מסתבר שאפשר גם אחרת.

1. בעתירה לבג"ץ , בה הצבענו על הבעייתיות הרבה באופן בו מוצג ונלמד רצח רבין, טענו שיש ללמד את סיפור רצח ראש הממשלה, במסגרת תכנית הלימודים "תרבות יהודית ישראלית", ובמענה למטרותיה המוצהרות של התכנית, כפי שהתרחש במציאות כדלקמן:

   א. יגאל עמיר רצח את ראש הממשלה,  על רקע התנגדות שנבעה ממניעים דתיים – לאומניים.
   ב. תפיסת העולם הדתית משיחית התנגשה ברעש גדול בזו הדוגלת בפשרה טריטוריאלית,  עובר לרציחתו של ראש הממשלה.
   ג. רבנים הוציאו פסקי הלכה לפיהם חל על ראש הממשלה ז"ל דין מוסר, ואף ערכו לו טקסי פולסא דנורא.
   ד. למסורת היהודית היסטוריה ארוכה של מאבקים אלימים רווי דם על רקע דתי (חורבן בית שני, פנחס, מתן תורה וכו)

עוד באותו יום שלחה לנו ד"ר עדנה ענבר, ממכללת מית"ר [מכללה לתרבות יהודית שכבר לא קיימת היום] , קובץ ובו יחידת לימוד בנושא רצח ראש הממשלה, העונה על הדרישה הכל כך אלמנטרית הזו.

היחידה נכתבה לקראת שנת העשור לרצח רבין. והנה היום היא ממלאת סוף סוף את ייעודה.

להלן קישור לקובץ ובו יחידת הלימוד: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב ויגון עמוק, על מותו של יצחק רבין, שנרצח בידי מתנקש" – קטעים-לעיון-ודיון-ביום-הזיכרון-לרצח-יצחק-רבין-מכללת-מיתר-עדכון-2017 (1) בעריכת: ד"ר אורי קצין וד"ר עדנה ענבר

מורות.ים, הורים, תלמידות.ים, מדריכי ומדריכות תנועות נוער, חניכות.ים – מוזמנים ומוזמנות לעשות שימוש בחומרים, תוך התאמתם לקהל היעד ולזמן העומד לרשותכםן.

תוכן העניינים

דבר למורים
קונפליקט, הסכמה, ומה שביניהם בחברה הישראלית-יהודית

הקדמה
1. בירור המושג קנאות
1.      הצעות לפעילות בכיתה
1.1    מיפוי המושג 'קנאות' באמצעות הגדרה מילונית
1.2    בירור המושג 'קנאות' באמצעות הקבלה למושגים משיקים או מנוגדים
1.3    ניתוח המושג קנאות באמצעות עיון בשירים של חיים גורי, מלחמת אזרחים ושל יהודה עמיחי, המקום בו אנו צודקים
1.4    המחשת המושג 'קנאות' על ידי עיון ובחינה של ארגונים קנאיים ותופעות של קנאות

המניעים לרצח ראש הממשלה יצחק רבין
2.1    המחלוקת על מדיניות השלום של ראש הממשלה יצחק רבין
2.      הצעות לפעילות בכיתה
2.1.1   דיון באירועים ההיסטוריים שקדמו לרצח ראש הממשלה
2.1.2   שאלות לדיון בכיתה
2.2    השקפה קנאית אמונית

הצעות לפעילות בכיתה
2.2.1   עיון בנימוקים ההלכתיים לכאורה שהציג הרוצח בעדותו – דין רודף ודין מוסר
2.2.2  בין דיונים פילוסופיים גלותיים לבין מעשים במדינה דמוקרטית ועצמאית – הצעה לדיון מסכם

2. פניה נוספת קיבלנו מאורה מורג, כותבת ספר המתח לילדים ונוער "שלוש יריות בכיכר", שמספר את סיפור הרצח. בקישור זה תמצאו הקדמה וקטעים נבחרים מהספר.

על העתירה שהוגשה והדיון המשפטי בעקבותיה – קראו כאן

י. נהוראי – עורך דין
רח' מדבר סיני 16 ירושלים
טלפקס: 02-5817822 נייד- 0543008760

8-10-2017

לכבוד                                      לכבוד

מר נפתלי בנט                          מר שמואל אבואב
שר החינוך,                             מנכ"ל משרד החינוך,
באמצעות פקס: 02-5602246   באמצעות פקס: 02-5602336

הנדון: רצח רבין בתכנית הלימודים "תרבות יהודית ישראלית"– התראה לפני נקיטה בהליכים

בשם מרשי, הפורום החילוני, הנני פונה אליך כדלקמן:
1. מעיון בתכנית הלימודים "תרבות יהודית-ישראלית" בנושא רצח רבין, רשימת החומרים המומלצים לפי התכנית, וספרי הלימוד העוסקים בנושא שכבר הועלו לרשת, עולות העובדות הבאות, ככל שהדברים נוגעים למסורת היהודית:
א. התלמידים לומדים כי המתח בישראל בתקופה שקדמה לרצח ראש הממשלה ז"ל היה בין תפיסות ימין ושמאל בלבד.
ב. אין כלל אזכור להלך הרוח הדתי-אמוני-לאומני במאבק בדרכו של רבין ז"ל.
ג. אין כלל אזכור לעובדה שהיו רבנים שפסקו דין רודף נגד ראש הממשלה ז"ל.
ד. אין כלל אזכור לכך שהרוצח, אדם חובש כיפה, דתי ומאמין, הסתמך על פסקי ההלכה האלה, ואף התייעץ עם רבנים טרם ביצוע הפשע. כפי שהוא עצמו העיד:
"…ללא פסק הלכה או פסק דין רודף שחלו על רבין מפי מספר רבנים שאני יודע עליהם, הייתי מתקשה לרצוח. רצח כזה חייב להיות מגובה. אם לא היה לי גב ולא היו עומדים מאחוריי אנשים רבים נוספים, לא הייתי פועל…"
(יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין, מתוך דו"ח ועדת שמגר, עמ' 89)
ה. ההלכה מוצגת כמי שמתנגדת לכל פגיעה פיזית או מילולית בכל אדם באשר הוא אדם.

2. ויודגש כבר עתה – מרשי איננו טוען כי התרבות היהודית, הדת היהודית, או ציבור חובשי הכיפות אשמים ברצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. עם זאת, מרשי איננו מוכן לקבל את הקיצוניות השנייה לפיה אין כל קשר בין הדת היהודית, רבניה ומאמיניה, להקשר שבו בוצעו הרצח וההסתה שקדמה לו.

3. מרשי רואה בחומרה יתרה את השמטת העובדות ההיסטוריות, בטח ובוודאי נוכח העובדה שתכנית העוסקת בדת ובמסורת היהודית חייבת מעצם היותה כזו, להציג את צדדיה השונים של הדת ולהדגיש את הסכנות הגלומות באמונה לא מרוסנת.

4. שהרי הרוצח היה בעת הרצח איש דתי-אמוני, שהכיר את המצוות, החוקים והמנהגים הנלמדים בשיעורי התכנית לתרבות יהודית ישראלית, ולצד זאת האמין בכל ליבו שהוא רוצח את רבין ז"ל מכוח צווי אלוהי, שמקורו באותה דת עצמה.

