סקירת הספר: "מפתחות לאדם עם ומקום"  הוצאת חל"ד, 2019

נטלתי לידי את הספר החדש, מתוך תקווה שהפעם, אולי, הפיקו אנשי חל"ד ואנשי משרד החינוך לקחים, והחליטו להתאים את התכנים לציבור אליו מיועד הספר, במקום להמשיך בקו התעמולה שלהם לפיו: יהדות = אורתודוקסיות, הדת היהודית נפלאה והרמונית, ושדמויות מופת הן בעיקר רבנים.
קיויתי שלפחות הפעם, כאשר מוצגים הילדים החילונים, הם לא יוצגו כריקים וחסרי בינה. אז קיויתי.
כבר השם של הספר מטעה – עשוי הקורא התמים לחשוב שהספר מתייחס לבני אדם, אולי קצת לעם היהודי, והרבה למדינת ישראל.
טעות! כמחצית הספר דנה בתפילות. רוב מוחלט של הדמויות המוזכרות או מצוטטות בספר הן רבנים, אורתודוקסיים כמובן. וה"מקום" עליו מדבר הספר הוא כנראה… אלוהים. שתופס מקום של כבוד בספר זה.

לא התעצלתי ועיינתי באתר משרד החינוך, שבו מפורטים הערכים המובילים בתכנית הלימודים של "תרבות יהודית ישראלית"  על פי שכבות גיל.

בכיתות ה –  זיקה לעם ולארץ – לצערי מצאתי מעט מאד זיקה לארץ ועוד פחות מזה זיקה לעם היהודי בספר שסקרתי.

פניתי גם אל חוזר המנכ"ל בנושא התכנית, שבו מוזכרים ערכים מובילים בתכנית הלימודים כמו:
– מעגל היחיד: ערך כבוד האדם והחיים כערך עליון וסוגיות קיומיות הנוגעות לעולמו של היחיד
– מעגל המשפחה: חשיבותו של התא המשפחתי וחשיבות הקשר בין הילד להוריו
– מעגל הקהילה: תשתית לטיפוח של ערכים שבהם הדאגה לכלל, נתינה וערבות הדדית
– מעגל מדינת ישראל: היכרות עם היצירה ועם ההגות הציונית והעמקה בתוכניהן, חיזוק וטיפוח שלהקשר והשייכות למדינת ישראל ולארץ ישראל והכרה בכבודן ובזכויותיהן של קהילות שונות
– מעגל העם היהודי בתפוצות: טיפוח עמיות יהודית, שימור הקשר עם יהודי העולם וחיזוק הזיקה לתרבות היהודית במהלך ההיסטוריה
– מעגל האנושות: ערכי האדם באשר הוא והיחס הראוי שיש להעניק לזולת תוך שימת דגש על האחר ועל השונה.
קיוויתי שבספר שמדבר על העם ועל המקום שלו, תהיה העמקה בנושא ההגות הציונית, או כבוד לקהילות שונות. מהר מאד התבדיתי כפי שניתן לראות בסקירה.

ראשית נציין שלמעלה משליש מהספר הוא פשוט תפילות.
ילדים חילונים לא צריכים ללמוד תפילות, בטח שלא באופן שבו הן מוצגות בספר זה.
אפשר, ואף רצוי, ללמוד על הצורך האנושי בתפילה.
אפשר, ואף רצוי, לעמוד על המשמעות הפסיכולוגית של הצורך הזה .
אפשר, ואף רצוי, לחקור מדוע סברו מחברי התפילות האורתודוקסיים, שהאל זקוק לאינספור תשבוחות מהם ולתודות מהם.
אפשר, ואף רצוי, להשוות בין תפילות בדת היהודית לבין תפילות בדתות אחרות
שום דבר מאלו לא נעשה.
אין שום התבוננות חקרנית או סקרנית בנושא התפילה. כמעט שאין שום השוואה לדתות אחרות. אין שום דיון אמיתי בתפלות שבתפילה. ולמעלה משליש מהספר מוקדש ללימוד תפילות.
עצוב, מקומם, מיותר, ואף מטמטם.

