית כאוויר לנשימה". הם היו חבר'ה צעירים, לבושים מכף רגל ועד ראש כמיטב המסורת – כיפות גדולות, פאות ו"שמלות". הכותרת של הפעילות בפי הילדים הייתה "אפיית מצות". בפועל, אפיית המצות הייתה משנית. בפעילות, שהועברה לילדי כיתות א'-ג', הם שמעו סיפורים משיחיים על רבנים ואליהו הנביא, ונקראו להתנהג לפי מידותיו של אליהו הנביא, כדי "לקרב את הגאולה לעם היהודי". סיפרו להם על יציאת מצרים כשאת מצרים דימו לצרות של כל אחד מאיתנו, שמהן צריך להפטר כמו שהיהודים נפטרו ממצרים, שוב, כדי לקרב את הגאולה המיוחלת ולצאת מעבדות לחירות. מזכירה שהילדים בגילאי 7-9. בהמשך אפו מצות ולסיום קיבלו הגדה שהכוונה ה"נסתרת" בה לא משתמעת לשתי פנים.
הם לא נחו לרגע – בהפסקה עמדו על הבמה בחצר ושרו וניגנו בקולי קולות שירי פסח. הילדים היו מבסוטים לגמרי מכמה חבר'ה צעירים שבאו עם גיטרה ודרבוקה לשיר להם בהפסקה. רק שחוץ מלשיר הם גם שמעו הסברים מעמיקים לשיר "אחד מי יודע" כשמדגישים את השורה "אחד אלוהינו" שוב ושוב. כשביקשו שינגנו להם שירים של סטטיק ובן אל, אמרו להם,ש"הם לא יודעים לנגן את זה" וחזרו לשירי פסח בכל הכוח.