נתחיל במעט מחמאות – שני הפרקים על יום השואה מוצלחים, במקום אחד מובא פתגם אינדיאני החופף לפתגם ממסכם אבות והדיון מבליט את הזהות הערכית בין תרבויות שונות, ובניגוד למוטו של התכנית לפיו כל או רוב הטקסטים החילוניים נועדו כדי לחזק את הממד הדתי בתרבות היהודית, מובא כאן טקסט אחד חילוני אמתי – "סתם יום של חול" של יוסי גמזו. ומעבר לכל, כשהמתחרה הוא הספר הנוראי של עמותת חלד, גם ספר רווי הדתה כמו זה יכול לנצח.

אבל אין זה אומר שהספר הזה הוא טוב. כי הוא לא. יש בו כל כך הרבה חלקים מעצבנים והוא נופל בכל כך הרבה בורות שהמלצה לא תצא כאן. הנה כמה דוגמאות מיני אין ספור כיצד הספר הזה מאמץ את כל פגמי התכנית ומוסיף קצת משלו (וזו טיפה בים):

אם בספר לכיתה ג' היה ניסיון כן להציג תמונה מאוזנת בין היהודי לאוניברסלי, החלק הראשון על פרקי אבות מאמץ ברובו את הגישה המתייחסת לטקסט המשנאי כבסיס המרכזי ללימוד הערכי. אותו פתגם אינדיאני נשאר השריד היחידי לפלורליזם. יתר הקטעים שמציגים חשיפה לעולם לא מכילים טקסטים מכוננים אלא תיאורים, לרבות מעולם הטבע , שבאים לתמוך במשנה, לא להוות לה אלטרנטיבה שוות ערך. וגם הם חסרים בחלק מהפרקים.

בחירת המשניות עצמן אינה מבריקה (כאן חלד עושים עבודה טובה יותר), וחלק מהבחירות מעוררות תמיהה. האם יש טעם לחשוף את התלמידים לויכוח בין בית הלל לבית שמאי על תאריך ראש השנה לאילנות (עמ' 124) , ולמה מכל המחלוקות ביניהם, בוחרים להבליט דווקא (בעמ' 56) מחלוקת בעלת ניחוח סקסיסטי בסוגיה האם שרים לכלה שהיא יפה וחסודה גם כשאינה כזאת (שבחלקים ממנה משווים בין נישואין לקניית חפצים).

כבכל שנה, כולל הספר פרק ארוך ובלתי נסבל על שבת (באוריינטציה דתית מובהקת) כחלק משטיפת המח שעל ילד חילוני לעבור בנושא השבת. כמו כן גם ילדי כיתה ד' החילוניים ילמדו מסכת ארוכה של תפילות וסתם פסוקים המהללים את האל ומודים לו, בלי הטלת ספק בקיומו. הפרקים על סוכות וט"ו בשבט סבירים למעט מספר מעידות, הפרקים על יום השואה כאמור מעולים, ועל הפרק על שבועות ניתן לומר שהוא הרבה פחות גרוע מהמקביל שלו. גם כאן ניתן יחס מוגזם למתן התורה אבל לפחות יש גם התייחסות לאספקטים אחרים כמו חגיגת הביכורים הציונית/חקלאית. הפרק האחרון על שבועות מספר בפרוטרוט על מגילת רות – אם כי בלי לתת דגש מספיק לרעיון קבלת הגר. זהו פרק נחמד אבל האם לא לומדים התלמידים האלו 11 שנות תנ"ך במקביל? האם באמת הם זקוקים לעוד מנה די מפורטת של לימודי ספר תנכ"י?

עד כאן הסריקה הכללית. אבל חשוב יותר להבין שהספר כולו רווי מעידות קשות שהופכות אותו לספר מדית. הנה כמה דוגמאות (יש הרבה אחרות):

• התורה מוצגת פעמים רבות כהיסטוריה ולא כסיפור מיתי. לדוגמא נאמר בעמוד 158 שהתורה היא ההיסטוריה של העם שלנו. מעמד הר סיני מוצג מספר פעמים כאירוע היסטורי (למשל בעמ' 155) בלי שום התייחסות לאופיו הדמיוני. גם סיפור הבריאה חוזר במספר הקשרים (למשל בעמ' 76, 85 או 160), ללא כל הסתייגות מדעית ממנו. אמנם יש כאן תרגיל משפטני שמוסיף מילים כמו "ע"פ המסורת" לפני התיאורים הללו, אבל כשלא מובא הצד השני, למשפטנות הזו אין ערך, בטח כשהלקוחות הם תלמידים בכיתה ד'.
• הספר גדוש ניסוחים של מצווה: מנהגים רבים מוצגים כמצוות אלוהיות ולא כ"מסורת". למשל ישיבה בסוכה (עמ' 112 ו – 113) או לימוד תורה (160). אלו ניסוחים דתיים מובהקים.
• גם אלוהים נוכח מדי. למשל הפרק היפה על ט"ו בשבט ושמירת הסביבה מקבל טויסט עקום כשמתברר ששמירת הסביבה היא הוראה אלוהית (131, 137), או כמדברים על חסד במגילת רות, מקפידים לרמוז שגם אלוהים עשה חסד (172).
• אמנם נראה שמשפטן עבר גם על כל תיאורי המנהגים הדתיים (והקפיד לסייג שמדובר בדברים ש"יש העושים" או "רבים עושים"), ועדיין, אין קץ לתיאורים הללו, ואף פעם אין אלטרנטיבה חילונית – מקבלת השבת בהדלקת נרות, באכילת חלהובאמירת קידוש על היין (94), דרך ביצוע תפילות סליחות בחודש אלול (109) ועד קישוט בית הכנסת בירוק (154) או סתם לימוד תורה אל תוך הלילה (108) בשבועות.
• הספר כולל כמות תפילות גבוהה במיוחד (לילדים בכיתות ד'), כולל תפילות בשלמותן – שחרית, קידוש הלבנה, ברכת החודש, ברכות הקידוש וההבדלה וכו'.
• הפרק על השבת רווי בביטויים דתיים על קדושת השבת. בשיא הפרק (90) נדרשים הילדים למצוא דימויים לייחודה של השבת תוך שהם נדרשים למצוא איזה צבע מתאים לשבת, איזה מאכל מדמה אותה, איזה חפץ, וכו'.

שני טקסטים מרתיחים במיוחד ומעידים על עומק ההדתה הכלול בספר הזה. הראשון נמצא בפרק הדן במסורות משפחתיות. דווקא כאן הייתי מצפה למסורת חילונית מובהקת שתעיד שאין סתירה בין חילוניות לגיבוש מסורות, אבל איזו מסורת נבחרה: "במשפחה שלי בערב יום כיפור, קודם שהולכים לבית הכנסת, אבא מברך את הילדים במשפחה". המסר ברור: מסורת משפחתית היא מסורת דתית.