שנית – לאורך כל הספר חשוב לשים לב לא רק מה מוצג לילדים, אלא גם, ובעיקר, מה לא מוצג להם.
לא מוצגת הגות חילונית בכלל, הציונות כמעט שלא מדוברת, וודאי שאיננה מתוארת באופן ראוי. הדמויות החשובות ביותר בהיסטוריה של העם היהודי, כמו הרצל או בן גוריון, מוזכרות כבדרך אגב, וזאת כאשר כל פייטן זוטר וכל רב (אמיתי או מומצא) זוכה להרחבה ולכבוד רב.

שלישית – ספר זה, כמו תכנית הלימודים הנוראה "תרבות יהודית ישראלית" , מזהה את היהדות והתרבות היהודית עם הדת האורתודוקסית.
בספר הזה:
אין מסורת מלבד מסורת דתית.
אין יהדות מלבד דת אורתודוקסית.
אין עם יהודי לא דתי.
אין קיום יהודי שאיננו דתי.
על כך יש למחות!

וכעת לסקירה.

הספר מתחיל ב"ארץ געגועי" . הקטע הראשון מובא מפיו של "שלום שבזי" המכונה "רבי שלום שבזי". כבר בעמ' 9 מתחילים לדבר על… תפילות. למרות שאמורים לדון במדינת ישראל ובארץ ישראל.
עמ' 10 – מזכירים את הקונגרסים הציוניים. הרצל והקונגרס מקבלים מקום קטן יותר מאשר שלום שבזי. הבדל מסוג זה רואים לאורך כל הספר.
אין אזכור לציונות, אין אזכור למהותה החילונית, אין אזכור להתנגדות של הרבנים המובילים לציונות ולעלייה לארץ, התנגדות שהביאה למותם של מאות אלפי יהודים אם לא למעלה מכך – רק "מתחילים לעלות".
כאילו העליות קרו "במקרה" ואולי בעצם זה קרה בזכות התפילות???

עמ' 12 – מזכירים מנהגים די נדירים, דתיים ברובם, כמו אכילת פירות יבשים מישראל, או ענידת תכשיטים שירושלים מופיעה בהם, ומציינים שהמנהגים הללו השפיעו על הציונים לעלות לארץ.
כמובן שכל אדם עם מינימום של חשיבה מדעית יבין שההיפך הוא הנכון.
המנהגים הללו מבטאים את הקשר לישראל, ונבעו ממנו, ולא גרמו לו, אבל ספר דתי לא יפספס את ההזדמנות לבטל את המקור האמיתי של תנועת הציונות, וינסה לגרום לתלמידים לחשוב שתכשיט זהב בצורת ירושלים או המנהג לטמון רגב אדמה מישראל בקברו של אדם יהודי, הם האחראים ליצירת התנועה הציונית, שבזכותה הוא חי במדינת ישראל.

מה עם תנועת ההשכלה?  מה עם התנועות הלאומיות? מה עם ההתפכחות מהדת?  מה עם האנטישמיות? כל אלו – לא קיימים בספר, אבל המנהג לשים עפר מארץ ישראל בקברו של יהודי – הוא למשל מוזכר כאילו יש לו חשיבות כלשהי וכאילו היתה לו השפעה כלשהי על התנועה הציונית.

איפה העורך המדעי של הספר? זה מדע או אינדוקטרינציה? מי אישר את השאלות בעמוד הזה?  

