אנחנו כאן לכל פניה דחופה. השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם.
הצעה לדיון עקרוני בשאלות מהי יהדות ומהי הדתה, וגם – מה מקומם של לימודי היהדות במוסדות החינוך הממלכתיים.
נייר עמדה
לתקציר: בין חילוניות ישראלית ליהדות חילונית
פרסמנו מתווה (רשימת עמותות ממויינת בצבעי הרמזור) שעוסק במיון עמותות חיצוניות המציעות פעילות לבתי הספר דרך מאגר התוכניות של משרד החינוך במסגרת המקצוע "תרבות יהודית-ישראלית" ותת סל המענים "חיים ביחד"; שני תחומים בהם מחוייבות הנהלות מוסדות החינוך הממלכתיים לצרוך פעילויות ולממנן מתקציב גפ"ן. בין היתר סיווגנו עמותות שמטרתן המרכזית היא העמקת הזהות היהודית בקרב תלמידי ותלמידות החינוך הממלכתי, והן מבססות את תוכניותיהן גם על תכנים דתיים-הלכתיים-אמוניים, ככאלה שעלולות לטעמנו לקדם הדתה למרות שאינן דתיות (או אינן דתיות -אורתודוקסיות) ואינן לאומניות. בקטגוריה זו מצאו את עצמם ארגוני ההתחדשות היהודית. אלו בתורם החלו במתקפה תקשורתית כלפי הפורום החילוני על הגדרתם כמי שעלולים לתרום למגמת ההדתה. היו גם מי שטענו שהדבר נובע מהעובדה שאיננו מוכנים להכנסת יהדות בכל צורה שהיא למערכת החינוך של ילדינו.
החלטנו להרים את הכפפה ולהציע כאן דיון עקרוני בשאלות מהי יהדות ומהי הדתה, וגם – מה מקומם של לימודי היהדות במוסדות החינוך הממלכתיים.
ראשית, יהדות בבסיסה היא דת. כל הניסיונות להציג תרבות או מסורת או אפילו לאומיות יהודית מתכחשים לעובדה שממד העומק היהודי הוא תמיד דתי: התרבות היהודית היא תרבות דתית, המסורת היהודית מתבססת על מצוות דתיות, אפילו הממד הקולקטיבי (לאומי) ביהדות מתבסס על תפיסה דתית. לכן עיסוק ביהדות הוא תמיד גם עיסוק דתי. אגב, היו תרבויות חילוניות בהיסטוריה שלנו ובראשן התרבות העברית-הישראלית (ולפני כן תרבות היידיש או הלדינו, או במקביל התרבות היהודית-אמריקאית); אולם לא מדובר בתרבות יהודית כוללת. התרבות העברית-ישראלית נעה על ספקטרום רחב ביחסה לתרבות היהודית הדתית שמצידה האחד ש"י עגנון למשל ובצידה השני אתגר קרת למשל. היא יודעת להכיל בתוכה גם כותבים לא יהודים כמו סייד קשוע ולא ממש מחוברת לתרבות היהודית-אמריקאית המקבילה. זו האחרונה קרובה יותר לתרבות האמריקאית הכללית מאשר לתרבות העברית-ישראלית. אבל כשמדובר בתרבות יהודית כוללת – מדובר רק בתרבות על בסיס דתי, וכל התייחסות מעמיקה לה, חייבת להכיל הרבה דת. בתרבות דתית, החילוני יהיה תמיד שחקן משנה, ולכן חיזוק הזהות היהודית שעושים ארגוני ההתחדשות היהודית ייצר תמיד את החלשת החילוני. הניסיונות של הארגונים האלו להעלות את החילוני למגרש היהודי-דתי לא הצליחו ולא יצליחו כי הוא תמיד יישאר על הקווים שם. זאת בניגוד לחיזוק הזהות הישראלית שמקושרת קשר הדוק עם החילוניות, ושחיזוקה הוא תמיד גם חיזוק הציבור החילוני במדינה.
