מפתחות שבין אדם לחברו

זהו ספר שיכול לשמש כהדגמה לכל מה שבעייתי בתכנית "תרבות יהודית-ישראלית". לא מפתיע שהוא מגיע מבית היוצר של עמותת חל"ד – אחת העמותות הדתיות-לאומיות שחדרו למערכת החינוך. הספר חושף את החיבור בין סדר היום של עמותות מסוגה של חל"ד לסדר היום של משרד החינוך.

מבנה התכנית מזגזג בין לימוד ערכים לבין הכרת התרבות היהודית (המושג "ישראלית" שנוסף לשם המקצוע הוא רק עלה תאנה – אלא אם כן מישהו מוכן לטעון שיהודה אטלס ושלומית כהן-אסיף, עם כל הכבוד המגיע להם בצדק, ראויים לייצג את הישראליות אל מול כל העושר המוצע מהתרבות היהודית). התוצאה היא שלימוד הערכים נעשה בעיקר על ידי לימוד דברי חז"ל. מתוך שלושה עשר פרקים על שלושה עשר ערכים – שנים עשר מבוססים על ציטוט מ"המקורות" (וגם יוצא הדופן מושמט מטבלת הסיכום…) ושנים עשר כוללים כטקסט מרכזי טקסט מ"המקורות". מספר מצומצם של שירי ילדים ואפילו כמה טקסטים בודדים לא יהודיים מובאים בהמשך כקישוט שלא משנה את הרושם המרכזי. ואנו טוענים: אם המטרה היא לימוד ערכי, הרי המסר לפיו דברי חז"ל הם המקור העיקרי ללימוד הערכים הללו צריך להטריד כל חילוני, שהרי היה ראוי שטקסטים מהתרבות העברית המודרנית ומתרבויות העולם יקבלו משקל דומה. ואילו אם המטרה היא לימוד התרבות היהודית – מה עושים שם למשל טקסט סיני עתיק ובעיקר מדוע לא מובאים גם טקסטים הפוכים שמציגים את מורכבות המסורת היהודית שאינה כוללת רק "ואהבת לרעך כמוך" אלא גם למשל "שפוך חמתך על הגויים" וביטויים רבים המפלים נשים. לימוד רק צד אחד של התרבות היהודית, הצד ה"יפה" שבה, מעוות אותה ולא מאפשר לתלמיד החילוני לגבש הערכה ביקורתית ומורכבת כלפיה.

ואגב, כנראה שאין מספיק טקסטים שמשקפים באופן מובהק את הצד הערכי החיובי של המסורת הרבנית מאחר ואותם טקסטים המופיעים בספר הזה ממוחזרים שוב ושוב בתכניות הלימודים של כל השנים – עוד הוכחה לגיחוך בהפיכת תכנית ששנה-שנתיים היו מספיקות לה לתכנית בת תשע שנים.

אחרי שמסתיים הפרק הערכי, מגיע פרק השבת (שחוזר כל שנה!) והחגים – הפעם – יום כיפור ויום הזיכרון ליצחק רבין, לפני שהספר מסתיים בנושא ירושלים (עם דגש על מקומו של בית המקדש בעיר).

הספר נוקט כמה מניפולציות כדי להסוות את מטרותיו האמיתיות לגבי נושאים כמו שבת ויום כיפור:

1. הפרקים מתחילים בקומיקס שבו מוצג מעיין שוויון בין החילונית שנוסעת באופניים ביום כיפור ונוסעת לטיול עם משפחתה בשבת לבין הדתי שמקיים את השבת ויום הכיפור כהלכתם. אלא שבזה תם הסיפור החילוני (למעט יוצא דופן מאד קטן בסוף הפרק על שבת), ומכאן כל הטקסט ידבר רק על גרסתו הדתית של היום: שבת הוא שביתה ממלאכה, נרות, קידוש והבדלה, תפילות, כיפור הוא צום, וידוי וכפרה, פיוט ותפילה.
2. כדי להתחמק מאינדוקטרינציה ישירה, הספר משתמש בלשון זהירה "יש אנשים שצמים ביום כיפור", "יש אנשים שכדי לציין את השבת עורכים טקסים מיוחדים" – אבל אין שום דיון בכך ש"יש אנשים שלא צמים, נוסעים באופניים ונהנים מהעדר זיהום האוויר" ולמעט התייחסות אחת רפה, גם "יש אנשים שבשבת נוסעים לטיולים, מבקרים בני משפחה, רואים סרטים וכו'". לכן למרות הביטוי "יש אנשים" ברור מה מרכז הסיפור כאן – השבת והחג הדתיים.
3. המשימות בנושא מנהגי החג שמים את החילוני בנחיתות. אם למדת רק על קידוש והבדלה, הדלקת נרות ועריכת שולחן שבת מיוחד ללא כל איזון עם השבת החילונית – כיצד תתפקד במשימות שלכאורה מאפשרות לך גמישות לבטא את עצמך כגון: "אילו מנהגים עושה משפחתך בשבת" או "ציירו שולחן שבת בביתכם או במקום אחר שבו התארחתם" [כלומר: מי ממכם שאין לו שולחן שבת מיוחד שיצייר את השולחן שבו הוא נתקל במהלך "שבת ישראלית" אצל משפחה דתית…]
4. הדגש מוסט באלגנטיות לצדדים ה"אוניברסליים" של שבת וכיפור: המנוחה מהעבודה וחשבון הנפש. אולם אין שום דיון ביקורתי חילוני בשאלות כמו אם מחילה ניתנת בכיפור רק לעוונות בין אדם לאלוהים – מה המשמעות למי שאינו מאמין, או מה הקשר בין ערך המנוחה בשבת לעובדה ש"יש אנשים" שאינם מדליקים חשמל, אינם נוסעים בכלי רכב ובמעלית, אינם חותכים נייר טואלט בשבת וכו'.

