אנחנו כאן לכל פניה דחופה. השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם.
יום כיפור ישראלי
אני רואה כחלק מהקסם של יום כיפור את השילוב הזה בין אלו שיוצאים לחגוג כמוני, אלו שהולכים לבית הכנסת ומקיימים את יום כיפור כהלכתו, אלו שעסוקים בחשבון נפש זה או אחר, ואלו שמשלבים קצת מכל דבר. זה נראה לי מקסים שכל אחד יכול לבחור לעצמו את התמהיל של יום כיפור המתאים לו אשר יכול לשלב בין כל המנעדים של היום הזה. מה מקומם אותי: שכל מי שסוגד ליום כיפור הדתי (כולל הסתעפות חשבון הנפש שלו) מתייחס ליום כיפור הישראלי שלי כנחות ערכית. ועוד יותר מקומם אותי שיש חילונים שחוגגים את יום כיפור בדומה לי, אבל חשים שבעשותם זאת, הם נחותים ערכית. אין לנו שום דבר להתבייש ביום כיפור הישראלי-חילוני שלנו. אנחנו מקיימים את מה שכל העולם הנאור חולם עליו. רק נשאר להכיר בכך.
אחד המאפיינים של התפתחות התרבות היא היכולת להמציא חג על בסיס קיים. כך נבנו פסח ופסחא על בסיס חגי אביב פגניים, ואילו חנוכה וחג המולד לא במקרה סמוכים זה לזה ומבוססים על חגי אור פגניים שנחגגו סביב היום הקצר בשנה. הרבה יותר קל לשנות מנהג קיים מאשר להמציא יש מאיין מנהג חדש.
והנה כל יום כיפור אני מופתע מדפוסי החג החדש שפותחו לאחרונה בישראל החילונית לצד הדפוס הדתי, ומופתע אף יותר מהפער שבין חווית החג שנוצרה לבין התודעה של מבצעיה שאינם מודעים לעוצמת היצירה שהם נוטלים בה חלק.
בזכות הדת ירשנו סיטואציה ייחודית – יום ללא תנועת כלי רכב, ללא מסחר וללא תקשורת המונים. מי שעוקב אחרי מה שקורה בבירות אירופה לאחרונה יודע עד כמה מנסים האירופאים לייצר ימים דומים, אפילו חלקית, ועד כמה זה קשה לייצר מסורת כזו יש מאיין. ואילו לנו יש את יום כיפור… יום ללא כלי רכב ומסחר, וגם (אם כי זה נחלש בעידן האינטרנט) פחות סיבות להישאר בבית. התוצאה היא שהמונים יוצאים אל הרחוב וכובשים אותו מחדש מידי כלי הרכב. יש מי שבוחר באופניים, מי שבוחר בצעידות ומי שסתם נהנה לצאת לשבת באזור נחמד ליד ביתו או ללכת לים. התוצאה היא שהעיר חוזרת למה שהייתה לפני 100 שנה – מקום מפגש של אנשים ולא של כלי רכב.
ולא רק שהעיר מחזירה לעצמה אופי אנושי וחברתי, אלא שכל זה נעשה תוך צמצום דרסטי בזיהום האוויר. אם ל"ג בעומר הולך והופך לחג אנטי סביבתי, יום כיפור משתלב נהדר במגמה האקולוגית העולמית. לא צריך את מדדי הזיהום שמוכיחים כל שנה את התרומה הסביבתית של החג – זה מורגש בכל רגע בעיר. כמה מתאמצים לאחרונה חובבי ההתחדשות היהודית להפוך את ט"ו בשבט ליום שמירת איכות הסביבה כאשר יש בנמצא יום שמתאים לכך הרבה יותר – יום כיפור.
ואגב, במחקרים הסביבתיים, רעש נתפס כמפגע סביבתי – והנה יום כיפור, בניגוד לט"ו בשבט, מאפשר לנו גם יום מנוחה מהמטרד הזה, בשקט המוחלט שהוא מעניק ליושבי הערים.
ולא רק אנושיות וסביבתיות, יום כיפור מאפשר חוויה אסתטית, אומנותית, רוחנית. אני למשל גיליתי שרבים חולקים איתי את החיבה לפינה הדרום מזרחית של אוניברסיטת תל אביב, המאפשרת תצפית מדהימה על נתיבי איילון השוממים בין רבי הקומות שמסביבם.
