חיים בתוך סיפור – הוצאת מכון הרטמן – ספר לכיתות ז

מדובר בספר שכולל קטעים מסוימים שבהם איתרתי הדתה קשה, קטעים אחרים חילוניים ואף מעולים, ובעיקר פרקים שלמים שבהם יש יותר "הטפשה" מ"הדתה".

חציו הראשון עוסק ב"דמויות מופת" – מחברי הספר בחרו אותן. אי אפשר להימלט מהסטטיסטיקה – תשע מתוך עשר הדמויות הן דתיות – כולל שלושה מתוך ארבעה בתקופה שכבר היו בה חילונים רבים ואף מופתיים. חוץ מרחל המשוררת שמובאת כאן כעלה תאנה – כל יתר דמויות המופת שמוגשות להזכירכם לילדים חילוניים הן דתיות. לפעמים נתון אחד אומר הכול. עוד עובדה מאלפת: בן גוריון לא זכה להימנות על דמויות המופת האלו, אבל כן מוזכר כ"סייד קיק" לרבי יוחנן בר זכאי. זה סדר העדיפויות של הספר הזה והתכנית בכללותה.

חוץ מזה שהחצי הזה הוא מופת ל"הטפשה" – הדמויות מוצגות כפלקטים בשטחיות שמעליבה את האינטליגנציה של תלמידים בכיתה ז'. הם לא רק פלקטיים אלא גם לא תמיד מעניינים: על הרמב"ם אנחנו לומדים למשל שהוא היה מאד עסוק. כמו תמיד, החזרות על טקסטים וסיפורים שכבר נלמדו בשנים קודמות מתישות. יוצאי דופן הם הפרקים על רחל (לא מפתיע) ועל ברוריה – הרבנית שניתן להציג היום כפמיניסטית. דרכה נחשף קצת השקר שעליו מתבססת התכנית כאילו המסורת היהודית חפה מכל מיזוגניות, שנאת האחר וכו'. אני הייתי מסתפק בהוראת שני הפרקים הללו (ואולי גם הפרק על יונה בוגלה – לא בגלל מה שכתוב בספר אלא בגלל שהוא אכן דמות מרתקת ולא מוכרת מספיק) ומדלג על היתר (והכי טוב – מדלג על כל התכנית המטופשת הזאת).

לפרקים אפשר לחשוב שהספר מיועד רק לציבור מסורתי – מכאן גם הדגש הכה גדול על הדת ועל יהדות המזרח. מסתבר שלא. אבל קשה להבין מה הטעם בהנגשתו לתלמיד חילוני.

כמיטב המסורת של התכנית, החצי השני של הספר לא קשור לראשון ועוסק בבר מצווה, בחגים ואיך לא – בשבת. החלק על בר המצווה מתחיל טוב. אפילו מצויין. גישה הוגנת וחילונית, ואפילו מלמדים טקסט של מרטין בובר ושיר של רוברט פרוסט. לפתע נזכרו המחברים שהם כותבים לילדים בוגרים ולא לתינוקות שנשבו. אבל כל זה קורס כשמתחילים לדבר על הטקס. פתיחות, פתיחות אבל הטקס חייב להיות דתי. אין שום לגיטימציה כאן לטקסים חילוניים, וגם לעמדה שבוחרת לא לערוך בר מצווה כלל. השיא הוא החלק על התפילין שבו הספר הופך למסמך שווקי של תנועת חב"ד. אגב – אחד הסאבטקסטים בספר הזה הוא שטקסים דתיים הם מזרחיים. למשל בתיאור טקס בר המצווה מובאים רק שלושה קטעים: תיאור בר מצווה מהמאה ה 19 ממרוקו, תיאור בר מצווה של אלבר ממי (שמתרחש גם הוא במגרב) וטקסט על בר מצווה בתימן. לגיטימי אבל אולי אפשר לפתור לפחות ילדים אשכנזים מהספר רווי ההדתה הזה? אגב – הייתי בטוח שהנטייה המזרחית הזו מגיעה משילוב של אידאולוגיה מסורתית ומסקנות ועדת ביטון אבל משהו כאן מטריד אותי: הטקס הנוסף היחידי שזוכה להתייחסות בפרק הזה, מלבד שלושת טקסי בר המצווה מזרחיים הוא טקס התבגרות של שבט המסאי באפריקה. לי זה נשמע יותר כמו אוריינטליזם גזעני מאשר עידוד מזרחיות – אני טועה? הדיון בטקס הבת מצווה מן הסתם פתוח יותר ואפילו כולל תיאור טקס חילוני לחלוטין (היחידי שאינו מזרחי!). זו לא חכמה. גם כאן אגב לא התאפקו ושלחו רמיזות כבדות לשטחיות הבת מצווש החילונית. ניחא.