השני הוא משפט נכון עובדתית: "בכל העולם יהודים רבים מקיימים את אותם המנהגים, למשל, קריאת פרשת השבוע, הדלקת נרות בשבת, אכילת מצות בפסח" (עמ' 94) ואפילו אם הוא נכון אני תוהה, מה יסיק מזה ילד חילוני שמשפחתו אינה מקיימת את המנהגים הללו. שהוא אינו יהודי? או יהודי פגום?

אבל השיא שמור הפעם לשתי מעידות שאינן כוללות הדתה אבל משקפות אולי יותר מכל את אי התאמת הספר הזה לבתי ספר ממלכתיים. כאמור, אחד הצדדים היפים של הסדרה של תל"י (המשתקפים יותר בספר לכיתה ג') היא הוספת קטעים מהתרבות הלא יהודית (בספר הזה יש את מרטין לותר קינג ורוזה פארקס למשל). אלו מובאים תחת האייקון "רואים עולם". והנה אלו שני קטעים נדהמתי לגלות במסגרת הזו של "רואים עולם", יחד עם הקטע האינדיאני והסיפור על רוזה פארקס: קטע שמתאר את ההיסטוריה של הקיבוץ (עמ' 29) וקטע אחר שמדבר על חזקת החפות בחוק הישראלי (עמ' 50). הנה כי כן, גם ההסטוריה הציונית החילונית וגם החוק הישראלי החילוני מוצאים כאן מחיק ה"תרבות היהודית-ישראלית" ומוכנסים לקטגוריית "רואים עולם". אין מטאפורה יפה מזו כדי לתאר את מה שמנסה התכנית הזו לעשות לתרבות שלנו.

לסיכום: ספר רווי הדתה שאינו ראוי ללימוד במערכת החינוך הממלכתית. ועצם העובדה שהספר המתחרה גרוע עוד יותר ממש לא מנחמת.

הבטיחו לנו שהספר הזה ישנה את עמדתנו השלילית על התכנית החדשה בתרבות יהודית-ישראלית ועל הספרים שיוצאים במסגרתה. אז אנחנו מצטערים, אבל גם הספר הזה לא ראוי להיכנס לכיתות ומעיד שוב על חולשתה הכללית של התכנית הזו.

הספר מורכב משני חצאים כמעט שווים – אחד שמלמד על "חברות ומנהיגות דרך ספורים ואגדות מן המסורת היהודית" והשני שמלמד על נושאים אלו "דרך החגים ומעגל השנה". מדובר בשני חלקים שונים מאד באיכותם זה מזה – הראשון הוא ניסיון הרואי להתחמק מהכשלים של התכנית, השני נופל גם מהפרקים המקבילים בספרים מתחרים.

נתחיל בחלק הראשון. אי אפשר שלא להוקיר את המאמץ שעושים המחברים לשלב בתכנית קטעים מתרבויות העולם השונות ורשימה מגוונת יותר של שירים ישראלים ממה שמציעה התכנית. זה מרכך את המסר הבעייתי העיקרי, מוסיף לו נדבך קריטי (המוסר הוא לא המצאה יהודית אלא ערכים מקבילים קיימים בכל התרבויות האחרות), והופך אותו לכמעט נסבל (למעט בפרקים מסוימים שבהם ללא הצדקה נעלם החלק האוניברסלי – למשל פרקים 5 ו – 6). אלא שזה לא באמת יכול לפתור כמה מהפגמים הבסיסיים של התכנית. עדיין ברור שהמקור המרכזי ללימוד ערכי הוא דברי חז"ל וכל היתר רק מקשט אותו. זה הגיוני לתכנית שמלמדת על ארון הספרים היהודי אבל פסול בתכנית המתיימרת ללמד לימוד ערכי. כמו כן, למעט יוצא דופן אחד, ההיכרות עם התרבות היהודית לא כוללת את המורכבות הערכית והמוסרית שלה ("שפוך חמתך על הגויים" כדוגמא). התוצאה היא "קיטש דתי" – הדת מנוקה מכל מאפייניה הבעייתיים יותר. בעניין זה מעניין שבעוד תלמידי כיתה ג' לומדים כאן תנ"ך (כאילו לא מספיקים לימודי התנ"ך במקצוע הייעודי) תלמוד ורמב"ם, בכל הקשור לתרבות העברית הרוב המכריע הוא שירי ילדים. מדוע דווקא יהודה אטלס ושלומית כהן אסיף הם מי שנותנים את האיזון לרבי עקיבא ולרמב"ם? ואולי מדובר בעצם באמירה חתרנית שבאה לטעון שהטקסטים הרבניים הללו שקולים לשירי ילדים ברמתם האינטלקטואלית והתרבותית? כנראה שלא.

גם כאשר מעז הספר להתמודד עם אמירה יותר טעונה כמו הביטוי "עניי עירך קודמים" (עמ' 35), והדיון אפילו מאפשר לתלמיד להסתייג מהביטוי הזה, אנחנו מוחזרים לקרקע המציאות עם המשימה האחרונה בפרק: "גם אם אינכם מסכימים עם הרעיון, הציעו לפחות מקרה אחד שבו עדיף לעזור קודם לקרובים…"

ואולם המעידה הגדולה ביותר בחלק הראשון מגיעה לקראת סופו (עמ' 81) כאשר ערך אמירת התודה מתגלגל לדיון בכך שבמהלך התפילה מכירים המתפללים תודה יום יום לבורא עולם. הנה מסוג התהומות שאסורות בבית ספר חילוני.

אבל כל זה כאין וכאפס לעומת מה שמצפה לנו בחלקו השני של הספר. ראשית גודלו. אם בספרים אחרים, החלק שהוקדש לשבת ולחגים מהווה שליש מהספר – כאן הוא מהווה חצי, ומתוך זה מוקדשים ל"שבת" לא פחות משלושה פרקים. חשוב לציין שהשבת מופיעה בתכנית כל שנה וגם כל אחד מהחגים זוכה לכמה ביקורים, וזה כמובן בנוסף לפסטיבלים סביב החגים שנהוגים בבתי הספר ללא קשר לתכנית…

המניפולציה שהספר עושה היא שילוב בין פתחים קטנים שמאפשרים לכאורה לילד החילוני לדבר ולכתוב על מנהגי השבת שלו לבין לימוד שמדגיש את הצדדים הדתיים של השבת. כך לכאורה יוכלו מחברי הספר לטעון שהם מאפשרים "שבת חילונית", אבל זו כמובן הטעייה – כי כל התכנים הנלמדים מחזקים את אופייה הדתי של השבת ומבהירים לילד שהמנהגים שלו, גם אם הם לגיטימיים, הם לא הדבר האמיתי. השילוב של טקסטים רבים מהתרבות העברית שרק מסתמכים ומחזקים את השבת היהודית רק מחריפים את המצב כי הם מעידים עד כמה השבת הדתית היא הבסיס גם לחיים החילוניים. כך מושלם התהליך שבו לומד הילד מה באמת צריך לעשות בשבת, ועכשיו נותר לו רק לשנות את השבת שלו כך שתתאים לשבת עליה למד.