שנית, הארגונים העוסקים בחיזוק הזהות היהודית מתעלמים ממשמעות העובדה שתפיסת הגאולה היהודית הדתית היא תמיד קולקטיבית ולא אישית. כל מי שקיבל חינוך דתי מחונך לכך שגאולתו הדתית היא לא אישית אלא גאולתו של כל עם ישראל. לכן, ככל שהם מקבלים יותר כח פוליטי, ישאפו הדתיים והחרדים לשנות אותנו כדי להביא את הגאולה, בין אם מדובר בתפיסה דתית טהורה – כמו למשל אצל רוב החרדים – או בתפיסה שמערבבת דתיות ולאומנות אצל הכיפות הסרוגות. למעשה ככל שאנחנו מחזקים את המשותף בינינו, אנחנו מבטיחים עתיד של כפייה דתית והדתה. הדרך היחידה לנסות ולהתיר את הבעיה הזו היא להתבסס בתפיסה ישראלית-חילונית. ודאי שחיזוק הזהות היהודית, כפי שמציעים ארגוני ההתחדשות היהודית, משמעה רק חיזוק היותנו יהודים, כלומר נתונים לכפייה דתית והדתה נצחיים למען ביאת המשיח.
שלישית, אנחנו מאמינים שאנחנו חולקים עם ארגוני ההתחדשות היהודית רתיעה מהדרך שבה התעצבה היהדות במדינת ישראל כדת מדינה גזענית וחשוכה. ארגוני ההתחדשות, בהשראת יהדות ארצות הברית, מעוניינים לעצב אלטרנטיבה של יהדות הומניסטית, ליברלית ופתוחה. אבל האם זה אפשרי במדינת ישראל? הטקטיקה שבה נקטו יהודי ארצות הברית הליברליים היא הפניית זרקור לאלמנטים הפתוחים והנאורים בתרבות היהודית הדתית. אכן כל תרבות שהינה כה ארוכת ימים מכילה בתוכה מגוון אדיר של היגדים הפרוסים על כל רחבי הקשת האנושית. ארגוני ההתחדשות היהודית בוחרים בפינצטה את אותם היגדים (לא רבים) המתאימים לתפיסת עולמם, אך להבדיל מיהודי ארצות הברית הם עושים זאת במדינה שלא הפרידה דת ממדינה.
אבל האם תפיסה כזאת משקפת והאם היא אפשרית? גם אם הקורפוס היהודי כולל טקסטים הומניסטיים, הרי הם רחוקים מלשקף את המכלול. מרבית היצירה היהודית הדתית התפתחה בגולה, ומטרתה המרכזית היתה שמירה על הישרדות היהדות ומאבק בהתבוללות. לשם כך התפתחה מסורת עשירה שבבסיסה התבדלות, עוינות ושנאה לגוי, התנשאות ואף התגזענות עליו. אם ניתן לזכך DNA של תרבות, הרי הממד הזה טבוע עמוק ב-DNA הזה. ניתן להתפעל מיכולת ההישרדות של היהדות, אבל אי אפשר לטעון שההישרדות הזו נבעה בזכות הטפה לאהבת אדם באשר הוא ולשוויון בין כל האנשים וכל האמונות. אוסף פרקטיקות מבדלות כמו כשרות ותפיסות לגבי עליונות היהודי על הגוי הם שעמדו בלב ההישרדות הזו.
ובעניין אחר, כמו כל תרבות שהתעצבה לפני תקופתנו, גם התרבות היהודית הדתית סובלת ממיזוגניה. גם זה חלק מה-DNA שלה.
החטא הקדמון של הציונות, שהתחילה כתנועה חילונית, היה ההסתמכות על הדת היהודית כמיתוס מכונן. בכך אימצה הציונות כמה מהתכונות של התרבות היהודית הדתית והפכה אותן לבסיס ללאומיותה. גם מי שמוכן להתייחס בסלחנות להיבטים האתנוצנטריים של היהדות הגלותית בשל היחס לו זכו היהודים מסביבתם, לא יכול שלא להזדעזע מהתוצאה שמתקבלת כאשר אלמנטים אלו הופכים לבסיס לאומי במדינה שבה היהדות היא הריבון. תפיסת העליונות היהודית שמאפיינת את יחסה של המדינה, ובעיקר של פלגים מסוימים בה, ללא יהודים החיים בקרבנו או בסביבתנו, כמו גם לחילונים ולכל מי שאינו משתייך לזרם האורתודוקסי של היהדות, היא תוצר ישיר של בסיס איתן שפותח במסגרת התרבות היהודית-דתית, ובין היתר, מונע מאיתנו כל התערות בעמים הסובבים אותנו (לרבות, כמי שמהווה רוב במדינה, לאפשר התערות מלאה של הלא יהודים בתוכנו).
