הבטיחו לנו שהספר הזה ישנה את עמדתנו השלילית על התכנית החדשה בתרבות יהודית-ישראלית ועל הספרים שיוצאים במסגרתה. אז אנחנו מצטערים, אבל גם הספר הזה לא ראוי להיכנס לכיתות ומעיד שוב על חולשתה הכללית של התכנית הזו.

הספר מורכב משני חצאים כמעט שווים – אחד שמלמד על "חברות ומנהיגות דרך ספורים ואגדות מן המסורת היהודית" והשני שמלמד על נושאים אלו "דרך החגים ומעגל השנה". מדובר בשני חלקים שונים מאד באיכותם זה מזה – הראשון הוא ניסיון הרואי להתחמק מהכשלים של התכנית, השני נופל גם מהפרקים המקבילים בספרים מתחרים.

נתחיל בחלק הראשון. אי אפשר שלא להוקיר את המאמץ שעושים המחברים לשלב בתכנית קטעים מתרבויות העולם השונות ורשימה מגוונת יותר של שירים ישראלים ממה שמציעה התכנית. זה מרכך את המסר הבעייתי העיקרי, מוסיף לו נדבך קריטי (המוסר הוא לא המצאה יהודית אלא ערכים מקבילים קיימים בכל התרבויות האחרות), והופך אותו לכמעט נסבל (למעט בפרקים מסוימים שבהם ללא הצדקה נעלם החלק האוניברסלי – למשל פרקים 5 ו – 6). אלא שזה לא באמת יכול לפתור כמה מהפגמים הבסיסיים של התכנית. עדיין ברור שהמקור המרכזי ללימוד ערכי הוא דברי חז"ל וכל היתר רק מקשט אותו. זה הגיוני לתכנית שמלמדת על ארון הספרים היהודי אבל פסול בתכנית המתיימרת ללמד לימוד ערכי. כמו כן, למעט יוצא דופן אחד, ההיכרות עם התרבות היהודית לא כוללת את המורכבות הערכית והמוסרית שלה ("שפוך חמתך על הגויים" כדוגמא). התוצאה היא "קיטש דתי" – הדת מנוקה מכל מאפייניה הבעייתיים יותר. בעניין זה מעניין שבעוד תלמידי כיתה ג' לומדים כאן תנ"ך (כאילו לא מספיקים לימודי התנ"ך במקצוע הייעודי) תלמוד ורמב"ם, בכל הקשור לתרבות העברית הרוב המכריע הוא שירי ילדים. מדוע דווקא יהודה אטלס ושלומית כהן אסיף הם מי שנותנים את האיזון לרבי עקיבא ולרמב"ם? ואולי מדובר בעצם באמירה חתרנית שבאה לטעון שהטקסטים הרבניים הללו שקולים לשירי ילדים ברמתם האינטלקטואלית והתרבותית? כנראה שלא.

גם כאשר מעז הספר להתמודד עם אמירה יותר טעונה כמו הביטוי "עניי עירך קודמים" (עמ' 35), והדיון אפילו מאפשר לתלמיד להסתייג מהביטוי הזה, אנחנו מוחזרים לקרקע המציאות עם המשימה האחרונה בפרק: "גם אם אינכם מסכימים עם הרעיון, הציעו לפחות מקרה אחד שבו עדיף לעזור קודם לקרובים…"

ואולם המעידה הגדולה ביותר בחלק הראשון מגיעה לקראת סופו (עמ' 81) כאשר ערך אמירת התודה מתגלגל לדיון בכך שבמהלך התפילה מכירים המתפללים תודה יום יום לבורא עולם. הנה מסוג התהומות שאסורות בבית ספר חילוני.

אבל כל זה כאין וכאפס לעומת מה שמצפה לנו בחלקו השני של הספר. ראשית גודלו. אם בספרים אחרים, החלק שהוקדש לשבת ולחגים מהווה שליש מהספר – כאן הוא מהווה חצי, ומתוך זה מוקדשים ל"שבת" לא פחות משלושה פרקים. חשוב לציין שהשבת מופיעה בתכנית כל שנה וגם כל אחד מהחגים זוכה לכמה ביקורים, וזה כמובן בנוסף לפסטיבלים סביב החגים שנהוגים בבתי הספר ללא קשר לתכנית…