הפרקים על יום כיפור קשים אף יותר. כאן כבר מדובר הרבה פעמים על "רבים" שעושים את כל מנהגי החג, ואין שום מקום ליום כיפור חילוני. הילד החילוני לומד כאן שרוב מה שהוא עושה ביום כיפור – אופניים, חברים, סרטים וכו' –  אינו רלוונטי. הילד הזה גם לומד שרבים עושים את מה שהוא לא עושה – מה שמעמיד אותו בתחושת מיעוט מבויש. למעשה המסר הוא שמה שהילד עושה לא נכון כי בספר לומדים כה רבות על המון דברים שרבים אחרים עושים וכלום על מה שהוא עושה. בפרק בולט גם הדילוג מכפרת מעשים בין אדם למקום לדיון בנושא חשבון נפש וסליחה על מעשים בין אדם לחברו, וגרוע יותר, הקישור הנעשה תדיר בין מנהגי החג הדתיים – צום, הימנעות מנעלי עור, תפילות וסליחות למושגים כמו חשבון נפש וסליחה. אם זו לא הדתה אינני יודע מה כן.

מובן שבפרקים הללו (ובעצם בכל הספר למעט באופן זהיר בנושא "עניי עירך קודמים") אין ולו צל של ספקנות וביקורתיות כלפי התרבות היהודית ובעיקר כלפי הדת היהודית. אין שום סימן שאלה לגבי האמונה באל, הצורך בתפילה, הפיכת המנהגים למצוות שחובה לעשותם, ההיגיון בכללי השבת והחג, לרבות מנהגים יותר קשים לעיכול חילוני, וכו'. לא רק שהחילונים ירגישו נחותים בשל הדגש והחשיבות הניתנים למנהגים הדתיים, אין אף ממד ביקורתי שיאפשר תחושת עליונות חילונית. מקומם שספרים כאלו נכנסים לבתי ספר שבהם לומדים חילוניים.

הפרק על רצח רבין אנמי כרגיל. על יגאל עמיר נאמר שהוא אזרח ישראלי יהודי ואדם קיצוני – ושוכחים לציין שהוא אדם דתי (דבר כה רלוונטי לאור התכנים הדתיים שמציפים את הספר). ההפתעה הטובה מגיעה בסוף – בדיון על יום ירושלים. הפרק הראשון עוד מזגזג: מצד אחד מציג ירושלים חילונית ואפילו מודה שירושלים לא נמצאת באמת במרכז העולם, מצד שני העיר העתיקה מוצגת כיהודית, שוכחים לציין שצעדת יום ירושלים בעיר היא אירוע דתי לאומי וכרגיל מותחים קו ישיר בין הכמיהה הדתית לירושלים לשחרור ירושלים תוך דילוג על השבר עם הדת שאפשר לציונים לעלות לירושלים. הפרק השני כבר ממש מרגש. כאיזון לפרק הראשון ולתכנית כולה, מובא פרק כמעט חתרני שמציג את ירושלים כמקום מרכזי לא רק ביהדות אלא גם בנצרות ובאיסלאם. אבל במקרה הזה סוף טוב אינו מאפשר לטעון שהכל טוב.

שורה תחתונה: החלק הראשון הערכי הוא הטוב מסוגו שנסקר גם אם לא מצליח להתחמק מהכשלים הבסיסיים של התכנית. החלק השני מהווה הדתה קשה ולא ראויה לכניסה לבתי הספר הממלכתיים. לאורו אין אלא לפסוק שהספר אינו ראוי (אלא אם מלמדים ממנו רק את החלק הראשון).

מפתחות לערבות הדדית

את הביקורת הזו צריכים להתחיל מהסוף. הפרק האחרון של הספר הזה המיועד לחג השבועות הוא אחד מהפרקים רוויי ההדתה ביותר שאי פעם קראתי. בחג הזה אין אפילו זכר לביכורים, לטנא ולכל ההווייה הארצישראלית-קיבוצית של החג. במקום זה מושם דגש מוחלט על חג מתן תורה, כשלא מובעת כל עמדה המפקפקת בהיות מתן תורה אירוע היסטורי, או באמיתות סיפורי התורה. השיא הוא משימות כגון "איך לדעתכם הייתם מרגישים לו אתם ניצבתם במעמד מתן תורה המתואר התמונה", "איזה רגש מילא את האנשים שנכחו במעמד הר סיני" או "דמיינו שאתם עיתונאים שנשלחו למדבר סיני לדווח על המעמד". וכל זה בבית ספר ממלכתי.

רק בעמודים האחרונים מתפנים הכותבים לעסוק במנהגי החג האחרים. האם כאן יופיעו הביכורים והטנא? לא! המנהג הראשון הוא קישוט בית הכנסת בירוק – וזה לילדים שיגיעו לבית כנסת במקרה הטוב בחגי תשרי, ואחר כך תיקון שבועות ומקורה הקבלי.

מספיק פרק כזה בספר כדי לדחוק אותו מהמערכת. אבל כל היתר לא מוצלח בהרבה. הספר מתחיל בלימוד על פרקי אבות – ולזכות התכנית החדשה, רמתם של פרקי אבות אכן מתאימה יותר לילדים בכיתה ד' מאשר בכיתה ח' כפי שהיה עד כה. פרקי אבות כשלעצמם אינם מהווים כל הדתה, אלא שהמבנה של הספר (כתוצאה מוקצנת של מבנה התכנית עצמה) מקשה עלי לשבח אפילו חומר תמים כזה. כי מה בעצם קןרה כאן – כעשרה פרקים מציגים כל אחד ערך מוסרי נפלא: אחריות, רדיפת שלום, כבוד לכל אדם וכו'. כל פרק כזה מתחיל ומתבסס על פסוק מפרקי אבות. לפעמים בהמשך הפרק מופיע שיר ישראלי לתמיכה, או טקסט מודרני כדוגמת חוק כבוד האדם וחירותו ופעם אחת אפילו מופיע פתגם ספרדי שאותו צריך לפענח על ידי שפת סימנים. מה התוצאה: הילד מבין שהערכים הללו הם ברובם המכריע ערכים יהודיים ולא אוניברסליים, וגרוע מכך, שהמקור המרכזי לערכים הוא המשנה. האם זה המסר שאנחנו רוצים להעביר לילדינו?