היהדות האמריקאית הצליחה להתעלם מחלק משמעותי של הטקסטים היהודיים ולהציג את היהדות כדת נאורה וליברלית על ידי הסתמכות על מיעוט מקורות שמתאימים לתפיסתם, והתאמה או יצירת פרשנות חדשה שנועדה לטשטש ולהסוות את הצדדים הפחות נאים שלהם. זו אסטרטגיה שאפשרית בחברה האמריקאית שבה ההיכרות הכללית עם הטקסטים היהודיים נמוכה, ושבה הדת איננה חלק ממנגנון המדינה. היא אינה אפשרית בישראל שבה יש גורמים מאד בקיאים בטקסטים היהודים שיוכלו להפריך אותה בקלות.
חמור מכך, כל התפיסה היהודית אמריקאית מתאפשרת מאחר והגישה לטקסט היהודי מותנית בקבלת סט של ערכים אוניברסליים (מתווכים דרך האמריקנה) כקודמים בחשיבותם ל"ערכים היהודיים". במערכת החינוך האמריקאית, מתעצבים היהודים האמריקאים לאורם של ערכים אלו. הערכים האוניברסליים האלו הם אכן הדרך היחידה שמאפשרת לגשת לטקסט היהודי ולברור ממנו את הטוב מן הרע, שהרי אין בתוך התרבות היהודית מצפן אינהרנטי שיאפשר סלקציה כזו, ולהיפך, מבחינות רבות, המצפן הפנימי היהודי הוא הפוך למוסר האוניברסלי. מצויידים בסט הערכים האלו, קל היה ליהודים האמריקאים לצנזר ולנטרל את החלקים המאתגרים והשנויים במחלוקת בתרבות היהודית, ולהפוך אותה לדת נאורה וליברלית, ואז גם לשווק אותה ככזו לשכניהם.
ארגוני ההתחדשות היהודית פועלים בסביבה אחרת לגמרי, שבה אין קדימות לערכי המוסר ההומניסטיים האוניברסליים. מערכת החינוך הממלכתית הולכת ומצמצמת את עיסוקה באוניברסלי, ואפילו בישראלי, ותורמת לביסוס עמדות מתבדלות ואתנוצנטריות כתוצאה מהחינוך היהודי שהיא מקנה. במצב זה, מה שנדרש בעיקר בתהליך החינוכי של הילדים הוא חיזוק עמוד השדרה והמצפן האוניברסלי, שיאפשרו אחר כך התייחסות ביקורתית לתרבות היהודית מתוך היררכיה ברורה שבראשה ערכי המוסר הכלליים. ארגוני ההתחדשות היהודית חושבים שאפשר לדלג על השלב הזה. בעינינו זו טעות מסוכנת מאחר ובלי המצפן הזה, העידוד שהם נותנים לעיסוק ביהודי יביא בהכרח להמשך מתן הקדימות ליהדות על כל הבעייתיות הכרוכה בכך.
לא פחות חמור, הם שותפים, גם אם לא במודע, לאחד המהלכים המסוכנים ביותר: הצגת ערכים אוניברסליים כאילו הם ערכים יהודיים. גם אם מטרתם הינה, סביר להניח, להראות שביהדות יש ערכים מוסריים ראויים, הרי ההתמקדות בלימודי היהדות והקניית הלימוד הערכי מתוך הטקסטים היהודיים באופן כמעט בלעדי מלמד את הילדים שכל הטוב הומצא ונמצא ביהדות. מכאן קצרה הדרך להכיר בעליונות היהדות על תרבויות אחרות ומכאן אנחנו עלולים להגיע, גם אם לא רצינו בכך, לתפיסה של עליונות יהודית.