הטקסט על יום כיפור מתחיל בדיון מאד בעייתי במושג "תשובה" ובקישור בינו לבין "תפילה". הסיפור של יונה הנביא מוצג שם כסיפור ראליסטי, שוב מובא הסיפור התלמודי על אלעזר והחמור (שכנראה ניתנה הוראה מגבוה לדחוף אותו בכל חור אחרת לא ברור למה צריך ללמוד את הסיפור הלא מבריק הזה כל כך הרבה פעמים במהלך התכנית), מכל כתביה העמוקים של חנה ארנדט הצליחו למצוא טקסט בנאלי וחבל, וחנה סנש מבטאת התלבטויות סבירות שבולטות בעומקן היחסי לטקסט מטומטם להפליא שמובא מפי הרב קרליבך.

יום רבין זוכה לטיפול הסטרילי שמאפיין את כל התכנית: המתנקש (איך קוראים לו?) לא מוצג כדתי ואין שום רמז לתפקיד שמילאו הדת וכוהניה ברצח הזה. במקום זה אנחנו לומדים שם מה מלמדים ב"בתי ספר ובתי מדרש פלורליסטיים" ביום הזה. מה לזה ולתלמיד החילוני? לא ברור. אגב גם כאן וגם מאוחר יותר בקטע על ל"ג בעומר, יש חזרות על נושאים שעלו כבר בחלק הראשון. אבל ממילא אין קשר בין החלקים – אז שיהיו גם כפילויות.

כמובן כבכל שנה חייבים ללמוד על שבת. כאן היא מוצגת כ"המצאה של התרבות הישראלית" (??). שוב מדברים על קדושת השבת – אבל דווקא באמצעות טקסט חתרני ומעורר דיון. אהבתי. התעצבנתי לראות שבויכוח על חשיבות השבת לתרבות החילונית העברית הביאו רק צד אחד תומך (אחד העם וביאליק) בלי להציג דובר של הצד שכנגד, אבל המשימה בסוף ניחמה אותי כי מול טקסט דתי של במבי שלג וטקסט רדוד ומתחנף של שלי יחימוביץ', הביאו טקסט ארוך של אבי אלבז – ממייסדי הפורום החילוני, ולא המתון שבהם. שאפו.

ואז הגיעה הנפילה הסופית: ל"ג בעומר. זה התחיל נהדר עם טקסט הוגן ומאוזן על הסיפור ההיסטורי ודיון מורכב בדמותו של בר כוכבא, ודילוג אלגנטי (למעט תמונה אחת) על הדלקת המדורות (בהתחלה חשבתי שאולי יש כאן גישה אקולוגית בריאה), אבל אז נדהמתי לגלות שמול המורכבות הזו מופיע תיאור חד צדדי אוהד מאד של רבי שמעון בר יוחאי, ותיאור מפורט ונלהב של ההילולה השנתית לזכרו (כולל המשימה המונומנטלית המופנית לילדים לבדוק "האם במשפחתכם קיימות מסורות מיוחדות הנוגעות לדמותו או לטקס העליה לרגל למירון?" – אופס). אם כך זה המסר של הספר: לאומיות ומדורות בל"ג בעומר אאוט, הילולה בהר מירון אין. ככה חוגגים לפי "חיים בתוך סיפור" את ל"ג בעומר בישראל של היום. לידיעת ילדיכם החילוניים.

שורה תחתונה: הרבה רע ומעט טוב. יותר רע מטוב. עדיף לבחור אלטרנטיבות.

קטעים להימנע מהם: עמ' 129, 138-148, 186-191

קטעים מומלצים: 39-45, 72-81, 113, 118, 177-8

היתר ברובו חלש ושטחי (אבל אם להיות הגון – זה מאפיין את כל התכנית הזאת, לא רק את הספר הזה).