באמת שאין לי בעיה עם מסכת אבות אבל המבנה הזה – אורך הלימוד והפיכת מסכת אבות לבסיס המוסרי – הופכת אפילו פרק כה תמים למקומם. ועוד שאלה: יש כל כך הרבה אישים יהודיים מרשימים שרובם הודרו מהתכנית. אבל אני שואל את כל חובבי "קצת יהדות" – האם באמת מה שחשוב לכם הוא שהילדים שלכם ילמדו בפירוט על דמויות מופת כמו יהושע בן פרחיה, יוסי בן יוחנן או ניתאי הארבלי במקום על שפינוזה, פרויד או ז'ורז' פרק?

פה ושם משתרבבת לתוך לימודי המוסר גם הדתה חזקה יותר כדוגמת ברכת הכהנים או סיפור על דוד והעכביש שהפאנץ' ליין שלו הוא אמירתו של דוד: "ברוך בוראך וברוך אתה".

החלק השני עוסק בציר הזמן. בהתחלה לא הבנתי למה צריך ללמד ילדים בשיעור יהדות על מושגים כמו זמן, יממה, יום ולילה. התשובה הגיעה בעמוד 109 – זה מבוא ללימוד על תפילות. כלומר ילד בכיתה ד' צריך ללמוד איזו תפילה צריך להתפלל בכל שעה ומה יש לומר בה, ועד כמה התפילות ארוגות בתוך היממה. בלי להזכיר כמובן שאולי אלוהים לא קיים וחילונים לא מתפללים. ודאי לא כך. גם הכוכבת האולטימטיבית של התכנית – השבת ובמרכזה הקידוש והדלקת הנרות  – מופיעה כאן שוב, כבכל שנה. שטיפת מח לכל דבר. וכמובן שבדרך ישנן עוד פניני הדתה – מסיפורי בריאה חסרי ביקורת דרך תפילות וברכות ועד מצוות (אסור ללכת עם ארנק עם כסף ביום כיפור). שיא נוסף מגיע בעמוד 116: סיפור שמוסר ההשכל שלו הוא "ראה כמה ישראל מחבבין את המצוות", ואכן זו כנראה מטרתן הנסתרת של התכנית כולה והספר הזה בפרט – לחבב על ילדינו את קיום המצוות.

אחר כך באים פרקים על סוכות (כולל עוד תפילת גשם, ודגש על הקפות וריקוד עם ספר התורה), ט"ו בשבט ויום השואה. אלו קטעים יחסית רגועים למעט כמה מעידות – למשל ההצלבה המקוממת בין נבואת זכריה לשואה בעמ' 189 (השואה והתקומה כבר נחזו בתנ"ך?) או העובדה שאנחנו צריכים לשמור על העולם והטבע כי אלוהים ברא אותם עבורנו בעמ' 171 (עוד נושא שמשרד החינוך אוהב לשבץ במקצועות השונים). ואז מגיע הפרק המחריד על שבועות…

אסיים באנקדוטה מגוחכת שדווקא לא קשורה להדתה –כדוגמא לערך הצניעות מצולם הצריף של בן גוריון מול הבתים המפוארים של סרקוזי, בוש ובלייר – כאילו אנחנו הצנועים והגויים הם הראוותניים, ואני שואל איפה הבית בקיסריה של ביבי, או חוות היחידים של שרון או המבצר של גלנט?

סיכום: אחד מהספרים הגרועים שנתקלתי בהם. אני לא הייתי מוכן שהילדים שלי ילמדו מספר כזה.

תפילת הדרך בשיעור זהירות בדרכים, טקסטים המעודדים שמירת שבת בספר הבנת הנקרא, טבלת זהויות שאינה כוללת זהות חילונית – אלה הם רק חלק מהדוגמאות להדתה סמוייה שעושה משרד החינוך. הדתה סמוייה היא לעיתים חמורה יותר מזו הגלוייה מאחר והיא אינה מעוררת ביקורת באופן טבעי. מאז שהתחלנו לפעול לחיזוק החינוך החילוני, נשלחו אלינו דוגמאות רבות של טקסטים בעייתיים מתוך ספרי הלימוד המאושרים על ידי משרד החינוך. נשמח אם תעבירו לנו דוגמאות של טקסטים בהם אתם נתקלים כדי שנוכל לתעדן ולפעול להסרתם מספרי הלימוד.

שמרה השבת על שומר השבת, הספר: 'לומדים להצליח'

הטקסט הזה בוטה במיוחד. במרכז הסיפור ניצב סולימאן ש"היה צריך לברוח בגלל "השנאה ששנאו הערבים את היהודים באותו המקום". סולימאן נאלץ לבחור האם לחלל את השבת ולברוח (הבחירה הרציונאלית לאדם הנאבק על חייו) או לשמור את השבת ולהסתכן. סולימאן, הבוחר לשמור את השבת, ניצל, בעוד האחרים, שבחרו לחלל את השבת, נהרגו. השאלות המלוות את הטקסט גם בוטות במסריהן, לדוגמה: "כיצד שמרה השבת על סולימאן?".

תלמידים בכיתה ז התבקשו לשנן פרטים על תפילות, החל ממועד התפילה, מספר המתפללים הנדרש ועד לאופן ההשפעה הרצוי על המתפללים. המבחן הזה, המוצג להלן, מעלה מספר התנגדויות:

1. רלבנטיות – מדוע ילדים חילוניים צריכים ללמוד על תפילות באופן כה מפורט? תפילות, כאקט פולחני, אינן חלק מחייהם של ילדים חילוניים. ניתן ללמד אותם על קיום של תפילות ועל הרלוונטיות שלהן לחלק מן הציבור. המבחן ניתן כחלק משיעור 'תרבות ישראל'. האם זאת התרבות הישראלית אותה תרצו שילדיכם ילמדו?
2. אמוניות – ניסוח השאלות מבטא תפיסת עולם שהיא אמונית. בבסיס הניסוחים כמו – "אנחנו מתפללים" או ל"תפילה יש כוח" ישנה אמונה דתית. אמונה שהיא קונטרוברסיאלית ואינה נחלתם של ילדים חילוניים.
3.  כפייה – המשפטים לגביהם ילדים צריכים לכתוב 'נכון' או 'לא נכון' מנסים באופן סמוי להעביר להם מסרים של יתרונות התפילה, לדוגמה "תפילות הציבור משמשות גורם מלכד ומאחד מאחר והן מעניקות לאדם כוח ותמיכה" (התשובה ה"נכונה" היא, כמובן, 'נכון').
4. מינון – אנחנו מזמינים אתכם לבדוק מה מינון הפרקים הדתיים בלימודי המורשת והתרבות ביחס לתכנים האחרים. בדיקה כזאת תעלה שכמות התכנים האחרים היא קטנה עד מאוד.

כנס הפורום החילוני בכ"ט בנובמבר 2016 היה יריית הפתיחה במאבק הגדול שמנהל הציבור החילוני על תודעתו ועל מקומו במרחב הציבורי והפוליטי הישראלי. אחד הקולות המשמעותיים שעלו מהכנס היה הדרישה להקמת זרם חינוך ממלכתי חילוני נפרד, בו יילמדו תכנים ליברליים והומניסטיים הרלוונטיים להשקפת העולם של ילדים בני משפחות חילוניות.