עמ' 21 – אזכור יחיד בספר לאוכלוסייה לא יהודית של אזרחי מדינת ישראל בציור שמציין שיש בדואים, ערבים, ודרוזים.
שום אזכור מספרי, שום התייחסות לבעיות שיש במדינה, כלום. אפילו לא מביאים את הציטוטים היפים מהתורה על היחס לגר, וכמובן שלא מצטטים את המשפטים היותר בעייתיים של רבנים שטוענים שגוי טוב הוא גוי מת, או את היחס הנוראי והמשפיל כלפי מי שמעוניין להצטרף לעם היהודי.
באופן כללי בכל לימודי הדת היהודית שמציפים את מערכת החינוך הממלכתית, אין אף פעם דיון כלשהו בבעיייתיות של היהדות, בגזענות שלה, בחוליים שלה. הדת האורתודוקסית היא תמיד הרמונית ונפלאה…

עמ' 22 – מזכירים שבעמ' 19 סיפרה אשה (חילונית) שהיא אוהבת את הארץ ולטייל בה כפי שלמדה מאביה.
בעמוד הנוכחי, עמ' 22,  מופיעה השאלה הבאה – "מה זה באמת 'לאהוב את הארץ'?  ומי יענה לנו על השאלה הזו – כמובן, שלושה רבנים.
לוקח זמן להבין עד כמה מתוחכמת השאלה הזו.
בספר הזה אשה חילונית לא "באמת" יכולה להסביר לנו מה זה לאהוב את הארץ.
היא יכולה לאהוב את הארץ, אבל את המשמעות המלאה, את ה"אמת" יביאו לנו הרבנים.
כתוב שם שרבי חנינא, כשהיה מטייל בארץ ורואה מכשול – היה מתקנו.
מעבר לעובדה שזו אגדה כמובן, שוב מציגים בפני התלמיד החילוני את העליונות המרומזת של גבר דתי אורתודוקסי. האשה בעמ' 19 רק נהנית מהארץ. הרב – מתקן מכשולים. מי ערכי יותר בעיניכם, ילדים?

את זה לא צריך לשאול במפורש. את המסר הזה, שמועבר בחמ"ד באופן טבעי, משתדלים כותבי הספר להעביר גם לילדים חילונים, כדי שיהיו מוכנים ליום פקודה, בו תהיה פה מדינת הלכה.

הקטע הבא באותו עמוד מדבר על שני רבנים שדאגו להושיב את תלמידיהם בצל כדי שלא יתלוננו. איך זה בדיוק מסביר לנו מה זה "באמת" לאהוב את הארץ?  לרבנים פתרונים.
העיקר שהילדים לומדים שאת התשובות האמיתיות, לומדים רק מהרבנים. וכמובן – עצם הציטוט הבלתי פוסק מרבנים מקומם ומיותר.

זה המקום להזכיר שרבנים הן דמויות גבריות כולן, אורתודוקסיות כולן, המייצגות חלק קטן ולא משמעותי בחיי האדם החילוני. בדרך כלל הן אף מייצגות חלק די רע בחיי האדם החילוני, וודאי שאינן מייצגות את עולם הערכים המקובל על הורי הילדים.
הרי לו היינו רוצים שילדינו ילמדו מדברי רבנים, היינו שולחים אותם לחינוך דתי, חרדי, תל"י או משלב.
אנחנו בחרנו בחינוך חילוני, שבו אין כל צורך בציטוט של דברי רבנים.
ציטוטי רבנים לא מביאים כל תרומה אמיתית לדיון במדינה, בארץ, בהיסטוריה שלה או בכל פן אחר של המדינה.
העיסוק המוגזם בדברי כל אדם עם תואר רב, הינו מיותר, מקומם, ומבהיל.

עמ' 23 – כשכבר מצטטים ילדים חילונים, הם כמובן מצוטטים כמקטרים על המדינה, על החום, ומוצגים כ"כלים ריקים". ככה המסר עובר לאיטו – רבנים הם ערכיים, יודעי "אמת" וחילונים הם ריקים.

בעמ' 26 – מוצגת גולת הכותרת של העם היהודי – גיבורים פורצי דרך. באורח לא מפתיע, איש מהם איננו דתי. כי מה לעשות, יש מעט מאד יהודים דתיים שיכולים להיחשב פורצי דרך בהיסטוריה האנושית הגלובלית.