האם אנחנו מאשימים את ההתחדשות היהודית בקידום עליונות יהודית? חייבים לדייק: אנחנו משוכנעים בכך שהם נמצאים איתנו באותו צד של המתרס מבחינה מוסרית וערכית, ושהם סולדים כמונו מגזענות ועליונות יהודית. אבל אנחנו חוששים שבניגוד לרצונם ולמטרתם, במציאות הקיימת הפעילות שלהם עלולה לקדם בסופו של דבר את מה שגם הם מתנגדים לו בדיוק כמונו.
וכשמדובר במגמת ההדתה במערכת החינוך הממלכתית, אין שום דרך להתעלם מההצפה בתכנים יהודיים-אמוניים הנעשית במסגרת כלל מקצועות החובה הנלמדים לאורך 12 שנות לימוד.
ברמה הפרגמטית – חשוב להזכיר שגם ללא מקצוע תרבות יהודית-ישראלית, סובלת מערכת החינוך מהפרה בוטה של האיזון בין לימודי עם ללימודי עולם. בלימודי ההיסטוריה והספרות יש צמצום הולך וגובר עם השנים של פרקים שלמים בהיסטוריה וספרות כללית. לצידם מתקיימים לימודי תנ"ך – מקצוע שלו מוקדשות יותר שעות מאשר לכל יתר היצירה האנושית – ולימודי מולדת. ספרי הלימוד במקצוע שפה מוצפים בתכנים מסורתיים, נושאים כמו "חגי ישראל" חוצים את גבולות מקצועות הלימוד וכמובן קיימת זליגה מתמדת של תכנים ומסרים דתיים למקצועות לימוד נוספים, לרבות מדעים, הן באמצעות שימוש בחומרי לימוד המיועדים לחינוך הדתי והן באמצעות כניסה גוברת והולכת של אנשי חינוך דתיים וחרדים לחינוך הממלכתי.
מקצוע תרבות יהודית ישראלית נוסף כמקצוע חובה בשנת 2016 על ידי בנט בעודו מכהן כשר החינוך, תוך החלפת והרחבת מקצוע לא פחות בעייתי בשם "תרבות ישראל ומורשתו" שהוכנס כמה שנים קודם לכן על ידי גדעון סער. המקצוע מצטיין באינדוקטרינציה, בשטחיות וברדידות. (ניתוח מקיף של תוכנית הלימודים תרבות יהודית ישראלית ובעיותיה באתר הפורום). במקצוע החדש אין שום ממד ביקורתי, ומטרתו המוצהרת היא חיזוק הזהות היהודית – על מאפייניה הדתיים-אמוניים – על חשבון זהויות אחרות, כולל הזהות הישראלית. גם לימודי התנ"ך, שבעבר כללו את ביקורת המקרא, הפכו עם השנים, וביתר שאת מאז פרסום תוכנית הלימודים החדשה בתנ"ך שעודכנה בתשע"ט, ללימודי דת (מאמר ביקורת על תוכנית הלימודים החדשה בתנ"ך – סמינר הקיבוצים).
לכן אנחנו סבורים שראוי לצמצם ככל הניתן את הכנסת היהדות לבתי הספר של ילדינו באמצעות התכנית הזו, וודאי שאין מקום להכניס לבית הספר עמותות חיצוניות לצורך כך ולעודד מהלכים של הפרטה ומיקור חוץ. תחום העמקת הזהות היהודית הוא הסעיף התקציבי היחיד שגדל בהתמדה במשרד החינוך ועומד כיום על מאות מליוני שקלים, שמוזרמים לבתי הספר ולגנים הממלכתיים במטרה אחת והיא לקדם סדר יום פוליטי על גבם של ילדינו. ארגונים רבים, ובכלל זה ארגוני ההתחדשות היהודית, מבססים את קיומם על אותם תקציבים ממשלתיים, וחשוב שההורים יבינו מה הן המוטיבציות המניעות חלק גדול מהגופים החיצוניים לנסות ולפעול בתוך מערכת החינוך. חשוב גם לזכור כי על כל עמותה אחת של התחדשות יהודית פועלות מאות עמותות דתיות ומיסיונריות, ובשם "פלורליזם" מדומיין ארגוני ההתחדשות היהודית משמשים עלה תאנה למפעל הדתה ולאומנות מאורגן, מתוכנן ומתוקצב היטב. הפורום החילוני, כארגון עצמאי שאינו מקבל כל תמיכה מהקופה הציבורית, נטול כל אינטרס או שיקול זר וכל מטרתנו היא סיוע לאותו ציבור הורים המבקש לילדיו חינוך ממלכתי חילוני.