הטריגר לדרישה זו היה תהליך עמוק, אינטנסיבי ומסוכן של הדתה בבתי הספר – שנעשה, בין השאר, באמצעות הטמעה שיטתית ומגמתית של השקפות עולם דתיות ותכנים דתיים לספרי לימוד המשמשים את מערכת החינוך הממלכתית. הפורום החילוני קיבץ סביבו הורים חילונים שמודאגים מתהליכי הדתה אלו. בכנס שנערך, נחלקו המשתתפים לקבוצות עבודה, כשאחת מהן התמקדה בבחינת ספרי הלימוד בבתי הספר הממלכתיים. בארבעת החודשים שחלפו מאז הכנס, קבוצת העבודה הפכה לעשרות הורים חילונים שהשקיעו – בהתנדבות מלאה כמובן – מאמץ אינטנסיבי כדי למפות ולזהות את עומק ההדתה בספרי הלימוד. הם עשו זאת על פי מחוון מפורט. באמצעותו סקרו את ספרי הלימוד. מדובר במבצע התנדבותי, שיטתי וחסר תקדים בהיקפו וביסודיותו.

היקף הבדיקה

נסקרו למעלה מ- 80 ספרים המיועדים לכיתות א-ו בחינוך הממלכתי בכל המקצועות מעצבי הזהות: עברית, שפה (כמחצית מהספרים), מתמטיקה, תנ"ך, מדעים, מולדת חברה ואזרחות, וכן גיאוגרפיה והיסטוריה. בבדיקה מקדמית נבחנו גם ספרי מורשת. לגבי כל ספר, הסוקרים בחנו האם יש בו אלמנטים וטקסטים מגמתיים, וכן קבעו האם למיטב שיפוטם הספר ראוי להילמד במערכת חינוך שתלמידיה חילונים. הממצאים מטרידים מאוד – ברוב ספרי החינוך הלשוני נמצא כי לצד חומרים ראויים ומקורות מגוונים, כולל מקורות יהודיים, המכוונים להוראת השפה, ישנו עיסוק מוגזם בחגים על המשמעות הדתית שלהם, תוך שילוב תפילות, פיוטים ומדרשים ללא תיווך ראוי וללא הקשר לנושא הלשוני. רבים מן הסוקרים קבעו כי בעיניהם ספרי הלימוד יהיו ראויים רק אם יוסר מהם העיסוק הכפייתי בשבת ובחגים בהקשר הדתי-אמוני שלהם.

המסקנה המרכזית

המסקנה העולה מהסקירה הינה כי אין מדובר בתופעה מקרית או שולית, אלא במהלך שיטתי, יסודי ואידיאולוגי, לעצב מחדש את תודעתם של הילדים החילונים על ידי כך שהעולם היהודי-דתי-אמוני נמצא בכל מקום: בטקסטים, בתרגילים, באיורים ובמשפטים תמימים לכאורה המשובצים בטקסט.

הממצאים העיקריים

אינדוקטרינציה של תפישה לאומית-יהודית אמונית, כאילו הן הכוח המניע את העולם – סיפורים על ניסים שקרו למי ששמר את השבת, על הצורך להתפלל כדי שהסבא יבריא, משפטים כמו "אנו מצווים" או "עלינו לנהוג", יום הזיכרון נועד להגן "על ארץ ישראל" ואפילו החלוצים "התפללו למען מדינה יהודית", קביעה שכל האזרחים מתגייסים לצבא. הטקסטים מעצבים מציאות בה יש זיקה הדוקה בין הדת היהודית ללאומיות הישראלית, ובנוסף הדת מוצגת בגרסתה האורתודוקסית בלבד. האינדוקטרינציה מתבטאת גם בחלק מספרי הלימוד של מקצוע התנ"ך הכוללים קריאה לאומית מצד אחד, ודתית – אמונית מצד שני, ללא כל קריאה ביקורתית תוך שימוש בכלים היסטוריים או ספרותיים.

שילוב רב מאוד של המקורות בלימודי השפה

כל ספרי השפה מכילים התייחסות לחגים ולשבת, ובפרקים אלה לרוב ישנה חדירה מסיבית של מקורות דתיים: ציטוטים מהתנ"ך, ממדרשים ואמרות חז"ל, חלקם תוך שימוש בשפה אמונית והצגת מיתוסים ואמונות כעובדות. חומרי הלימוד במקצוע שפה עברית עוסקים בזהות ובמורשת, ומכילים לא מעט מקורות יהודיים בעלי תכנים דתיים, במקום להיצמד למטרות תכנית הלימודים המכוונות בעיקרן להישגים נדרשים בתחום מיומנויות השפה. הבעיה המרכזית – שילוב מקורות במקומות רלוונטיים אך ללא דיון ראוי או במקומות שאינם רלוונטיים כלל לנושא או לתחום הדעת. זוהי בדיוק שיטת האינדוקטרינציה – העברת מסרים תת-קרקעיים שצורבים את מוחו של הילד. הילד מתרגל לראות טקסטים דתיים ומקבל אותם מכל כיוון. לרוב אין שילוב של דיון וחשיבה ביקורתית סביב הטקסטים המצוטטים. מסרים, שללא תיווך ראוי, צורבים בנפש הילד תחושת עליונות שמובילה לגזענות, ויוצרים בוגרים ובוגרות שאינם מסוגלים לדון באופן ביקורתי בנושאים של זהות.

ניכוס הערכים הכלל אנושיים והצגתם כערכים יהודיים

ערכים כלל אנושיים ככיבוד האחר, מוצגים כאילו מקורם ביהדות – ואהבת לרעך כמוך; את השנוא עליך על תעשה לחברך וכו'. יש בהחלט מקום לאמירות אלה, אך בסדר הפוך. קודם הכלל והערך הכלל- אנושי, ואח"כ ביטויו ביהדות. זה קיים בחומרי הלימוד ככלל, ובאופן בוטה ומוצהר בתכנית הלימודים החדשה של תרבות יהודית ישראלית. היבט נוסף של תופעה זו הוא היעדר דיון היסטורי, תרבותי וחברתי בהיסטוריה היהודית. כך למשל היוונים והפרסים מוצגים כרשעים (בדיון על החגים) ללא דיון מורכב יותר במציאות של העם היהודי באותן תקופות.

טקסטים מחוץ להקשר וחזרה על החגים והשבת

יש הטמעה מכוונת של טקסטים על החגים והשבת, בעיקר במקצועות העברית והמולדת. ניכר כי במקרים רבים טקסטים אלו "הודבקו" לספר למרות שהספר ממלא את ייעודו החינוכי גם בלעדיהם.