אז מה עושים עורכי הספר כדי לגמד את הדמויות החשובות הללו?
אנשים כמו פרופ' אלברט אינשטיין, פרופ' עדה יונת, ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון ועוד –  כולם מוזכרים מבלי לתת להם את הכבוד הראוי להם.
איך זה נעשה? בקלות!
מציגים תמונה קטנה שלהם ביחד מתערוכה בבית התפוצות, ולא מספרים על פועלו של איש מהם, וגם לא מציגים את התואר שלהם.
עדה יונת איננה פרופ' בספר זה.
גם אינשטיין לא.
אולי כי הם חילונים?  נראה מוזר או פרנואידי מצידי לחשוב כך?  חכו לעמוד הבא.

עמ' 27 – כאן מוצגים באריכות ארבעה אנשים שדרך אגב לתרמו לאנושות, אך תרומתם פחותה מזו של אלברט איינשטיין למשל.
ברכה זיסר, שהיא אשה דתית, מכובדת בתואר ד"ר.  לגביה זה כמובן חשוב לדעת שהיא ד"ר. לא כמו עדה יונת…

ובעמ' 34 שבו מוזכרים אנשים שעלו לישראל, נקרתה ההזדמנות לתת כבוד לד"ר חילונית – קרנית פלוג. אבל לא. היא לא מוזכרת כד"ר. היא פשוט "קרנית פלוג".
ישראל אומן, המופיע באותו העמוד, לעומת זאת, מוזכר כפרופ'.
מעניין אם זה קשור להיות פלוג חילונית, ולהיותו של אומן – איש דתי?
דרך אגב – אומן מוזכר גם כחתן פרס נובל. לעומת זאת אלברט אינשטיין ועדה יונת, שזכו גם הם בנובל, והשפיעו על המדע באופן הרבה יותר מהותי מהשפעתו של אומן, לא מוזכרים כזוכי פרס נובל.
מה לעשות?  הם לא דתיים…

עמ' 36 – העפלה. ממש נדמה שהעולים "העפילו" לבד. איש מאנשי ההגנה לא עזר להם. אין אזכור של ה"מוסד לעלייה ב'" . הלא זה היה ארגון שמאלני, רחמנא ליצלן. אז כותבים משהו אנמי, ש"היישוב היהודי"  ארגן את ההעפלה. כמובן שאין אזכור לכך שמפעל זה היה חילוני לחלוטין, ונוהל רובו ככולו ע"י אנשים שלא היו דתיים ושכיום, רובם גם לא היו נחשבים כיהודים בעיני כותבי הספר.

עמ' 46 – דנים בדגל.
על הרצל, שלא היה דתי, כמעט שלא מפרטים, אבל את הבחירה של איש דתי, דוד וולפסון, בטלית כדגל – מדגישים מאד. כי טלית זה מושג הרבה יותר חשוב בעיני כותבי הספר מאשר חוזה המדינה, שמתהפך כיום בקברו כאשר הוא רואה איך פקידי הדת משתלטים עליה.

עמ' 52 – סוף סוף מזכירים את המחתרות שלחמו להקמת המדינה. ועל מי מדברים?
על ההגנה ? לא!
על הפלמ"ח ? לא!
מה פתאום להזכיר את שני הארגונים הגדולים ה"שמאלנים" האלה שבזכותם קמה המדינה?  שהיוו את ראשיתו של צבא ההגנה לישראל?
ברור שבספר שנכתב בידי אנשי תעמולה דתיים ימניים, יפארו דווקא את האצ"ל.
רק להזכיר – חברי האצ"ל והלח"י ביחד היו כעשירית מחברי ההגנה.
את פעילות ההעפלה המפוארת שמוזכרת בספר, ארגנה ההגנה.
אך ספר דתי ימני יעדיף להזכיר את ארגון האצ"ל. מה רע בקצת עיוות היסטורי?