היינו יכולים לסיים כאן, אולם אם כבר נפתח הדיון, היינו רוצים ללכת צעד רחוק יותר ולהסביר את התנגדותנו העקרונית להכנסת ארגונים אלו לבתי הספר.
אנחנו מתייחסים אליהם כמקשה אחת, למרות שהם אינם כאלה. יש ביניהם חילונים גמורים ויש ביניהם דתיים: רפורמים, קונסרבטיביים ואפילו אורתודוקסים. אולם הם עצמם מקפידים להתאגד והמתקפה המתואמת עלינו מעידה על כך. לכן, יש רציונל להתייחס אליהם כקבוצה מגובשת למרות שאנחנו ערים להבדלים ביניהם.
הרוב הגדול של ארגונים אלו חולקים איתנו תפיסת עולם משותפת בתחומים רבים – מהצורך בהגנה על הדמוקרטיה הליברלית הישראלית ועד המאבק למען שוויון מגדרי. לתנועה הרפורמית למשל יש אגף משפטי עטור הישגים לרבות במאבקים מול האורתודוקסיה היהודית למען מטרות שאנו רואים כמשותפות.
אולם, יש גם כמה מאפיינים אחרים לארגונים האלו, ובראשם, ההערצה שלהם כלפי התרבות הדתית היהודית, והדגש המופרז, לעיתים הבלעדי, שהם נותנים לתכנים יהודיים. למעשה ארגונים אלו הטמיעו את תפיסת העגלה הריקה החילונית, וחמור מכך את התפיסה שאת העגלה הזו ניתן למלא רק באמצעות תכנים יהודיים. גם בגל הנוכחי וגם בסבבים קודמים נדהמנו עד כמה חוזרים נציגי הארגונים הללו ובוגריהם על תפיסה לפיה חילוניות ללא לימודי יהדות מסתכמת ב"האח הגדול" או "פופקורן ונטפליקס", והמילה החוזרת שוב ושוב לגבי החילונים שלא לומדים מספיק יהדות היא "בורים". כאילו אדם שמשכיל בכל היצירה האנושית שאינה יהודית הוא בור מול מי שמעמיק ביצירה היהודית שמהווה אחוז קטן מכלל היצירה האנושית והתרבותית.
הארגונים הללו אימצו באופן מלא את תפיסת "העגלה הריקה" ו"הבורות" הזו מהצד הדתי והחרדי, ומשווקים אותה לתלמידיהם. הם עושים זאת בטענה שהם מקפידים על חשיפת הצדדים ההומניסטיים בתרבות היהודית ושדווקא לימוד יהדות יחזק חילונים מאחר שיאפשר להם לייצר יהדות הומניסטית וליברלית – ובמקרים מסויימים אפילו חילונית – ולהציב אלטרנטיבה ליהדות האורתודוקסית המושלת בכיפה. בעינינו מדובר במהלך טרגי מאחר שחיזוק הזהות היהודית והרחבת התכנים היהודים – כפי שפירטנו לעיל – מובילים להחלשת החילונים, וחמור מכך, לחיזוק תפיסות של עליונות יהודית. חשוב לציין – אף אחד מהארגונים הללו אינו מתחבר לתפיסות גזעניות אלו והם מאמינים שהם שייכים למחנה המתנגד אליהם. אבל, הבחירה לתת דגש ומרכזיות ליהדות וללימודה, תוך ביטול חלקי או מוחלט של כל מה שמסביב לה, מובילה בהכרח, גם בניגוד לרצונם של הארגונים הללו, למקום הבעייתי הזה.