הצגה מגדרית ומגזרית אורתודוקסית ושמרנית

בעיקר בספרי המתמטיקה אך גם במקצועות אחרים. באיורים רבים הבנים והבנות מופרדים, לבוש הבנות צנוע והבנים חובשים כיפה. גם בטקסטים יש הפרדה סטריאוטיפית בין פעילויות ותכונות המיוחסות לאבא, ותפקידים המיוחסים לאמא.

תכנים פרטיקולריים – בניגוד לטענה על החלשות לימודי הזהות שמחייבת מקצוע ליבה חדש – תרבות יהודית – ישראלית – הבדיקה הוכיחה שסממני זהות פרטיקולרית, בדגש על הסממנים הדתיים של היהדות, קיימים בכל מקצועות הלימוד – בפרט בחינוך לשוני, שעות חינוך ובמולדת חברה אזרחות.

התמונה המלאה

את ספרי הלימוד יש לקרוא בהקשר של מעגלים נוספים המשפיעים על המערכת ויחד יוצרים מסה קריטית:

• שילוב מקורות דתיים בחומרי הלימוד – בשפה (חינוך לשוני); במפתח הל"ב ובזהירות בדרכים – לא תמיד רלוונטי ולרוב ללא תיווך ראוי
• הכנסת תכנית תרבות יהודית ישראלית כמקצוע ליבה – תכנית שמהווה שופר תעמולה ליהדות הדתית-האמונית
• הכנסת גורמים חיצוניים המדברים יהדות אמונית לכיתות הלימוד, מבלי שצוות בית הספר מצליח להוות פילטר לתכנים המועברים לתלמידים
• שימוש רנדומאלי של מורים בחומרי לימוד שונים, הנמצאים ברשת או מחולקים בהשתלמויות מקצועיות שונות, וכן אתרים ללימוד מקוון הנותנים במה נוספת להאדרת היהדות האמונית
• טקסים במעגל השנה ומפעלים שונים בהם מודגש ההיבט היהודי הדתי והמשופעים בפרקטיקות דתיות
• למורה בכתה השפעה רבה על האופן בו נלמדים החומרים. בתיווך ראוי ניתן לעשות שימוש טוב בטקסטים. ללא תיווך – יש בעיה במסרים התת-קרקעיים העוברים דרך הטקסטים ודרך האיורים.

המציאות מלמדת על השפעה גדולה של מורים ומורות שתפיסת עולמם אינה חילונית, המשיתים שפה ופרקטיקה דתית בכיתותיהם, בין אם בתום לב ובין אם בכוונת מכוון. בשעה שמסתכלים על כל המכלול מבינים שלא מדובר כאן ב"קצת יידישקייט" אלא בהדתה גמורה.

סיכום והמלצות

הדרישה למערכת חינוך חילונית נשענת על החוק הקיים:

סעיף 1 בחוק חינוך ממלכתי קובע כך:

"חינוך ממלכתי" פירושו – חינוך הניתן מאת המדינה על פי תכנית הלימודים, ללא זיקה לגוף מפלגתי, עדתי או ארגון אחר מחוץ לממשלה*, ובפיקוחו של השר או של מי שהוסמך לכך על ידיו;

סעיף 3 מוסיף:

משנת הלימודים תשי"ד ואילך יונהג חינוך ממלכתי בכל מוסד חינוך רשמי; במוסד חינוך רשמי אשר בשנת הלימודים תשי"ג נמנה עם זרם המזרחי או עם זרם אגודת ישראל או עם החלק הדתי של זרם העובדים, יונהג חינוך ממלכתי דתי.

עצם קיומו של זרם דתי נפרד בתוך מערכת החינוך הממלכתית מצביע על כוונת המחוקק בימיה הראשונים של המדינה להקים מערכת חינוך ממלכתית לא דתית. שהזרם המרכזי בחינוך יהיה לא דתי. כלומר – מלכתחילה היתה המערכת אמורה להיות חילונית, אך לאט ובהדרגה נדחקה התרבות החילונית הצדה.

לכן, במקביל לפעולות שניתן ורצוי לבצע בשטח, אנו נמשיך לפעול להכרה ברורה וחד משמעית של המערכת בדרישותינו – להחזיר את המערכת לקדמותה או לאפשר לחילונים לקיים את תרבותם במסגרת זרם ייחודי משלהם בתוך המערכת.

מה אנחנו ממליצים?

אנו פונים לציבור ההורים, המורים וההנהלות כאחד:

מעורבות הורים – נדרשת מעורבות הורים להבטחת תיווך ראוי. זכותכם וחובתכם להיות שותפים בחינוך ילדיכם. חשוב שפעולותיכם תתקבלנה כפעולות של מעורבות ולא של התערבות. – הכנסו לדף מקורות המידע המתעדכן שלנו המכיל קישורים רבים למסמכים, תקנות וחוזרים רלוונטיים וכן לדף "כיצד למנוע הדתה?" המכיל עצות מעשיות כיצד לפעול.

מורים והנהלות – זכותכם וחובתכם להתאים את תכנית הלימודים לערכי הקהילה אותה אתם משרתים. תכניות הלימוד לרוב, כולל חינוך לשוני, אינן מחייבות בתכנים אלא במיומנויות. דאגו לפסוח על כל תוכן בחומרי הלימוד בהם אתם משתמשים שאינו עולה בקנה אחד עם ערכי הקהילה – ובלבד שתקפידו על הקניית המיומנות הנדרשת, כולל אפשרות לשימוש בחומרי למידה אלטרנטיביים לפרקים.

המלצה לועדי הורים – לפני אישור סל התשלומים מפו את ספרי הלימוד ואת כלל הפעילויות המתוכננות תוך בדיקת התכנים והגורמים האמורים להשתתף בהעברתם. ישנם גורמים רבים המשפיעים על המערכת. זוהי זכותכם וחובתכם לבחון את מכלול הגורמים כדי להבטיח שבית הספר אכן משרת את צרכי הקהילה ולא פועל בניגוד לערכיה.
השפעות גורמים במערכת החינוך: תכניות לימודים; ספרי לימוד מאושרים; אתרים ללימוד מקוון; מורים; גופים חיצוניים בכיתות; טקסים; מפעלים – יוזמות חינוכיות של המשרד

קראו גם – התייחסות לבדיקת ה"ועדה" מטעם משרד החינוך בנושא בדיקת הספרים

הפורום החילוני מתנגד ליישומה של התכנית החדשה במקצוע תרבות יהודית-ישראלית מן הטעמים הבאים:

טעמים הנובעים ממיקום התכנית בהקשרה

תרומה לתהליך ההדתה. מדינת ישראל בכלל ומערכת החינוך בפרט עוברות בימים אלו תהליך פוליטי של הדתה. כל עיסוק מוגבר ביהדות חייב להבחן בהקשר הכללי של תופעת ההדתה. כפי שיפורט למטה, התכנית החדשה תורמת לתהליך הזה על ידי הגברת האתנוצנטריות, ביטול הישראליות בפני היהדות, הקצנת הפרת האיזון בין לימודי העם והעולם, ועל ידי אינדוקטרינציה דתית לגיל הרך.