ויש את הילדים… שוב אני נזכר בניסיון של אנשי ההתחדשות היהודית להפוך את הטקס המיושן והבעייתי של בר המצווה לטקס התבגרות רלוונטי. זה הרי כל כך תלוש מחיי ילדים חילוניים, ולכן כל כך מאומץ. והנה ביום כיפור התפתח טקס התבגרות אמיתי ואותנטי. בזכות המרחב החופשי, ההורים משחררים את הרצועה, ומאפשרים לילדים בגיל ההתבגרות המוקדם לנסוע ברחבי העיר ואף מחוץ לגבולותיה, ללא השגחתם. הילדים חווים את החופש הזה כסימן להתבגרותם. אני לא אשכח כמה התרגש בני בפעם הראשונה שהוא יצא עם חברים לתור ברחבי העיר ולפתע הרגיש בוגר ואחראי. קריאת הפטרה לא מעניקה את הרגש האותנטי הזה.
מוסכם על כולם שהגנת הסביבה היא ערך חילוני משמעותי, ושטקס התבגרות הוא חוויה המעצבת את נפש הילד, ושההשתעבדות שלנו למכונית הפרטית ולכלי התקשורת פוגעת בחוויה החברתית שלנו. אבל כשיש יום בשנה שבו כל זה קורה, אנחנו לא מצליחים להבין את המשמעות של זה. וכשמנסים להציג את יום הכיפורים הישראלי כמה שהוא: יום של איכות הסביבה, שקט, חברתיות וטקסי התבגרות לילדים, מקבלים מטח זלזול (ולא רק מדתיים).
אכן יש יום כיפור דתי על שלל משמעויותיו. אבל האם זו סיבה מוצדקת להתעלם ממה שפיתחנו? מדוע יום כה דתי במהותו, שבבסיסו היחסים בין המאמין לאל, צריך להאפיל על יום כה טעון במשמעויות חילוניות כיום כיפור הישראלי-חילוני? אז נכון שהתפתחה תזה, המקדשת את מרכיבי חשבון הנפש ובקשת סליחה ביום כיפור הדתי. אבל לדעתי, חשבון נפש וסליחה אפשר וצריך לעשות כל השנה, ואם דווקא רוצים יום מיוחד בשביל זה האם זה נכון לבחור לעשות זאת דווקא ביום כה מיוחד שבו הכבישים ריקים והעיר מזמנת חוויה כה מיוחדת? קל יותר למצוא יום חדש לחשבון נפש מאשר להצליח לשכנע את הציבור החילוני לפסוק מכל מלאכתו ביום אחר (מה גם שיש ממד בעייתי בערבוב בין חשבון הנפש ובקשת הסליחה החילוניים לאלו הדתיים, השמים את האל במרכז).
אין לי שום עניין לשכנע את אלו שאינם מסכימים עם פרשנותי. להיפך, אני רואה כחלק מהקסם של יום כיפור את השילוב הזה בין אלו שיוצאים לחגוג כמוני, אלו שהולכים לבית הכנסת ומקיימים את יום כיפור כהלכתו, אלו שעסוקים בחשבון נפש זה או אחר, ואלו שמשלבים קצת מכל דבר. זה נראה לי מקסים שכל אחד יכול לבחור לעצמו את התמהיל של יום כיפור המתאים לו אשר יכול לשלב בין כל המנעדים של היום הזה. מה מקומם אותי: שכל מי שסוגד ליום כיפור הדתי (כולל הסתעפות חשבון הנפש שלו) מתייחס ליום כיפור הישראלי שלי כנחות ערכית. ועוד יותר מקומם אותי שיש חילונים שחוגגים את יום כיפור בדומה לי, אבל חשים שבעשותם זאת, הם נחותים ערכית. אין לנו שום דבר להתבייש ביום כיפור הישראלי-חילוני שלנו. אנחנו מקיימים את מה שכל העולם הנאור חולם עליו. רק נשאר להכיר בכך.
ואם ישאל החבר הדתי – אם כך מדוע לא תהפכו כל שבת ליום כיפור? אז ברור שכאשר היום הנפלא הזה הופך לשבועי – הוא הופך לסיוט כופה. כל עוצמתו של יום כיפור הוא שהוא חל פעם בשנה. בואו נשאיר אותו כך.