וכשסוף סוף יש אזכור קצרצר להגנה – בעמ' 55 מביאים מכתב של לוחמת ההגנה – אין שום הרחבה על המחתרת הזו, בניגוד להרחבה על האצ"ל.
מה יזכור התלמיד שהוריו לא מספרים לו את האמת?
שהאצ"ל פעל לבדו להקמת המדינה. כי ילדים זוכרים מה שכתוב. הם לא יכולים לזכור מה שלא היה כתוב בספר.

ועוד נקודה קטנה. במכתב של אותה לוחמת הופיעה המלה "אלוהים" (כפי שניתן לראות בציטוט המקורי.). אבל בספר שלנו אלוהים הפך ל"אלוקים".
ככה עשו מלוחמת אמיצה שנהרגה, אשה שמאמינה באמונות תפלות ומחליפה "ה" ב "ק" … עצוב ומקומם.

עמ' 56  דן בירושלים.
כמובן שאין שום אישוש היסטורי להיות ירושלים מקום מרכזי בתקופת התנ"ך. להיפך. יש כיום לא מעט מחקרים שמראים שהיא היתה מקום זניח לחלוטין.
אבל התנ"ך הופך לאמת צרופה בספר שמחברים אנשים דתיים. ושוב – היכן העורך המדעי?  הוא כנראה יצא להתפלל כשהיה צריך לברר עובדות היסטוריות.

עמ' 59 – מביאים ציטוט יפה מבן גוריון בנושא המקומות הקדושים בירושלים.
רק חבל שהציטוט חסר כמובן. הציטוט המלא כולל למשל התחייבות לאפשר חופש פולחן וגישה לכל המקומות הקדושים לכל הדתות, ולאפשר ניהול של האו"ם.
אבל חלילה מלהביא ציטוט "בעייתי" מבחינת אנשים לאומניים. עדיף לברור בקפידה מה לצטט ומה לא, כמיטב המסורת של צנזורה בשירות התעמולה.

עמ' 67 – כאן כבר מתחילה ההדתה במלואה .
שער שלם (שליש מהספר) שמוקדש לתפילה, וכמובן – זה עוד בלי לספור את כל התפילות שכבר הופיעו בספר ועוד יופיעו גם בשערים האחרים.

עמ' 69 – סיפור חנה נועד לעידוד הרעיון שאלוהים יכול לעזור לעקרה ללדת.
אם זה ככה, אז למה אלפי זוגות חרדים מגיעים לישראל רק כדי לקבל טיפולי פוריות בחינם?  על זה כמובן שלא ידברו בספר הזה. עדיף לקבע במוחם של ילדים רכים את הרעיון שאם לא נכנסים להריון אז מתפללים והכל מסתדר.

עמ' 79 – מופיעה ילדה ששואלת באופן תמים האם שיר של לאה גולדברג מופיע בסידור ולמה אין לו תוכן עניינים?
במקום לדבר על מקומן הבזוי של נשים בדת האורתודוקסית, במקום להסביר שאין שום סיכוי שפיוט או שיר שחיברה אשה ימצא את מקומו בסידור תפילה, במקום להזכיר את התפילה המזעזעת שאומרים אנשים דתיים: "ברוך שלא עשני אשה" , ההתייחסות היא רק לכך שאין תוכן עניינים בסידור. באמת בעייה חמורה.

עמ' 81 הוא מקום מדהים בספר. כדי להתכונן להתמרמרות התלמיד החילוני על הצורך ללמוד תפילות, משתמשים בטיעון ה"פלורליסטי" שמשמש כמו תמיד נגד החילונים הפלורליסטים.
"אתם ליברלים ופלורליסטים, אז תכילו אותנו ותקבלו אותנו, גם כאשר לקבל אותנו פירושו שאתם צריכים להתקפל, לוותר על הערכים שלכם, וגם אם להכיל אותנו פוגע בכם אנושות".