לסיום, גם אם, כפי שהסברנו למעלה אנחנו מתנגדים לשילוב לימודי יהדות על ידי עמותות חיצוניות במסגרת תוכניות העשרה במקצוע "תרבות יהודית-ישראלית", וגם אם אנחנו סבורים שגם ללא "תרבות יהודית-ישראלית" וללא כניסת כל עמותה למערכת החינוך, מקבלים הילדים החילונים הרבה יותר מדי יהדות ביחס ללימודים אוניברסליים וישראליים, מופנית אלינו השאלה הלגיטימית כיצד, אם בכלל, אנחנו מעוניינים לשלב לימודי יהדות במערכת החינוך של ילדינו. תשובתנו היא שאנחנו תומכים בלימודי יהדות (פוסט באתר הפורום) ובלבד שהם יעמדו בארבעה קריטריונים:
- איזון נכון יותר בין האוניברסלי לפרטיקולרי – בעינינו אף פעם לא היה איזון מספיק וודאי שבשנים האחרונות אין כלל איזון כזה.
- מתן דגש על בניית סולם ערכים מוסרי אוניברסלי והתייחסות לטקסטים היהודיים רק באספקלריה של עמוד השדרה האוניברסלי הזה – התייחסות שתכלול גם זרקור על הטקסטים היהודיים שמבטאים ערכים אלו אבל גם יחס ביקורתי לכל הסממנים הרבים המתבדלים והעוינים זרים המצויים בתרבות הזו.
- אינטגרציה חזקה יותר של לימודי היהדות בתוך לימודים אוניברסליים, בהתאם להמלצות שגובשו עוד בשנות התשעים של המאה הקודמת בדו"ח עם ועולם – תרבות יהודית בעולם משתנה (דו"ח ועדת שנהר) ומעולם לא יושמו כראוי. (חוו"ד של פרופ' עליזה שנהר על המקצוע תרבות יהודית ישראלית ועל התוכנית שנכתבה עבורו).
- תעדוף חיזוק הזהות הישראלית וצמצום בחשיבותה של הזהות היהודית. אין פירוש הדבר ביטול הזיקה היהודית של ילדינו אלא שינוי בהיררכיה ובפרופורציה.
במבוא לתכנית "תרבות יהודית-ישראלית" כתוב כך: "… לגבי רבים מבוגרי המערכת הממלכתית הבאים מבתים חילוניים, הקשר בין ישראליותם ליהדותם הפך אתני בלבד, וכפועל יוצא מכך, חשים רבים מהם בנתק בין זהותם הישראלית וזהותם היהודית." תכנית הלימודים תרבות יהודית ישראלית ע' 11.
זה המשפט שעומד בבסיס הרציונל שמנחה את התכנית וכותביה. הנוער החילוני פגום ויש לתקנו. זהות יהודית היא זהות דתית-אמונית, ומי שלא מכיר בכך – באה התכנית וכופה עליו זהות זו.
תוכנית הלימודים מבקשת לפתח את אישיותם וזהותם של תלמידי ותלמידות החינוך הממלכתי כיהודים, כישראלים וכבני-אדם (תוכנית הלימודים תי"י, ע' 82. ציטוט מחוזר מנכ"ל 2017). אבל אנחנו מעוניינים לחנך את ילדינו להיות קודם כל בני אדם, אחר כך ישראלים ולבסוף גם יהודים, בדרך ובאופן בו יבחרו הם.
אם ארגוני ההתחדשות היהודית היו מאמצים את ארבעת הקריטריונים האלו, היינו מחבקים אותם ותומכים בהם. כל עוד זה לא המצב, אזי למרות ההערכה שיש לנו לרבים מהם באופן אישי, ולמרות היכולת לעמוד לצידם בקרבות על אופי החברה הישראלית ועתיד המדינה, איננו סבורים שנכון להכניסם לבתי הספר של ילדינו.
לתקציר: בין חילוניות ישראלית ליהדות חילונית