המניפולציה שהספר עושה היא שילוב בין פתחים קטנים שמאפשרים לכאורה לילד החילוני לדבר ולכתוב על מנהגי השבת שלו לבין לימוד שמדגיש את הצדדים הדתיים של השבת. כך לכאורה יוכלו מחברי הספר לטעון שהם מאפשרים "שבת חילונית", אבל זו כמובן הטעייה – כי כל התכנים הנלמדים מחזקים את אופייה הדתי של השבת ומבהירים לילד שהמנהגים שלו, גם אם הם לגיטימיים, הם לא הדבר האמיתי. השילוב של טקסטים רבים מהתרבות העברית שרק מסתמכים ומחזקים את השבת היהודית רק מחריפים את המצב כי הם מעידים עד כמה השבת הדתית היא הבסיס גם לחיים החילוניים. כך מושלם התהליך שבו לומד הילד מה באמת צריך לעשות בשבת, ועכשיו נותר לו רק לשנות את השבת שלו כך שתתאים לשבת עליה למד.

הפרקים על יום כיפור קשים אף יותר. כאן כבר מדובר הרבה פעמים על "רבים" שעושים את כל מנהגי החג, ואין שום מקום ליום כיפור חילוני. הילד החילוני לומד כאן שרוב מה שהוא עושה ביום כיפור – אופניים, חברים, סרטים וכו' –  אינו רלוונטי. הילד הזה גם לומד שרבים עושים את מה שהוא לא עושה – מה שמעמיד אותו בתחושת מיעוט מבויש. למעשה המסר הוא שמה שהילד עושה לא נכון כי בספר לומדים כה רבות על המון דברים שרבים אחרים עושים וכלום על מה שהוא עושה. בפרק בולט גם הדילוג מכפרת מעשים בין אדם למקום לדיון בנושא חשבון נפש וסליחה על מעשים בין אדם לחברו, וגרוע יותר, הקישור הנעשה תדיר בין מנהגי החג הדתיים – צום, הימנעות מנעלי עור, תפילות וסליחות למושגים כמו חשבון נפש וסליחה. אם זו לא הדתה אינני יודע מה כן.

מובן שבפרקים הללו (ובעצם בכל הספר למעט באופן זהיר בנושא "עניי עירך קודמים") אין ולו צל של ספקנות וביקורתיות כלפי התרבות היהודית ובעיקר כלפי הדת היהודית. אין שום סימן שאלה לגבי האמונה באל, הצורך בתפילה, הפיכת המנהגים למצוות שחובה לעשותם, ההיגיון בכללי השבת והחג, לרבות מנהגים יותר קשים לעיכול חילוני, וכו'. לא רק שהחילונים ירגישו נחותים בשל הדגש והחשיבות הניתנים למנהגים הדתיים, אין אף ממד ביקורתי שיאפשר תחושת עליונות חילונית. מקומם שספרים כאלו נכנסים לבתי ספר שבהם לומדים חילוניים.

הפרק על רצח רבין אנמי כרגיל. על יגאל עמיר נאמר שהוא אזרח ישראלי יהודי ואדם קיצוני – ושוכחים לציין שהוא אדם דתי (דבר כה רלוונטי לאור התכנים הדתיים שמציפים את הספר). ההפתעה הטובה מגיעה בסוף – בדיון על יום ירושלים. הפרק הראשון עוד מזגזג: מצד אחד מציג ירושלים חילונית ואפילו מודה שירושלים לא נמצאת באמת במרכז העולם, מצד שני העיר העתיקה מוצגת כיהודית, שוכחים לציין שצעדת יום ירושלים בעיר היא אירוע דתי לאומי וכרגיל מותחים קו ישיר בין הכמיהה הדתית לירושלים לשחרור ירושלים תוך דילוג על השבר עם הדת שאפשר לציונים לעלות לירושלים. הפרק השני כבר ממש מרגש. כאיזון לפרק הראשון ולתכנית כולה, מובא פרק כמעט חתרני שמציג את ירושלים כמקום מרכזי לא רק ביהדות אלא גם בנצרות ובאיסלאם. אבל במקרה הזה סוף טוב אינו מאפשר לטעון שהכל טוב.

שורה תחתונה: החלק הראשון הערכי הוא הטוב מסוגו שנסקר גם אם לא מצליח להתחמק מהכשלים הבסיסיים של התכנית. החלק השני מהווה הדתה קשה ולא ראויה לכניסה לבתי הספר הממלכתיים. לאורו אין אלא לפסוק שהספר אינו ראוי (אלא אם מלמדים ממנו רק את החלק הראשון).