ילד מתקומם מדוע עליו ללמוד על תפילות, וילדה "משתיקה" אותו באומרה שמה פתאום הוא חושב שהוא צריך ללמוד רק על מה שקשור אליו ישירות?  איזה יופי להשתמש בדמגוגיה נגד ילדים רכים.

הייתי רוצה לראות את הדיון הזה בספר לימוד המיועד לחינוך הדתי, שם תסביר ילדה נחמדה לילד שלא מעוניין ללמוד על המפץ הגדול או על האבולוציה או על משפחות אלטרנטיביות, כי "זה לא קשור אליו", שכדאי שהוא יכיר משהו שקשור לאנושות ולמדע, גם אם זה לא קשור ישירות אליו…
אני משוכנעת שכותבי הספר, שרובם שולחים את ילדיהם לחמ"ד, יעמדו על רגליהם האחוריות אם נשתמש בטיעון הזה כדי להביא לבית ספר יסודי דתי חבר בקהילת הלהט"ב, או מדען העוסק באבולוציה, או אתאיסט…
האם הם יסכימו שילדיהם ילמדו על דברים ש"לא נוגעים להם אישית" או שפתאום הפלורליזם והפתיחות בשמם הם מטיפים לנו, ייעלמו?

עמ' 87 – עוד שקר היסטורי. הדת היהודית ממש לא היתה הראשונה שהאמינה באל אחד.
היתה דת מצרית כזו, והיו עוד דתות כאלה. ולמעשה, די ברור, גם מהתורה, שהיהודים הראשונים לא האמינו רק באל אחד – ראה למשל "מי כמוך באלים ה'" – כלומר הם הסכימו שיש ריבוי אלוהים, פשוט "שלנו יותר גדול וחזק".
עמ' 91 – אם כבר מצטטים את "מודה אני" למה לא להסביר שמקורו באמונה תפלה לפיה הנשמה עוזבת את הגוף בזמן השינה?
עמ' 106 – מסבירים את מושג ה"מניין" . כמובן בלי להזכיר את העובדה שנשים לא נחשבות למניין.
עמ' 107 – שוב "שוכחים" להזכיר את עזרת הנשים. כי בית כנסת הוא מקום ממממאאאאדדדד שוויוני. לא?

חשוב כל הזמן לשים לב על מה לא מדברים בספרי מורשת ו"תרבות"  יהודית. לא מדברים על הדרת נשים, לא מדברים על אפליית נשים, לא מדברים על מושג הממזר, לא מדברים על החוק המטופש לפיו כהן לא יכול להינשא ביהדות לגרושה, לא מדברים על מושג הטומאה, ובכלל – לא מדברים על שום דבר שעשוי לצבוע את היהדות האורתודוקסית באור שלילי, אפילו לחלקיק שנייה.

עמ' 121 – לא התפללנו מספיק, אז גם כשמדברים על ראש השנה צריך להקדיש זמן מיוחד לתפילות.

עמ' 128 – מדברים על חגיגות ראש השנה.
שוכחים שבמקור, גם היהודים היו חוגגים את ראש השנה באביב. אפילו את העובדה ההיסטורית הזו לא מציינים. בדיוק כמו הבבלים, מהם שאבנו לא מעט מה"מסורת" וה"תרבות " שלנו, כמו למשל חלק לא קטן משמות החודשים…  כי מה פתאום שנסביר שהדת היהודית וגם המסורת היהודית הן למעשה תוצר ברור של השפעה סביבתית הגיונית וברורה של האזור והזמן שבו הן התהוו.

עריכה מדעית אמרנו?  