הפרת האיזון בין לימודי עם ללימודי עולם. האיזון שהיה אמור להיות קיים במערכת החינוך הממלכתית בין לימודי עם ללימודי עולם הופר כבר מזמן, למשל במקצועות כמו היסטוריה וספרות. התכנית החדשה מהווה נדבך נוסף המקצין את הפרת האיזון הזו.

אתנוצנטריות ערכית. התכנית כוללת לראשונה לימוד ערכי מסודר ושיטתי. אולם, הלימוד הערכי הזה מתבסס כמעט אך ורק על מקורות יהודיים, ומכאן מעביר מסר שלפיו היהדות היא מקור הערכים ומשתמע מכך שערכיות = יהדות ומוסר = יהדות. זו עמדה אתנוצנטרית שמעודדת בורות וגזענות.

טעמים הנובעים ממבנה התכנית ותוכנה:

ריבוי טקסטים אמוניים. התכנית מכילה פי 2 טקסטים רבניים-אמוניים מאשר טקסטים מודרניים, ובתוכם כמות גדולה של טקסטים אמוניים כמו תפילות ופיוטים, וכן עיסוק בפולחן (בעיקר סביב נושאי השבת והחגים). עמדתנו היא שילד חילוני אמור לדעת על קיומה של אמונה ותפילה, תוך הבנת הקשרה, אבל לא להחשף באופן בלתי מבוקר לטקסטים המתייחסים לפולחן דתי כפרקטיקה מחייבת או לקיום האל כעובדה.

אינדוקטרינציה דתית לגיל הרך. העובדה שרבים מהתפילות, הפיוטים וטקסי הפולחן הדתי נלמדים בכיתות נמוכות (ובמטרה מוצהרת לצרוב את תודעת הילד הרך, בבחינת "גרסה דינקותא"), מהווים אינדוקטרינציה דתית לילדים. בעינינו אין לעסוק בתפילות ובפיוטים בגיל היסודי והרך.

היעדר טקסטים חילוניים-ביקורתיים. התכנית אינה כוללת טקסטים חילוניים ביקורתיים, כגון כאלו השוללים את קיומו של האל ועול מצוות שמקורן אלוהי, לצד טקסטים המעלים על נס את הערכים החילוניים שמקורם באדם עצמו (ריבונות האדם, חירות, שוויון, הומניזם, חשיבה ביקורתית-מדעית, דמוקרטיה…), ובכך מדירה את החילוני מהתרבות וההיסטוריה היהודיים.

היעדר טקסטים לא יהודיים. היהדות מראשיתה נמצאה ביחסי גומלין עם תרבויות אחרות. היחסים האלו הודרו מהתכנית. יש להחזירם אליה ולהציג כיצד ערכים כלל-אנושיים הבאים לידי ביטוי ביהדות מקבלים שיקוף דומה בתרבויות אחרות וכיצד חגים ופולחנים נוצרו בהשראת, בדיאלוג עם, או תוך התנגדות לחגים ופולחנים זרים, וכיצד יש מקבילות בתרבויות אחרות לכל מה שקיים ביהדות.

ערבוב בין ערכים לפולחן ופולקלור. התכנית אינה מבחינה בין חינוך ערכי, לימוד פולקלור ולימוד פולחן דתי (במסווה של פולקלור). בכך התכנית מעודדת פולחן דתי, ובה בעת מעמידה את הפולקלור והפולחן כשווי ערך ללימוד הערכי. כך נהפכים האתנוצנטריות, הפולחן הדתי, והמסורות העממיות לערכים בפני עצמן.

קיטש דתי. התכנית מציגה רק את הצד היפה והנעים של היהדות ובכך מציגה תמונה חלקית ומצונזרת שלה. יש לחשוף את הילדים גם לצדדים האפלים והמורכבים של התרבות היהודית ("שפוך חמתך על הגויים", "ברוך שלא עשני אישה" וכו') על מנת לאפשר להם לפתח עמדה ביקורתית ראויה , מאוזנת ומושכלת, על תרבותם.

העדפת הזהות היהודית על זהויות אחרות. בעוד אנחנו כחילונים רואים את עצמנו כבעלי זהויות רבות ומגוונות: ישראלית, יהודית, חילונית, ציונית, מערבית, מזרח תיכונית, קוסמופוליטית וכו', הרי שהתכנית נותנת עדיפות קיצונית לזהות היהודית תוך צמצום עד דיכוי של הזהויות האחרות, ותוך שהיא מציבה סדר עדיפויות לקוי ומעוות בעיצוב אישיותם וזהותם של הילדים – ראשית יהודים, אחר כך ישראלים ורק לבסוף בני אדם.

עיוות הישראליות. הטקסטים מהתרבות העברית-ישראלית שנבחרו נסמכים על הטקסטים היהודיים, ועיקר תפקידם להצביע על ההנכחה של הדת והפולקלור היהודיים בתרבות הישראלית. גם אם הנכחה כזו קיימת, היחס הלא פרופורציונלי בין טקסטים שמנכיחים את הדת לאחרים מעוות את הישראליות, ומרדד את עושרה של התרבות העברית על מקורותיה המגוונים. רובם הגדול של הטקסטים הישראלים בולטים ברדידותם האינטלקטואלית והערכית אל מול הטקסטים הרבניים/אמוניים.

עיוות ההיסטוריה הציונית/ישראלית. הציונות והתרבות העברית מוצגות כהמשך ישיר לתרבות היהודית האמונית, המשקף רצף בין התרבויות. אין כל עדות בתכנית על השבר מהיהדות האמונית שעמד בבסיס תנועת ההשכלה ועמד באופן מובהק בלב התנועה הציונית, או על כך שהציונות התפתחה מתוך תנועת ההשכלה. אין גם כל עדות על המקורות הלא יהודיים ששיחקו תפקיד חשוב לא פחות בהתפתחות התרבות העברית והתנועה הציונית.

עוד על  תכנית הלימודים "תרבות יהודית ישראלית" קראו כאן

אורי היה שותף לייסוד הפורום כנציג רחובות ובמהרה לקח על עצמו תפקיד מרכזי בהובלתו. הוא היה לוחם חסר פשרות שהאמין בכל ליבו בצורך בשימור החילוניות במדינת ישראל וקידם את הפורום רבות הן בתחום המקומי והן בתחום החינוכי. אורי תרם לפורום את נסיונו העשיר בניהול עמותות חינוכיות חילוניות (כדוגמת מכללת מיתר שהוא הקים ועמד בראשה) ובניהול מאבקים מקומיים כנגד סממנים של התחרדות (כדוגמת המאבק למניעת הקמת מקווה בלב המעוז החילוני ברחובות). תקופה ארוכה כיהן אורי כמנכ"ל הפורום וכעורך אתר האינטרנט של הפורום.