5. ברי כי בלי לימוד עובדות היסטוריות אלו, מדובר בתכנית חלולה המציגה תמונה חד צדדית, ולכן מעוותת, של המסורת היהודית המורכבת בכלל, ובהקשר של רצח רבין בפרט.

6. בחינה מעמיקה של העובדות – אלה שנכתבו ואלה שהושמטו- מעלה כי אין מנוס אלא לקבוע כי יש יד מכוונת אשר
א. מסתירה את שם הרוצח יגאל עמיר ואת הרקע שבו הוא צמח ופעל.
ב. מחביאה את העובדה כי המניע לרצח, על פי דבריו של הרוצח עצמו, היה תפיסת העולם המשיחית דתית, לפיה ארץ ישראל שייכת לעם ישראל על פי תורת ישראל, ואנו כאן מהווים אתחלתא דגאולה.
ג. מעלימה את המציאות האלימה, המכוערת והמסיתה, בה נעשה שימוש במסרים דתיים, שקראה לראש הממשלה ז"ל בוגד, ושהוציאה פסיקות בנוסח דין רודף.
ד. זורה חול בעיניהם של התלמידים וצובעת את המציאות כאילו לדת היהודית, רבניה ומאמיניה, לא היה חלק מרכזי ובולט במגרש הפוליטי, ובהפגנות בכיכרות העיר, בתקופה שקדמה לרציחתו של ראש הממשלה ז"ל.
ה. עוסקת בשמירה על חובשי הכיפות הסרוגות תוך עיוות היסטורי חמור. במסגרת חומרי הלימוד לכיתה ז', ממליץ משרדך על קטע של משורר בשם יוסף עוזר, המציג את ציבור חובשי הכיפות הסרוגות כקורבן של הרצח, ובמשתמע מפנה אצבע מאשימה לכיוונו של הציבור החילוני. [ריכוז טקסטים ומקורות לכתה ז'. ע' 25. אתר מפמ"ר תרבות יהודית ישראלית]

7. אלה הנושאים בתרבות היהודית, האמונית-דתית, המעוברים לכיתות ג':
א. חז"ל רואים בחומרה "מלחמות ופגיעות בתוך עם ישראל".
ב. וויכוחים ביהדות הם ל"שם שמיים", כמו המחלוקות בין הלל לשמאי, בניגוד למחלוקת של קורח ועדתו.
ג. חל איסור על לשון הרע והסתה.
ד. "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שפך את דמו"
ה. "מי האיש החפץ חיים… נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה"…

8. אלה החומרים בתכנית המעוברים לכיתות ז':
א. "כל מחלוקת לשם שמיים סופה להתקיים" (הלל ושמאי) בניגוד לקורח ועדתו.
ב. "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעהו"
ג. חובה גדולה הלא היא אהבת הממלכתיות, כלומר המדינה, המכשיר הגדול והחשוב לקיומו של העם".
ד. השוואה לצום גדליה.

9. כאמור לעיל, כך נלמדים הדברים: באופן חד צדדי המנותק מהמציאות ההיסטורית, תוך העלמת נוכחות הדת, רבניה ומאמיניה בהקשר של ביצוע הרצח וההסתה שקדמה לו.

10. הניסיון הנואל מוצא את ביטויו בהשוואה לצום גדליה. שם אכן הרצח היה פוליטי. אלא שהרצח של ראש הממשלה היה על רקע דתי-אמוני. לפיכך תכנית הגונה ומציאותית, תכנית שאין בה שיקולים זרים, היתה מציעה כדוגמא את קנאי בית שני, אשר בשם האלוהים הרגו ורצחו ועינו את מי שלא חשב כמותם, והביאו בסופו של דבר לחורבן הבית.

11. תכנית שאין בה שיקולים זרים היתה מציעה כדוגמא את חטא העגל, כמודל לרצח על רקע דתי של מי שמטיל ספק בקיומו של האל: "…ויאמר להם (משה) מי לה' אלי… שימו איש חרבו ועברו במחנה והרגו איש את אחיו… ויפול מן העם ביום ההוא כשלושת אלפי איש…" [שמות ל"ב.]

12. הניסיון לצייר בפני התלמיד מציאות, לפיה המורשת היהודית על רבניה ודובריה כולם אוהבי שלום ורודפי שלום, מעוות את אופייה של המסורת היהודית עד כדי הפיכת התכנית למצג שווא שאסור בלימוד.

13. וכדי להוסיף חטא על פשע, נדרשים התלמידים והתלמידות החילוניים לאמץ את השקפת העולם הדתית-אמונית ביחס לפרשנות סיפור קרח ועדתו. כידוע לך, קרח ועדתו ביקשו שוויון. הם טענו כנגד שלטון העריצות של משה, ונגד חלוקת הג'ובים למשפחתו, בתגובה הרג אותם אלוהים. לימוד חילוני שונה והפוך מזה הדתי, בין היתר במובן זה שהוא מעמיד את הדמוקרטיה מעל לאל. אלא שהתכנית מחייבת את התלמידים והתלמידות החילוניים לתפיסה, לפיה ציווי אלוהי חשוב יותר מבחירה דמוקרטית.

14. גם האמירה לפיה כל מחלוקת ראויה היא מחלוקת לשם שמיים, כמחלוקת שבין בית הלל לבית שמאי, נעוצה בתפיסה הדתית, שהרי גם הלל וגם שמאי האמינו באל. תפיסה זו איננה ראויה להילמד בבתי ספר חילוניים שבהם יש ללמוד על נושא המחלוקת תוך מתן מקום לספקנות ולביקורתיות, ללא קשר לשמיים.

15. במעשיך אלה הנך פועל בניגוד לחוק, ובניגוד לסמכותך כשר החינוך, שכן עולה כי התכנית להוראת יום הזכרון לרצח ראש הממשלה במסגרת המקצוע תרבות יהודית ישראלית, וחומרי הלימוד המוצעים לה, נבנו משיקולים זרים.

16. לפיכך הנך נדרש תוך שבועיים להודיע על שינוי מהותי בתכני התכנית, ו/או להסיר אותה מלוח הלימודים. באם לא, יראה את עצמו מרשי כחופשי לפעול בכל הדרכים החוקיות העומדות לרשותו.

17. ייאמר מיד, מרשי פעל בתום לב וללא שיהוי מרגע שפורסמו החומרים ברשת, לפני כחודש וחצי.

18. מאחר שבעוד ארבעה שבועות מצוין יום הזיכרון לראש הממשלה, תגובתכם המהירה נדרשת.

בכבוד רב

יאיר נהוראי, עו"ד

לאחר מספר מעברים על הספר, התחזקה בי התחושה שמדובר במלאכת מחשבת של הטעייה, סילוף, תעמולה ואינדוקטרינציה.
הספר עוסק כמעט אך ורק במקורות דתיים אורתודוקסיים. לעיתים נדירות יש התייחסות או ציטוט ממקורות חילוניים אך גם אז נבחרים בקפידה מסרים דתיים לאומניים בעיקר.
במבט ראשון קשה לראות מה חסר בספר, שמתיימר לדון בנושאים חשובים וכבדי משקל כמו מעבר לבגרות, עצמאות ישראל, וציונות.
במבט שני – המגמה ברורה, ומקוממת.
הספר ממזער את תרומת הציונות החילונית להקמת המדינה, ויוצר תחושה שהמאורעות והאישים החשובים ביותר בהיסטוריה הציונית הינם דתיים.