ובין יום כיפור לשבת מופיע אתנן קצר לישראליות בצורת לימוד על יום הזכרון ליצחק רבין שברוח ימינו מוצג רק כדוגמא לאן אסור לקחת מחלוקות, ובעצם מהווה שיר הלל לתרבות המחלוקת של חז"ל ולכך ש"חז"ל רואים בחומרה רבה מלחמות ופגיעה בתוך עם ישראל" שאליו מוסיף המחבר בנימה הרבה יותר מתונה: "עם זאת חשוב לציין שראוי לנהוג בדרך ארץ ובסובלנות כלפי כל אדם מכל עם שהוא"… חבל רק שלא מצויינת מילה על כך שבעוד רבין עצמו לא היה כנראה בקיא גדול בתרבות הרבנית של חז"ל, דווקא הרוצח שלו כן היה אדם דתי.

כמה הערות נוספות:

1. הוגי הדעות וגדולי הרוח החילוניים היחידים אשר מוזכרים בספר הם אחד העם וביאליק. אולם אבוי להתייחסות הזו. אחד העם מוצג רק כמי שנלחם למען שמירת השבת בישראל, וביאליק רק כמי שערך עם רבניצקי את ספר האגדה כדי לקבץ את אגדות חז"ל האהובות עליו. ואגב – הפרק על ספר האגדה מופיע מושם מה כפרק המסיים והמסכם של החלק הערכי כאילו קיבוץ אגדות חז"ל הוא ערך שווה לחברות ואחריות.
2. הטקסט היחידי שמתחרה בדברי חז"ל במספר הפעמים בו הוא מצוטט הוא התנ"ך. האם לא מספיקות 11 שנות לימוד תנ"ך בנוסף לתכנית הזו? כולנו אוהבים תנ"ך ובעד קצת יהדות אבל כשחושבים על מה שהושמט מהקוריקולום כדי לאפשר את הכנסת התכנית הזו, מתסכל לראות שלא די בלימודי התנ"ך הקיימים.
3. הספר נחתם בפרק על ירושלים שלא ברור לגמרי הקשרו, וכאמור מרבה בהתייחסות לבית המקדש. הפרק סוקר את ירושלים של דוד ושלמה ואת הכמיהה לירושלים בשנות הגלות ונעצר באופן פתאומי לפני החזרה הציונית החילונית לירושלים. מעניין למה.
4. אני לא מתאפק ומצטט לסיום את דברי החילונית מהקומיקס על השבת: "כשאנו [= החילונית והדתי] מבלים את השבת יחד, אנו יודעים לכבד את המנהגים המיוחדים של כל אחד. ככה עושים חברים." מאחר ולכל אורך הספר מופיעים "מנהגים מיוחדים" ברור מי פה נדרש לכבד ואת מי צריך לכבד ובאופן מפתיע זה לא הדדי. והנה איך ספר לכיתה ג' מבסס אידאולוגית את היחסים החד צדדיים שאחר כך מכבידים על יחסי חילונים ודתיים לאורך כל החזיתות במדינה.

שורה תחתונה: הספר אינו ראוי בעיני ללימודים בבית ספר ממלכתי וחושף את כל פגמי התכנית החדשה במקצוע. אין בו (לכאורה) שום נפילה חדה וברורה, ודווקא בגלל זה הוא מסוכן יותר: הוא מעביר את מסריו המציגים את עליונות הדתי (בערכי חז"ל או במנהגי שבת וחג) מול שטחיותו וחולשתו הערכית של החילוני בצורה כה מעודנת עד שחילונים רבים יפלו בפח הזה ויאפשרו למשרד החינוך להמשיך לחנך אותנו כנחותים בעלי חלל ערכי אל מול אחינו הדתיים. לא בבית ספרנו.