וכרגיל – מפספסים הזדמנות לדון בחגים של 20% מתושבי מדינת ישראל המוסלמים – ולדבר על שנת הירח שלהם.
עמ' 138 – חגים חשובים. יום העצמאות ויום ירושלים מוצגים כשקולים זה לזה. אינדוקטרינציה? גם בעמ' 146 הההקבלה הזו מופיעה שוב.
יום ירושלים איננו חג. אין בו חופשה בבתי הספר למעט בירושלים, ושנים רבות כמעט שלא צויין. רק עם התגברות הלאומנות הדתית במדינה, התחילו לציין אותו במערכת החינוך, וכמובן שאין להתפלא שבעיני עורכי הספר הדתיים ימניים לאומניים, יום ירושלים מקבל אותו מקום בדיוק כמו יום העצמאות.

עמ' 153 – אגדה על נפוליאון מופיעה כאירוע היסטורי.
עמ' 156 –דנים בסיבות לחורבן בית המקדש. כמובן מדברים על הסיבות הדתיות, לא חלילה על סיבות היסטוריות.
אבל הכי חשוב –  למה, למה, למה ילדים בכיתה ה' צריכים להכיר את המושג "גילוי עריות" ???? ולמה צריך ללמד אותם את הקשקוש הזה על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים כאילו אלו הסיבות לחורבן בית המקדש?

היכן העורך המדעי?  היכן שיקול הדעת של אנשי חינוך?  

וכמובן שמיד מגיעה הזדמנות למניפולציה.
בשאלה הראשונה, הילדים נשאלים מהן הסיבות שה"חכמים" החשיבו כסיבות שהביאו לחורבן?
זה עוד לגיטימי. שילמדו הילדים איזה מחשבות מוזרות היו לאנשים שהדת היהודית מחשיבה כ"חכמים" .
אבל השאלה השנייה כבר מתייחסת למה שחושבים ה"חכמים" כאל עובדה – "מדוע לדעתכם הסיבות הללו הביאו לחורבן"  כלומר בשאלה הזו כבר לא מדברים על מה החכמים חשבו, אלא דורשים מהילדים להסביר מדוע גילוי עריות ועבודה זרה הביאו לחורבן בית המקדש. מכריחים את הילדים לקבל את אורח החשיבה הדתי דוגמטי כהסבר מדעי היסטורי. איזו מניפולציה זולה ומקוממת.

עמ' 158 – מביאים ציטוט מה"רב קוק" כדי שהילדים יחשבו שאיש זה הטיף כל חייו לאהבת חינם. איזה שקר!
הרב קוק אחראי במידה לא קטנה לחלק גדול מהזוועות של הרבנות והחונטה האורתודוקסית השולטת במדינה, שהפכה את הציונות ל"פעמי משיח"  – כולל ההשפעה ההרסנית של רעיון זה על קיום מדינת ישראל, על אי החזרת השטחים שנכבשו ב 1967, ועוד.
ובל נשכח את האמירה שלו על כך שנשמת האשה נחותה מנשמת הגבר:
"וכמה מידות עליונות וטובות, וכמה אושר ומרחב יש בחלק הטוב הזה של היות הנשמה נשמת איש פועל, יוצר, מחדש ומחייב פעלים והגיונים, שאיפות ומעשים, על פי עצמיותו הפנימית במערכי קדושתו – הנעלה מנפש האישה – הנחשבת כחומר לגבי הצורה – לעומת נשמת האיש הצורתית, ורבה היא ההודאה המחויבת ליוצר הנשמה מכל איש ואיש, שלא עשני אישה." אכן – איש מופת שהטיף לאהבת חינם.
אפשר לתת עוד ועוד דוגמאות אך התמונה ברורה.

לסיכום – ניתן לומר שזהו עוד ספר שראוי להיגנז, שכן הוא מלא בשקרים, חצאי עובדות, וכולו מוטה בצורה בלתי רגילה לטובת העולם האורתודוקסי, ומבזה ומקטין את העולם החילוני.
נשים כמעט שלא מוזכרות בספר, ועיקר הספר הוא לימוד של תפילות.