להלן שתי דוגמאות:
דוגמא ראשונה – בתרשים המוצג בעמ' 79 בספר, שההקדמה אליו טוענת כי: "אי אפשר לשים את האצבע על תאריך מסויים שבו החל תהליך שיבת עם ישראל לארצו" נעשה שימוש באמצעים מניפולטיביים ברורים. המקטע הבולט ביותר ב"ציוני דרך" המוצגים שם, שמוצג בפינה השמאלית התחתונה באופן מובלט וגדול יותר מכל שאר המקטעים הינו… "עליית אלפי תלמידי הגר"א הדתיים לארץ". לשם השוואה, הצהרת בלפור או אפילו השואה, מקבלים מקום קטן בהרבה.
הקמת ארגון "חובבי ציון" לא מוזכרת. העליות השנייה השלישית וכן הלאה – לא מוזכרות. העובדה שכמעט כל העולים לארץ החל מסוף המאה ה 19 עשו זאת בעידוד תנועת ההשכלה ולא הקפידו על אורח חיים דתי – לא מוזכרת. מקרים רבים בהם משפחות דתיות ישבו שבעה על הבנים שהעזו לעלות לארץ ישראל – לא מוזכרים. כמובן שלא מוזכרים מספרי עולים בעליות הציוניות-חילוניות – למרות שמדובר בעשרות אלפים בחלק מהמקרים. ומה יזכור התלמיד? מה הכי בולט? "אלפי תלמידי הגר"א הדתיים". תעמולה במיטבה.
ולגבי עליית תלמידי הגר"א – מדובר בהטעייה ברורה  – היה זה מאורע שולי לחלוטין בהיסטוריה של העליות לארץ. תרומתם לבניין הארץ היתה זניחה, והם נסמכו על כספי החלוקה. לפי מקורות שמצאתי – מדובר היה במאות עולים, ולא באלפים, וודאי שאין זה מאורע מכונן בתולדות הציונות או בתולדות הקמת המדינה.
                                
ומעניין ההבדל בין הספר "מפתחות לאחריות ומחוייבות" לכיתות ו' שיצא במסגרת תכנית הלימודים הישנה, שבמבט מרפרף עושה רושם פחות בעייתי – לא שחלילה הוא מוצלח במיוחד, אבל הרבה פחות מניפולטיבי, ועם תכנים פחות "מעוותים". לבין "מפתחות לעצמאות ואחריות" שנכתב בהלימה לתכנית החדשה. בספר הישן יותר הוא נראה כך – החלק השמאלי המובלט מדבר על עליות ציוניות ולא על תלמידי הגר"א הדתיים, ומזכירים את חומה ומגדל ועוד ציוני דרך "חילוניים" – רחמנא לצלן, שמקומם נפקד במהדורה של 2017.

דוגמא שניה – מגילת העצמאות. ראשית חשוב לציין שבניגוד למקורות דתיים שמוצגים באופן ברור וממורכז, עם מסגרת וביאורים, מגילת העצמאות מוצגת בעיקר כתמונה מטושטשת של המגילה המקורית – וכמעט שלא מובאים ציטוטים מהמגילה. בעמ' 123 מתחדדת האינדוקטרינציה. מבין 37 החותמים על המגילה מציינים עשרה. אנשי השמאל ואפילו הימין הלא דתי לא מוגדרים כציונים. לעומתם, מוגדרים החותמים הדתיים והחרדים כציונים במפורש. כאשר מוצג איש מפ"ם מבליטים את העובדה שחלק מאנשי המפלגה תמכו בהקמת מדינה דו לאומית. כמובן שעל אף חרדי לא נכתב שהיו חרדים שהתנגדו להקמת המדינה…
כמעט שלא מוצגים אנשי מפא"י, שהייתה התנועה העיקרית שהביאה להקמת המדינה. חותמים חשובים כיצחק בן צבי או משה שרת, שמילאו תפקידים חשובים ומהותיים לפני ואחרי הקמת המדינה – לא מוצגים.
בהמשך, בנושא המגילה, הגדילו לעשות כותבי הספר והם מדגישים שהמילה "דמוקרטיה" לא נזכרת במגילה, ולא מציינים שהמגילה מדברת במפורש על כך שיוקמו "שלטונות נבחרים ומוסדרים"  – כלומר שהכוונה הברורה של מנסחי המגילה, כפי שגם ארע  – שהמדינה תהיה דמוקרטית.   לעומת זאת בוחרים שלא להדגיש את החלקים במגילה שמדברים על חופש דת, מצפון, לשון חינוך ותרבות ושוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין , ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.
לא מוזכרת גם העובדה שבן גוריון השיג הסכמה רחבה וגורפת לניסוחה של מגילת העצמאות, וכלל ארגונים ואישים שלא הסכימו עם דעתו, כדי שהנוסח יהיה מוסכם. כל זה כמעט ולא מוזכר.
החוסרים בספר מלמדים על המגמתיות שלו, ועל הכוונה של כותבי הספר, להקנות לתלמידים תמונה מעוותת ושגוייה של ההיסטוריה הציונית ותהליך הקמת המדינה.
כאמור, רוב מוחלט של הדמויות שמוזכרות בספר הינם דמויות דתיות. גם כשכבר מזכירים חילונים – יש היררכיה ברורה בין אנשי ימין לאנשי שמאל. פועלו של מנחם בגין מוזכר באופן מובלט ועם מסגרת – למשל בעמוד 118. לעומת זאת אין מסגרת מיוחדת או ציון מיוחד לדוד בן גוריון – האיש שהקים את מדינת ישראל והיה ראש הממשלה הראשון שלה.
האינדוקטרינציה והתעמולה ברורות עוד יותר כאשר מסתכלים בעמ' 80-81 בהם דנים ב- כ"ט בנובמבר. מציגים 3 קטעי עיתונות. שניים מהם ימנים ודתיים: "חירות" ו"המשקיף" – ורק אחד – שמאלי ציוני: "הארץ". האירוע לא מוצג כאירוע מכונן או שמח, ולא מוזכרת היציאה לרחובות לרקוד –  – יש תמונה קטנה של הריקודים אך הטקסט כלל לא מתייחס לשמחה הגדולה שהיתה ביישוב אלא מתעקש שההחלטה התקבלה ברגשות מעורבים, בעוד שלפי כל העדויות ההיסטוריות, רוב מוחלט של אנשי היישוב שמחו מאד על ההחלטה, והיא נחשבת רגע מכונן בהיסטוריה הישראלית. ההצגה והתחושה המתקבלת מקריאת עמודים אלו היא שבמקרה הטוב, התקבלה החלטת האומות המאוחדות ברגשות מעורבים, והנימה הכללית של הקטע בספר הינה שלילית. כאשר מתייחסים לכותרת בעיתון הארץ בוחרים להדגיש את העובדה שנושא ירושלים לא הוזכר בה ואפילו שואלים את התלמיד על כך – כדי שישים לב. זהו עיוות גמור של ההיסטוריה, ומי שלא מכיר את העובדות, ייצא בתחושה שהיישוב ברובו התנגד להחלטת החלוקה, בעיקר בשל ירושלים, ושעיתון "הארץ" ייצר מצג שווא, כאשר בפועל התמונה הפוכה לחלוטין, ומצג השווא הינו נחלתו של ספר הלימוד בלבד.
השיטה של הצגת שתי דיעות "נכונות" על פי כותבי הספר, ורק אחת "מהצד השני" חוזרת על עצמה מספר פעמים במהלך הספר. לדוגמה – עמ' 102 בו מובאות 2 דעות בעד "חוק השבות" ורק אחת נגדו. בעיני זוהי מניפולציה מפחידה – כי לכאורה מביאים שתי דיעות, אבל מקפידים לתת לדיעה אחת "משקל" גדול יותר – ובכך להטות את דעת התלמיד לכיוון מסויים מאד.
גם כאשר מביאים רק שתי דיעות, האחת בעד והשנייה נגד, מקפידים לתת משקל גדול יותר לאחת הדיעות. בעמ' 118 מוצגות שתי דיעות בנושא "חוק החזיר". דעתו של מנחם בגין מוצגת ברוב העמוד, ולצידה הרחבה על האיש, ומתחת, מוצגת בקצרה, דיעה של אדם לא מוכר. ההטייה ברורה. אציין דרך אגב שאין כל בעייה בעצם מתן מקום להרחבה על פועלו של מנחם בגין – רק לא ברור מדוע ההרחבה מופיעה דווקא בעמוד זה, ולא יחד עם הרחבה ראוייה על מספר מנהיגים וראשי ממשלה – שחסרה למשל כאשר מוזכר בן גוריון.

