ביקורת ספרים: מפתחות לערבות הדדית – כיתה ד' – חל"ד

את הביקורת הזו צריכים להתחיל מהסוף. הפרק האחרון של הספר הזה המיועד לחג השבועות הוא אחד מהפרקים רוויי ההדתה ביותר שאי פעם קראתי. בחג הזה אין אפילו זכר לביכורים, לטנא ולכל ההווייה הארצישראלית-קיבוצית של החג. במקום זה מושם דגש מוחלט על חג מתן תורה, כשלא מובעת כל עמדה המפקפקת בהיות מתן תורה אירוע היסטורי, או באמיתות סיפורי התורה. השיא הוא משימות כגון "איך לדעתכם הייתם מרגישים לו אתם ניצבתם במעמד מתן תורה המתואר התמונה", "איזה רגש מילא את האנשים שנכחו במעמד הר סיני" או "דמיינו שאתם עיתונאים שנשלחו למדבר סיני לדווח על המעמד". וכל זה בבית ספר ממלכתי.

מפתחות לערבות הדדית

את הביקורת הזו צריכים להתחיל מהסוף. הפרק האחרון של הספר הזה המיועד לחג השבועות הוא אחד מהפרקים רוויי ההדתה ביותר שאי פעם קראתי. בחג הזה אין אפילו זכר לביכורים, לטנא ולכל ההווייה הארצישראלית-קיבוצית של החג. במקום זה מושם דגש מוחלט על חג מתן תורה, כשלא מובעת כל עמדה המפקפקת בהיות מתן תורה אירוע היסטורי, או באמיתות סיפורי התורה. השיא הוא משימות כגון "איך לדעתכם הייתם מרגישים לו אתם ניצבתם במעמד מתן תורה המתואר התמונה", "איזה רגש מילא את האנשים שנכחו במעמד הר סיני" או "דמיינו שאתם עיתונאים שנשלחו למדבר סיני לדווח על המעמד". וכל זה בבית ספר ממלכתי.

רק בעמודים האחרונים מתפנים הכותבים לעסוק במנהגי החג האחרים. האם כאן יופיעו הביכורים והטנא? לא! המנהג הראשון הוא קישוט בית הכנסת בירוק – וזה לילדים שיגיעו לבית כנסת במקרה הטוב בחגי תשרי, ואחר כך תיקון שבועות ומקורה הקבלי.

מספיק פרק כזה בספר כדי לדחוק אותו מהמערכת. אבל כל היתר לא מוצלח בהרבה. הספר מתחיל בלימוד על פרקי אבות – ולזכות התכנית החדשה, רמתם של פרקי אבות אכן מתאימה יותר לילדים בכיתה ד' מאשר בכיתה ח' כפי שהיה עד כה. פרקי אבות כשלעצמם אינם מהווים כל הדתה, אלא שהמבנה של הספר (כתוצאה מוקצנת של מבנה התכנית עצמה) מקשה עלי לשבח אפילו חומר תמים כזה. כי מה בעצם קןרה כאן – כעשרה פרקים מציגים כל אחד ערך מוסרי נפלא: אחריות, רדיפת שלום, כבוד לכל אדם וכו'. כל פרק כזה מתחיל ומתבסס על פסוק מפרקי אבות. לפעמים בהמשך הפרק מופיע שיר ישראלי לתמיכה, או טקסט מודרני כדוגמת חוק כבוד האדם וחירותו ופעם אחת אפילו מופיע פתגם ספרדי שאותו צריך לפענח על ידי שפת סימנים. מה התוצאה: הילד מבין שהערכים הללו הם ברובם המכריע ערכים יהודיים ולא אוניברסליים, וגרוע מכך, שהמקור המרכזי לערכים הוא המשנה. האם זה המסר שאנחנו רוצים להעביר לילדינו?

באמת שאין לי בעיה עם מסכת אבות אבל המבנה הזה – אורך הלימוד והפיכת מסכת אבות לבסיס המוסרי – הופכת אפילו פרק כה תמים למקומם. ועוד שאלה: יש כל כך הרבה אישים יהודיים מרשימים שרובם הודרו מהתכנית. אבל אני שואל את כל חובבי "קצת יהדות" – האם באמת מה שחשוב לכם הוא שהילדים שלכם ילמדו בפירוט על דמויות מופת כמו יהושע בן פרחיה, יוסי בן יוחנן או ניתאי הארבלי במקום על שפינוזה, פרויד או ז'ורז' פרק?

פה ושם משתרבבת לתוך לימודי המוסר גם הדתה חזקה יותר כדוגמת ברכת הכהנים או סיפור על דוד והעכביש שהפאנץ' ליין שלו הוא אמירתו של דוד: "ברוך בוראך וברוך אתה".

החלק השני עוסק בציר הזמן. בהתחלה לא הבנתי למה צריך ללמד ילדים בשיעור יהדות על מושגים כמו זמן, יממה, יום ולילה. התשובה הגיעה בעמוד 109 – זה מבוא ללימוד על תפילות. כלומר ילד בכיתה ד' צריך ללמוד איזו תפילה צריך להתפלל בכל שעה ומה יש לומר בה, ועד כמה התפילות ארוגות בתוך היממה. בלי להזכיר כמובן שאולי אלוהים לא קיים וחילונים לא מתפללים. ודאי לא כך. גם הכוכבת האולטימטיבית של התכנית – השבת ובמרכזה הקידוש והדלקת הנרות  – מופיעה כאן שוב, כבכל שנה. שטיפת מח לכל דבר. וכמובן שבדרך ישנן עוד פניני הדתה – מסיפורי בריאה חסרי ביקורת דרך תפילות וברכות ועד מצוות (אסור ללכת עם ארנק עם כסף ביום כיפור). שיא נוסף מגיע בעמוד 116: סיפור שמוסר ההשכל שלו הוא "ראה כמה ישראל מחבבין את המצוות", ואכן זו כנראה מטרתן הנסתרת של התכנית כולה והספר הזה בפרט – לחבב על ילדינו את קיום המצוות.

אחר כך באים פרקים על סוכות (כולל עוד תפילת גשם, ודגש על הקפות וריקוד עם ספר התורה), ט"ו בשבט ויום השואה. אלו קטעים יחסית רגועים למעט כמה מעידות – למשל ההצלבה המקוממת בין נבואת זכריה לשואה בעמ' 189 (השואה והתקומה כבר נחזו בתנ"ך?) או העובדה שאנחנו צריכים לשמור על העולם והטבע כי אלוהים ברא אותם עבורנו בעמ' 171 (עוד נושא שמשרד החינוך אוהב לשבץ במקצועות השונים). ואז מגיע הפרק המחריד על שבועות…

אסיים באנקדוטה מגוחכת שדווקא לא קשורה להדתה –כדוגמא לערך הצניעות מצולם הצריף של בן גוריון מול הבתים המפוארים של סרקוזי, בוש ובלייר – כאילו אנחנו הצנועים והגויים הם הראוותניים, ואני שואל איפה הבית בקיסריה של ביבי, או חוות היחידים של שרון או המבצר של גלנט?

סיכום: אחד מהספרים הגרועים שנתקלתי בהם. אני לא הייתי מוכן שהילדים שלי ילמדו מספר כזה.