דוגמה אחרונה שאביא להיות הספר מניפולטיבי נמצאת בפרק לגבי חג הפסח. מצטטים את יגאל אלון ציטוט אמת אחד (עמ' 205). מכאן ואילך משתמשים בתמונתו של יגאל אלון בחלונות הסבר לגבי חג הפסח, קערת הפסח ועוד – כאילו הוא המסביר שלהם. המטרה הברורה היא ליצור זיקה בין יגאל אלון, אדם חילוני לחלוטין, ובין מנהגים פולחניים, ובכך ליצור שוב, מצג שווא, כאילו מורשתו של יגאל אלון מגולמת ב… קערת הפסח (עמוד 207).
אפשר להמשיך ולתת עוד דוגמאות רבות לתחכום שבו כתוב וערוך הספר, ממנו עולים המסרים שרוצים לקדם כותבי הספר באופן ברור ומובנה, תוך הבלטת מאורעות שוליים ודמויות חסרות חשיבות, ותוך יצירת מצג שווא כאילו המדינה הוקמה בעיקר ע"י דתיים וחרדים וכאילו העלייה לארץ היתה בעיקרה בהשראת התורה, וכאילו הביטויים החשובים ביותר בחיי אדם ישראלי הם דתיים אורתודוקסיים. כל זאת בלוויית הצגת דמויות שאכן תרמו למדינה – אך בהקפדה ברורה למזער את חלקן.
אין כל הצגה של הגות חילונית והספר לא נותן שום מקום לחילוניות ערכית – כשחילוניות מוצגת היא מוצגת אך ורק כשלילת הדת, וכחסרה או מגוחכת וילדותית – לדוגמה הילד שלא מעוניין לעלות לתורה מפחד שאין לו קול יפה, ואומר שהוא חילוני ולכן זה לא קשור אליו.
לאורך כל הספר, מוצגת הדת היהודית באופן שמדגיש רק את הצדדים החיוביים ביהדות, ללא כל ביקורת. יש ניכוס של ערכים אוניברסליים ליהדות – כאילו כל ערך חיובי צמח מהיהדות. גם כאשר זה ממש לא המצב – כמו בעמוד 115 שם מדברים על החירות ומזכירים את שחרור העבדים בשנת ה 50. שוכחים להזכיר ששחרור עבדים ביהדות מתייחס רק לעבד עברי…
לא מזכירים לרגע את אפליית הנשים שהיא אינהרנטית בדת היהודית, את השנאה לזר, ואת הבעיות המוסריות הקשות העולות מחלק לא קטן מהציווים הדתיים. לא מזכירים לרגע את האבסורד והעלות המיותרת למדינה בהחזקת שני רבנים ראשיים – אשכנזי וספרדי – ואת האפלייה כנגד תלמידים ותלמידות ספרדים במוסדות החרדיים. הדת היהודית אורתודוקסית מוצגת כהרמונית ומקסימה – ללא כל בעיות.
התעמולה והעיוות מושלמים כאשר בכל מקום מוזכרים ציטוטים מפיוטים, תפילות ושירים דתיים, למשל ביחס לכמיהה שאכן היתה לארץ ישראל. דווקא ביאליק עם "שלום רב שובך" המוכר, לא מוזכר, אבל שיר של יהודי אפגניסטאן שמדבר על חברון – מקום שנוי במחלוקת כיום  – בוודאי שמוזכר. עוד פן תעמולתי ניכר כאשר בוחרים שיר מאד מסויים של טשרניחובסקי (עמוד 17) ומדגישים בו מסר שנוח לכותבי הספר – בלי להתייחס לשאר חלקי השיר שמדברים למשל על חופש, ובעיקר בלי לתת הבלטה למשורר – מי הוא היה, העברית המדהימה של שיריו, ועוד – הוא לא ראוי למסגרת בספר על תרבות יהודית ישראלית.
לאורך כל הספר חוזר המסר לפיו התפילה והתורה הם חלקים עיקריים ומהותיים בתרבות ובזהות היהודית. לא מובאת כל אלטרטיבה לתוכן יהודי ישראלי אחר – שלא מחייב פולחן או תפילה.

לסיכום – הספר הינו מגמתי ביותר, ברמה שלא מביישת את גדולי כותבי התעמולה. כאשר מוצגות עובדות הן חסרות ומעוותות. הספר מזלזל ומקטין את תרומתם האדירה והמהותית של החלוצים, העולים הציונים והחילוניים ברובם הגדול להקמת המדינה, ויוצר מצג שווא כאילו העלייה לארץ היתה דתית ברובה, ונסמכה על התורה. הרוח העולה מן הספר היא שלהיות ישראלי שקול ללהיות יהודי ושהדרך היחידה להיות יהודי וישראלי היא להיות דתי ולקיים מצוות פולחניות דתיות כמו קריאה בתורה, עלייה לתורה, תפילה וכדומה.

המלצתי החד משמעית היא לגנוז את הספר הזה – שכן הוא מייצג מגמה מסוכנת ביותר של שטיפת מוח דתית  במסווה של "ערכים מסורת ותרבות", ומייצר תמונת עולם שגוייה לחלוטין לגבי ההיסטוריה היהודית והציונית.

למחוון המפורט – לחצו כאן

נסקר על ידי אֵם לתלמיד כתה ו'.

לקריאה משלימה – נייר העמדה שלנו על תכנית הלימודים "תרבות יהודית ישראלית"

סוף סוף נמצא ספר חילוני במסגרת תכנית "תרבות יהודית-ישראלית": שבילי תרבות לכיתה ז' בהוצאת מט"ח.

ולא שאין לו מגרעות. יש ויש, ועוד נפרט אותן – חלקן באשמת התכנית וחלקן היו יכולות להימנע על ידי הכותבים – אבל על הכול שורה רוח חילונית אמיתית, שינוי מרענן לעומת הספרים של הוצאות תל"י וחל"ד, שבהם החילוניות היא במקרה הטוב מסווה דק לתפיסה דתית. אז זה לא מציל את הספר כי התכנית כה עקומה שגם הרקדן הטוב ביותר ייכשל בה, אבל לפחות קיבלנו ספר שהרוב המכריע שלו כולל מידע חילוני, נטול הדתה וראוי.

עד כאן המחמאות ומכאן להסתייגויות שעדיין קיימות:

הבעיה המרכזית היא שהתכנית כולה היא לקט נושאים ועניינים שהוצאו מהקשרם, וחלקים רבים מהם נלמדים בתכניות אחרות. החלק המכריע של הספר מוקדש לתיאור דמויות בולטות בהיסטוריה היהודית. על רובן התלמיד כבר למד או עוד ילמד במסגרת התכנית או בשיעורי ספרות, היסטוריה, תנ"ך וכו'. יש כאן פרק על הלל ושמאי שחוזר על פרק דומה בכיתה ד', וגם רוב הפרקים על רבי עקיבא, ריב"ז והרמב"ם משוחזרים. יש כאן פרק נפלא על אבן גבירול כולל שיריו, שיילמד יותר לעומק במסגרת שירת ימי הביניים, פרקים על הבעש"ט, מנדלסון וברל כצנלסון שמקומם בשיעור ההיסטוריה של החסידות, ההשכלה והציונות. ממש לא ברור מדוע יש צורך בחזרתיות הזו – אבל התלונה הזו מופנית למשרד החינוך ולא לכותבי הספר שמילאו אחר הוראות התכנית.

כאן המקום לציין לשבח את כותבי הספר על הכללת סיפור חייהם של מנדלסון, כצנלסון ולאה גולדברג בספר – למרות שאינם מוזכרים בתכנית עצמה – אחד המהלכים החילוניים ביותר בספר, ואחד מאלו המאפשרים לתרבות העברית להופיע כאן בגאון, ולא כאחותה הנכה של התרבות היהודית. אני הייתי הולך רחוק יותר בהצגת הגישה המשכילה-החילונית, אבל בהתחשב בתחרות, גם המרחק שהם עשו מכובד.

גם הלוגיקה של מבנה הספר איננה ברורה. לכאורה יש כאן גם מהלך כרונולוגי (אבל כזה הכולל קפיצות בזמן), וגם מהלך תמטי; אלא שחולשתו הגדולה ביותר של הספר היא הניסיון המאולץ לכרוך את הביוגרפיות של דמויות המופת עם כותרות תמטיות כמו "מסורת ושינוי" או "התמודדות עם אתגרים". הגיחוך מגיע לשיאו בפרק על הרב יוסף חיים, "הבן איש חי", שנכלל כנראה בספר רק בגלל הצורך בשילוב המזרחיות (כאילו אבן גבירול, הרמב"ם, הדונה גרציה ובעיקר ז'קלין כהנוב המרתקת לא מספיקים). מדובר ברב קהילה שגרתי שדרש דרשות נאות, כדרכם של רבנים ומנהיגי קהילות אחרים ולא עשה כלום מעבר לכך. הכללתו, יחד עם כצנלסון, בפרק העוסק ב"מעורבות חברתית" היא לא פחות מפתטית, שהרי כל המעורבות שלו כללה דרישת דרשות בבית הכנסת. המחברים כנראה מודעים לחיבור המאולץ ואף מודים בעמוד 143 כי "אם נעבור על הנושאים השונים שהספר עוסק בהם, נמצא כי היינו יכולים לדון בדמותו של הבן איש חי בכל אחד מהנושאים". זה נכון לגבי כמעט כל רב קהילה שדרש דרשות יפות. איפה הוא ואיפה אותם אנשים שאכן הובילו מהלכים של "מעורבות חברתית".

לא רק מהלך הספר מגוחך, אלא  גם מבנה הפרקים עצמם. הפרק על מסורת ושינוי מכיל למשל פרק נרחב על הרמב"ם ולאחריו פרקון קצר (שגם הוא נמתח כמסטיק) על הרבנית אסנת ברזאני ש"היא אמנם דמות שלא השאירה חותם על התרבות היהודית" אבל עדיין היתה ראויה לפרק משלה. אגב – הסיפור שלה כראש ישיבה אכן ראוי לסיפור אבל בקונטקסט יותר הגיוני ולא כתשובה לרמב"ם. הפרק על יחיד וחברה מתחיל ברובינזון קרוזו, ממשיך לאבן גבירול (שזכה להיכלל כאן כי היה כנראה אדם מבודד) וממשיך לדונה גרציה הנדבנית (כלומר מחוברת לחברה). זה כל כך תלוש ומאולץ, וחבל, כי כל סיפור כשלעצמו כתוב היטב ורוב הדמויות ראויות, אבל העדר הקונטקסט והחיבורים המאולצים פוגמים בסיפורים עצמם.

החלק הראשון לא כולל הדתה, למעט בנושא בית הילל ובית שמאי שבו נבחרו דוגמאות בעייתיות בענייני שבת ותפילה, ובעיקר, בנושא הסקסיסטי של מחמאות לכלה על כך שהיא יפה וחסודה כשהיא אינה כזו (סיפור המהווה מוטיב חוזר בספרי התכנית לכיתות השונות). בהתאם לתכנית חסרת ההגיון של משרד החינוך, החלק השני והקטן יותר עוסק בבר/בת מצוה, שבת, יום כיפור, רצח רבין ול"ג בעומר.

הפרק על בר המצווה מתחיל נפלא, עם טקסט חילוני נהדר של יוסי שריד, אבל בוחר לחזור למקור הדתי שכורך, כמו שכמה חילונים נוטים לשכוח, את הטקס עם נושא קיום המצוות. בעיני זו הדתה. הפרק על בת המצווה סביר יותר, אבל היה מקום להעמיק בו יותר את נושא ההפלייה המגדרית בתרבות היהודית. ובכלל, אני תוהה עד כמה המקורות הדתיים רלוונטיים לטקס בת המצווה החילוני. גם ההתייחסות למושג "טקס מזהה" בעייתית בקונטקסט הזה (עמ' 208).

התכנית מחייבת פרק על שבת בכל שנה. זוהי שטיפת מח מזעזעת. הפרק על השבת מתחיל נפלא אבל לא מצליח להימלט מכמה נפילות בהמשך – כמו הצגה של סיפור הבריאה באופן לא ביקורתי, שילוב טקסטים אמוניים, ומולם טקסטים לכאורה חילוניים של שמעון פרס ושלי יחימוביץ', שמשקפים בעיקר חנופה ולא מייצגים נאמנה את התרבות החילונית. הגרוע מכל הוא קטע קצר על מצוות השבת  שכולל את המשימה הבאה: "הביאו 3 דוגמאות למצוות אל תעשה – פעולות שיש המקפידים שלא לבצע בשבת, ו – 3 דוגמאות למצוות עשה – טקסטים או פעולות שיש הנוהגים לעשות בשבת". הפרק מסתיים בדיון ראוי על שאלות בדבר קיום תחבורה ציבורית ופתיחת מרכולים בשבת.

לעומת הפרק על שבת, מצליחים המחברים לצלוח בגבורה את אחד הפרקים הבעייתיים ביותר – זה על יום כיפור. אני הייתי מוסיף התייחסות גם למנהגים החילוניים החדשים (למשל נסיעה באופניים בכבישים הריקים כמופת אקולוגי) אבל סך הכל מדובר בפרק הגון בעל אופי חילוני, עם מינון קטן מאד של תפילות והיעדר מוחלט של מנהגים דתיים. שאפו.

הפרק על רבין סובל מהדרך הקלוקלת שבחרה התכנית כולה – התעלמות מהיות הרוצח אדם דתי שפעל בעצת רבנים והאמין שהוא פועל מתוקף צווי דתי אלוהי ; התעלמות בעייתית עוד יותר בתכנית שבאה ללמד על מסורת הדת היהודית. לרגע נראה שהכותבים מביעים את מחאתם הזהירה על המסגרת הזו כשהם כותבים (עמ' 244): "גם כיום, שנים רבות לאחר הרצח, אנשים רבים עדיין כואבים את רצח ראש הממשלה. קשה להבין השפעה מרחיקת לכת כזאת בלי להבין תחילה שהנסיבות שהולידו את הרצח הזה, הן שהפכו אותו לטעון וכואב כל כך." משפט קשה כשהוא מגיע בספר שלא מתייחס להסתה, להוצאת דין רודף, לפולסא דנורא וכו'. גם האזכור של "תנורו של עכנאי" אינו מובא בקונטקסט ראוי, מובא באופן חלקי, ולא עושה חסד עם הסיפור התלמודי המרתק.

הפרק האחרון על ל"ג בעומר הוא מופת של כתיבה חילונית על החגים – בעיקר בבחירה להראות כיצד המסורת היא פיתוח אנושי שמשתנה עם הזמן בהתאם לנסיבות. תענוג.

שורה תחתונה: ספר ראוי. התכנית אווילית – מזה לא ניתן להתחמק, אבל במסגרת הנתונה ניתן ולפרקים אף מומלץ ללמד את הספר בבתי ספר חילוניים.

כדי להמלט מהדתה, מומלץ לדלג על עמודים 28-33 (בית הלל ובית שמאי) ולמצוא דוגמאות טובות יותר במקום אלו המובאות בספר, על עמ' 198-201 (בנושא בר המצווה) ועל עמ' 220-224 (בנושא שבת), ולשלב בהוראת רצח רבין גם קצת אמת היסטורית על תפקיד ההסתה והרבנים ברצח.

י. נהוראי – עורך דין

רח מדבר סיני 16 ירושלים

טלפקס: 02-5817822 נייד- 0543008760

26-9-2017

לכבוד                                                 לכבוד

מר נפתלי בנט                                     מר שמואל אבואב

שר החינוך,                                        מנכ"ל משרד החינוך,

באמצעות פקס: 02-5602246              באמצעות פקס: 02-5602336

הנדון: תכנית הלימודים "תרבות יהודית ישראלית" – פגיעה בזכות לחופש מדת

בשם מרשי, הפורום החילוני, הנני לפנות אליך כדלקמן:

1. בהמשך למכתבי (התראה לפני נקיטה בהליכים) מתאריך ה 5 בספטמבר, 2017, ואשר עדיין לא נענה על ידכם, מבקש מרשי להביא לידיעתכם את העובדות הבאות.
2. תכנית הלימודים  "תרבות יהודית ישראלית", אשר הוריתם על הכנסתה כחלק מלימודי הליבה בבתי הספר הממלכתיים החילוניים, פוגעת בזכות המובנית של תלמידי בתי הספר לזכות מחופש מדת.
3. יצוין כי התכנית האמורה מוכנסת לבתי הספר הממלכתיים במצב שבו כבר חשופים התלמידים להדתה באופנים שונים, וביניהם עידוד עמותות דתיות להעביר שיעורי העשרה, הכנסת תוכן דתי לספרי הלימוד במקצועות השונים – משפה ומולדת ועד מתמטיקה ומדעים, וקיום פעילויות בית ספריות בעלות אופי דתי (שרבות מהן מאורגנות על ידי העמותות הדתיות שהוזכרו קודם לכן). מרשי שומר על זכותו לטעון שכל מופעי ההדתה האמורים פוגעים בזכות התלמידים לחופש מדת.
4. במכתבי הראשון כבר העלה מרשי את הבעייתיות בתכנים כפי שהם מוצגים בתכנית דהיום, לפיהן בין היתר, התלמידים אינם זוכים לפרספקטיבה חילונית, הבוחנת את התרבות היהודית בקונטקסט תרבות העולם, או כזו המטילה ספק באמיתות האמונה או בהגיון שבביצוע מצוות דתיות. יודגש שהיות התכנית מיועדת גם לתלמידים בכיתות הנמוכות מחריפה את טענת מרשי: תלמיד בית ספר יסודי הלומד החל מכיתה א' על חשיבות התפילות והמנהגים הדתיים, על כך שמנהגים אלו נגזרו מצווי האל, ואפילו ערכים נעלים כשמירת הסביבה מבוססים על הוראה אלוהית, שהעולם נברא על ידי האל ושמעמד הר סיני היה אירוע היסטורי, אין בידיו כלים לסתור את המסרים הללו, ובכך הוא מוכוון לאימוץ תפישת עולם דתית-אמונית ולקיום אורח חיים דתי. פעילות זו פוגעת בזכות לחופש מדת של תלמידים אלו.
5. חומרה יתרה מייחס מרשי לפעילותכם נוכח העובדה כי משרדכם, האמון על חינוכם של ילדי וילדות בית ישראל, ועל עתידם, פועל בצורה זו להחדרת תכנים אמוניים, לילדים קטנים וללא הצעת תיווך ביקורתי ראוי, שאינם עולים בקנה אחד עם אורח החיים החילוני של הקהילה אותה אמורה המערכת לשרת.
6. העובדה כי הנכם מנצלים לכאורה את הכח שהופקד בידכם בבניית עתידם של הילדים, ומכוונים אותם לפתח אמונות ולעשות פעולות שנוגדות את תפיסת עולמם החילונית של הוריהם, זאת תוך יצירת אקלים המכשיר את הקרקע, ובין היתר מאפשר לגורמים השונים, המתווכים את החינוך הערכי לתלמידי בית הספר הממלכתי, לעסוק בפעילויות שיש בהן משום כפייה דתית ואף נסיונות הנתפסים כהחזרה בתשובה, הינה חמורה ביותר, ועולה כדי חשד לכאורה להפרת אמונים.
7. בעניין זה כבר נקבע בבג"צ מס' 3872/93 מיטראל בע"מ נגד ראש הממשלה ושר הדתות, מר יצחק רבין כי:

עקרון על – שמקורו בשלטון החוק (במובנו המהותי) ובהלכה שיצאה מלפני בתי המשפט – הוא שלאזרח ולתושב שמורים גם חופש הדת גם החופש מדת .
מעקרון העל של חופש הדת והחופש מדת תיגזר הלכה, כי אין כופים מצוות דת על מי שאינם שומרי מצוות ועל מי שאינם רוצים בקיום מצוות דת; אין כופים – לא במישרין ולא בעקיפין – אלא על-פי דבר המחוקק הראשי, הוא הכנסת.
סמכות הכפייה, לא זו בלבד שחייבת היא להיקבע בחקיקה ראשית, אלא שקביעתה חייבת לבוא באורח ספציפי ומפורשת, ולמצער – מכללא מחויבת החקיקה, כפירוש נדרש מאליו.
האינטרס שקנו שומרי מצוות משקלו הוא רב-עד-מכריע בביתם פנימה, וכל עוד מבקשים הם דבר לעצמם. ככל שירחקו מביתם ויקרבו אל רשות הרבים – או אל רשות היחיד של הזולת – או ככל שיבקשו לשלול דבר מן הזולת, כן ייחלש כוחו של אותו אינטרס, והרי כנגדו יעמדו אינטרסים של הזולת, ברשות הרבים או ברשות היחיד שלו.

8. לפיכך, פעילותכם עומדת בניגוד מוחלט לפסיקה ולהלכה הקיימת, ולזכות הבסיסית של כל תלמיד ותלמידה לזכות מחופש מדת.
9. ככל שתחפצו להורות על הכנסת התכנית תרבות יהודית ישראלית למערכת החינוך הממלכתית חילונית, הרי שעליכם לעשות זאת בחקיקה ראשית, ספציפית ומפורשת.

                                                                                                                            בכבוד רב

                                                                                                                          יאיר נהוראי, עו"ד   

עוד על עמדת הפורום בנושא תכנית הלימודים "תרבות יהודית ישראלית" קראו בנייר העמדה שהפצנו

י. נהוראי – עורך דין
רח מדבר סיני 16 ירושלים
טלפקס: 02-5817822 נייד- 0543008760

                                                                                                       17-9-2017

לכבוד

הגב' שלומית כהן                                                           

מנהלת חטיבת הביניים יגאל אלון   

קמפוס שרת

חולון    

הנדון: אמירת סליחות בבית הספר

בשם מרשיי, הפורום החילוני ו"חילונים בחולון", הנני פונה אלייך כדלקמן:

1. לידי מרשיי הגיע סרטון אשר הופץ ברשתות החברתיות שבו תלמידי בית ספרך מתפללים סליחות.
2. מהסרטון עולה בבירור כי לצורך התפילה הפך לובי בית הספר אשר לא יועד לכך, לבית כנסת מאולתר, תוך שימוש בשולחנות בית הספר שעליהן הניחו מפות, וחלוקת סידורים לתלמידים.
3. ככל שהעובדות דלעיל נכונות, במעשייך אלה עולה חשד לכאורה כי את פועלת בניגוד לחוק ולסמכות שהופקדה בידיך.
4. וזאת מהסיבות הבאות:
5. הזכות לחופש מדת היא זכות היסוד הבסיסית של כל אזרח במדינה, לפיכך שמירה עליה היא חובה חוקית, בטח ובוודאי כאשר מדובר במנהלת אשר מופקדת על חינוכם של תלמידים שככאלה הם נטולים זכות בחירה.
6. כידוע לך, הופקדת על חינוכם של תלמידים אשר בחרו ללמוד בבית ספר ממלכתי, שהוא חילוני מעצם הגדרתו.
7. לפיכך, חובה עלייך לפעול כדי להעמיק את התפיסה החילונית בקרב תלמידייך, על כל המשתמע מכך.
8. אין צורך לציין כי אמירת סליחות במובן של תפילה לאלוהים, עומדת בסתירה מוחלטת לתפיסת העולם החילונית הנוגעת לתפיסת האל, לשאלת הגמול והעונש, העולם הזה והעולם הבא וכיו"ב.
9. לא זו אף זו, למרשיי לא ברור מהיכן את שואבת את הסמכות החוקית להפוך את בית הספר לבית כנסת בתקופת לימודים.
10. חומרה יתרה מייחסים מרשיי לעובדה כי במעשייך המעודדים פעילות דתית אמונית במתחם בית הספר את יוצרת הפרדה בין התלמידים, בין אותם שמתפללים לאלה שלא, ובכך יוצרת מתחים על רקע דתי.
11. מכל האמור לעיל עולה חשד לכאורה כי במעשייך את פועלת בניגוד לחוק, גם בכך שאישרת אמירת הסליחות בבית הספר, וגם לעצם השימוש האסור במתקני בית הספר.
12. לפיכך מבקשים מרשיי הסבר מדוע את מאשרת את אמירת הסליחות, ובאיזו סמכות אישרת להפוך את מתקני בית הספר ל"בית כנסת" מאולתר.
13. ואולי לא למותר להדגיש כי מרשיי אינם מבקשים למנוע ממי שמאמין בקיומו של האל לחיות על פי צו אמונתו ודתו.
14. לפיכך, ככל שתלמידייך מבקשים לקיים את מצוות הדת בין כותלי בית הספר וכחלק מחינוכם, הרי שהדרך פתוחה בפניהם ללמוד בבתי הספר הממלכתיים דתיים, המשלבים, או התורניים.
15. כך גם פתוחה הדרך בפנייך לבקש לנהל בתי ספר שבהם הדת היא חלק מתכנית הלימודים ומאופיו הרשמי של בית הספר. בית הספר הממלכתי אינו כזה.

לתשובתך המהירה

בכבוד רב

יאיר נהוראי, עו"ד

העתקים:
הגב' טלי דרור – מנהלת קמפוס שרת שש שנתי
ד"ר טליה פרידמן – מנהלת מחלקת חינוך עיריית חולון
מר מוטי ששון ראש עיריית חולון
שר החינוך מר נפתלי בנט
מנכ"ל משרד החינוך מר שמואל אבואב

הזכות להיות חילוני

חוות דעת משפטית לציבור החילוני במערכת החינוך הממלכתית מאת עו"ד יאיר נהוראי,  ראש המחלקה המשפטית של  עמותת הפורום החילוני

במשרדי הפורום החילוני נערמות מדי יום פניות של הורים, תלמידים ותלמידות, אנשי ונשות חינוך שמבקשים לדעת מהן הזכויות שלהן-ם כחילונים; זאת לאור החשש כי התנגדות לפעילות  בית ספרית, הנתפסת בעיניהם כדתית, ומנוגדת לאורח חייהם ולתפיסת עולמם, עשויה לפגוע בילדיהם.
המופעים הדתיים מתגלים בצורות רבות: בספרי הלימוד של משרד החינוך, בפעילויות של בית הספר, בפעילויות של עמותות חיצוניות, בשיעורי "תרבות יהודית-ישראלית" (מורשת) ובשיעורים אחרים, במורים בעלי אוריינטציה דתית וכו'. הורים מעוניינים לברר עד כמה הם זכאים לדרוש ממערכת החינוך ומבית הספר להימנע מפעילויות הדתה מסוגים אלו, ועד כמה הם זכאים להוציא את ילדיהם משיעורים הנוגדים את תפיסת עולמם החילונית.

לפיכך אני מבקש להביא בפניכם-ן את הזכויות של האדם החילוני. ואלה העקרונות:

1. הזכות לחופש מדת הינה זכות יסוד בסיסית של כל אדם, ומוקנית לכל אדם ואזרח החי בישראל מעצם הגדרתה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית.
2. החופש מדת מקנה את הזכות לאדם לבחור שלא להיות דתי, לבחור לא להאמין ולבחור לא לקיים מצוות דת ולא להשתתף בטקסי פולחן דתיים – אמוניים, בין במישרין ובין בעקיפין.
3. למדינה אין סמכות לכפות מנהג דתי, שיש בו פגיעה בזכות לחופש מדת , אלא אם הוסדר העניין בחקיקה ראשית ספציפית ומפורשת.

 בג"צ  3872/93 מיטראל בע"מ נגד ראש הממשלה, מסכם את העקרונות בפשטות ובבהירות:

עקרון על – שמקורו בשלטון החוק (במובנו המהותי) ובהלכה שיצאה מלפני בתי המשפט – הוא שלאזרח ולתושב שמורים גם חופש הדת גם החופש מדת.
מעקרון העל של חופש הדת והחופש מדת תיגזר הלכה, כי אין כופים מצוות דת על מי שאינם שומרי מצוות ועל מי שאינם רוצים בקיום מצוות דת; אין כופים – לא במישרין ולא בעקיפין – אלא על-פי דבר המחוקק הראשי, הוא הכנסת.
סמכות הכפייה, לא זו בלבד שחייבת היא להיקבע בחקיקה ראשית, אלא שקביעתה חייבת לבוא באורח ספציפי ומפורשת, ולמצער – מכללא מחויבת החקיקה, כפירוש נדרש מאליו.

שורה תחתונה, אין למשרד החינוך זכות לשלול מהחילוני/ת  את זכותו/ה לחופש מדת, בין בעקיפין, ובין במישרין.

ייאמר מיד. שאלת החופש מדת טרם נבחנה בפסיקה ובמציאות מול משרד החינוך. אי-לכך, אין ביכולתנו כרגע להמליץ המלצה גורפת על נקיטת  פעולה אקטיבית חד צדדית , ואין בידינו להבטיח כי לא תופעל סנקציה מצד המערכת.

עם זאת, לאור ריבוי הפניות והצורך העולה מהן לבחינת הנושא ברמה הממלכתית, הפורום החילוני הקים מחלקה משפטית בראשותי שתפקידה לסייע בייצוג משפטי ללא תשלום של מקרים נבחרים, שיש בטיפול בהם כדי להקרין על כל היתר.
אנו מקווים כי תוך תקופה קצרה של פעילות משפטית בנושא, יווצרו התקדימים המשפטיים המחייבים, והמתבקשים כל כך.

הורים החשים שלא קיבלו מענה ראוי מבית הספר למקרים שהועלו על ידיהם, ושבית הספר אינו מעוניין בהסדרת זכויות התלמידים החילוניים באמצעות שיח פתוח, וברוח טובה ומכבדת, מוזמנים ליצור עמנו קשר לבחינת סיוע משפטי של הפורום החילוני בעניינם.

שנה טובה

על פעולות אפשריות ודרכי התמודדות עם ההדתה במערכת החינוך קראו כאן

שנה עגומה. שני ספרים יצאו. שניהם לא ראויים לבתי ספר ממלכתיים וכוללים הדתה קשה.

בחלק על מסכת אבות הדיון הערכי מוצלח יותר בספר של חלד, אבל הסגירות שלו לתרבות העולם מקוממת. הספר של תל"י פתוח מעט יותר לעולם אבל פחות מוצלח בהבניית החלק הערכי.

החלק על "הזמן היהודי" ובעיקר על השבת נוראי בשני הספרים וכולל הדתה קשה.

החלק על החגים עדיף במעט בספר של תל"י, בגלל שהפרקים על יום השואה ממש מוצלחים והפרק על שבועות מחריד פחות מזה של חלד. פרק שבועות של חלד הוא ההדתה הקשה ביותר בה נתקלנו עד כה בספרי לימוד על פי התכנית החדשה. הפרק על יום השואה בחלד סביר אך מכיל טקסט מקומם הטוען שנבואת זכריה בתנ"ך ניבאה את התקומה של עם ישראל לאחר השואה. הפרקים על סוכות וטו בשבט בינוניים בשני הספרים, רובם סבירים אך בשני הספרים צצים מדי פעם טקסטים מקוממים גם בפרקים האלו.

המלצתנו: נסו להימנע מלימוד התכנית לכיתה ד' ואם אין ברירה, לפחות נסו להימנע משימוש בספרי הלימוד שיצאו במסגרתה. אם כלו כל הקיצים, חכו לערכת הערכים האוניברסליים שאנחנו מוציאים בקרוב ושלבו בין הפרק על מסכת אבות (חלד עדיף) עם לימוד הערכה שלנו במקביל.

החל משנת הלימודים הקרובה תוכנס בהדרגה תכנית תרבות יהודית-ישראלית לתכנית הלימודים לכיתות גימל. בניגוד לעבר, לא הוקצו שעות נוספות למען החדרת התכנית לכיתה גימל והמנהלים קיבלו במקום זאת הוראה להקצות לתכנית שעות מתוך שעות הגמישות הפדגוגית הנתונות להם. במילים אחרות: בעוד בנט מתהדר בהגדלת האוטונומיה למנהלים, נעשה כאן כרסום באוטונומיה הזו כאשר שעות שהיו נתונות לשיקול דעת המנהל ויכלו לאפשר למודי אמנויות, או לימודים מוגברים במקצועות השונים, או הרחבות דעת בנושאים חילוניים, ינותבו לטובת הדתה.

כמו כן, מספר המורים שעברו הכשרה יסודית ללימוד המקצוע זעום, וברוב המקרים, המקצוע ילומד על ידי מורים שעברו לשם כך הכשרה זעירה, אם בכלל. יצוין שאיננו סבורים שגם ההכשרות הרחבות שניתנו כבר למורים בודדים אינם בהכרח ערובה ליכולת התמודדות חילונית עם החומר הדתי שכלול בתכנית.

לטובת אלו שלא יצליחו למנוע את כפיית התכנית על ילדיהם, קראנו את שני ספרי הלימוד שכבר יצאו במסגרת התכנית לכיתה ג' ופרסמנו ביקורות עליהם.

מפתחות שבין אדם לחברו (הוצאת חל"ד) – ראוי לזכור שחל"ד היא לא רק הוצאת ספרים אלא גם עמותה דתית לאומית מיסיונרית. הספר שלהם מנסה ללכת על קו דק ולא לייצר קונפליקטים קיצוניים, אבל הוא כושל בהצגת עמדה חילונית אמיתית. הוא מעביר את מסריו המציגים את עליונות הדתי (בערכי חז"ל או במנהגי שבת וחג) מול שטחיותו וחולשתו הערכית של החילוני בצורה כה מעודנת עד שחילונים רבים יפלו בפח הזה ויאפשרו למשרד החינוך להמשיך לחנך אותנו כנחותים בעלי חלל ערכי אל מול אחינו הדתיים.

של"י ושלכם לכיתה גימל (הוצאת תל"י) – מורכב משני חלקים: הראשון העוסק בערכים עדיף על זה של חל"ד, בעיקר בכך שהוא מכניס תכנים אוניברסליים ומודרניים עשירים יותר, אולם גם הוא אינו מצליח להתחמק מהכשלים הבסיסיים של התכנית. החלק השני על שבת והחגים מהווה הדתה קשה ולא ראויה לכניסה לבתי הספר החילוניים (למעט הפרק האחרון על יום ירושלים). הוא כולל סקציה של תפילות שממנה נמנע יחסית הספר של חל"ד.

המלצה: אם אין ברירה, עדיף להשתמש בספר של תל"י אבל להתעקש לא ללמד ממנו את הפרקים העוסקים בשבת וביום כיפור, או לפטור את הילדים מחלקים אלו ולאפשר להם ללמוד על שבת וחג מפרספקטיבה חילונית אמיתית. אולי בשנים הבאות, במקביל לתוספת השעות ולהכשרת ההורים נזכה גם לספרים טובים יותר.

גם בכיתה ט' לא הוסיפו שעות ואין באמת ספרים למעט ספרון אחד בן שנים עשר עמודים שלא עוסק בשבת ובחגים ושכבר פרסמנו עליו ביקורת.