אורי נפל קרבן למחלה אכזרית שהביאה תוך מספר חודשים למותו הפתאומי בטרם עת.

כולנו מרכינים ראש על מותו ומשתתפים בצערה של משפחתו.

לנו, ההורים, יש כוח במניעת ההדתה. בחודשים האחרונים הענקנו ייעוץ להורים רבים שילדיהם נחשפו להדתה. בכל המקרים המלצנו על הידברות עם המנהלות ולא על מאבק, ובכל המקרים נוכחנו שהיתה היענות מצד המנהלות. אבל צריך שאתם ההורים תשאלו את השאלות ותעלו למודעות סוגייה שרבים במערכת אינם מודעים לה כלל.

בימים אלו מנהלי בתי הספר מתכננים את שנת הלימודים הבאה: החל משיבוץ המורים וכלה בקביעת ספרי הלימוד. זה הזמן להעלות את השאלות בפניהם ולהבטיח שילדיכם יקבלו את החינוך לו הם ראויים, חינוך שתואם את ערכי הבית ולא מתנגד להם. אנו קוראים לכל ההורים לקבוע פגישות עם מנהלי בתי הספר ולברר עימם את השאלות הללו. אם נחכה לתחילת שנה הבאה כבר יהיה מאוחר מידי להשפיע. זו זכותינו, כהורים, שילדינו יקבלו חינוך לערכינו!

ואם צריך תזכורת לכמה זה חשוב, אז זיכרו את המקרה שפרסמנו כאן לפני פסח, על בית ספר ממלכתי, שבו מורות של חב"ד לימדו את הילדים בכיתה ג' שההגדה היא כה קדושה, עד שאסור לאמא לגעת בה בתקופה שלפני ליל הסדר. רק אם נוודא כבר עכשיו שמיסיונרים דתיים אינם אמונים על חינוך ילדינו, נוכל להבטיח שיקבלו חינוך חילוני, המקדם הומניזם, יצירתיות ומדעיות.

מקבץ של שאלות ראשוניות בעניין הדתה בבית ספר

תופעת ההדתה היא תופעה רחבה במערכת החינוך. לפניכם מספר שאלות שמאפשרות בחינה ראשונית לגבי קיומה (ומידת קיומה) של הדתה בבית הספר. אנו ממליצים להעלות את השאלות הללו בפני הצוות הפדגוגי לשם מיפוי היקף התופעה במוסד בו ילדכם מתחנך. העלאת השאלה תאפשר לכם הבנה טובה יותר של החינוך אותו מקבל ילדכם. השאלות המופיעות כאן מתאימות במיוחד לבתי ספר יסודיים או חטיבות ביניים. ניתן להציגן, בהתאמות מסויימות, גם לגני ילדים או תיכונים. נשמח לסייע לכם לעשות זאת.

זיכרו – הזכות לחינוך אינה רק הזכות להשכלה, אלא גם הזכות של ילדכם לקבל חינוך התואם את סל הערכים של הבית ולא עומד בסתירה לו.

במידה ותמצאו שקיימות בביה"ס תופעות הדתה, המנוגדות לתפישת עולמכם החילונית, אנו מזמינים אתכם לפנות אלינו

לשם קבלת ייעוץ וליווי בפעולה מול הנהלת ביה"ס. אנו איננו מעודדים עימות, אך בהחלט חושבים, שזכותנו כהורים, שילדינו יתחנכו לפי ערכינו [ראו דף מקורות מידע המתעדכן תדיר]. עד כה, בכל בתי הספר שפנו אלינו, היתה היענות מלאה מצד ההנהלה, וללא ויכוח או עימות, לעשות התאמות נכונות וראויות. פעמים רבות גם הנהלת ביה"ס נדהמה לגלות מה קורה בכיתות, מבלי שידעה על כך, ומכאן, שהודתה להורים שעוררו את הנושא.

הנה השאלות, בחלוקה לפי נושאים:

מקצוע "תרבות יהודית-ישראלית" [מורשת]

• האם בית הספר מעביר כחלק מתכנית הליבה מקצוע בשם "תרבות יהודית-ישראלית" (לעיתים מכונה גם בשמות כגון מורשת או מסורת)? אם כן –
• באילו כיתות נלמד מקצוע זה?
• מהם ספרי הלימוד בהם נעשה שימוש לצורך לימוד המקצוע?
• מהם התכנים הנלמדים במסגרת המקצוע הזה?
• האם מורי המקצוע הם מורים מתוך סגל ביה"ס?
• אם לא – מי מעביר את המקצוע הזה?

תוכניות העשרה

• האם מתקיימות בבית הספר תכניות העשרה בנושאים יהודיים (תכניות רב שנתיות, תכניות שנתיות, תכניות ממוקדות בנושא החגים)? אם כן –
• באילו כיתות מועברות התכניות הללו?
• מהם התכנים הנלמדים במסגרת ההעשרות הללו?
• האם מועברים התכנים על ידי מורים מתוך סגל ביה"ס?
• אם לא – מי מעביר את התכניות הללו?

ספרים

• בשנים האחרונות משרד החינוך הכניס למערכת הלימוד ספרים רבים שבהם קיימת הדתה במסווה לימודים רגילים (הבנת הנקרא, אוריינות, מולדת, אזרחות וכו'), למשל על ידי שילוב טקסטים המעודדים שמירת שבת, קיום מצוות והתעמקות בתורה. בעניין זה –
• האם יש בבית הספר גוף המבצע מעקב אחרי ספרי הלימוד הנלמדים בו והטקסטים המופיעים בהם? [ניתן להפנות לסקירות הספרים שלנו – לסיוע ועזרה בדילוג על טקסטים בעייתיים].
• האם בית הספר מנחה מורים שלא ללמד טקסטים מסויימים שייצרו דיסוננס עם ערכי התלמידים החילוניים?

ארגונים חיצוניים (עמותות ובנות שירות)

• אילו ארגונים חוץ-בית ספריים פועלים/מלמדים בביה"ס?
• האם פועלות בביה"ס בנות שירות? האם הן גם מעבירות שיעורים בכיתות?
• לשאלות מפורטות בנושא כניסת גופים חיצוניים לכיתות, אותן מומלץ להפנות להנהלת ביה"ס – היכנסו לדף זה.

טקסים

• האם מתקיים בביה"ס טקס קבלת תורה? היכן הוא מתקיים?
• האם מתקיימת בביה"ס פעילות הכנה לבר מצווה/בת מצווה? מי מעביר אותה?

ערכים, אוניברסליות וזהות

• אילו פעולות נעשות בביה"ס לחינוך לערכים דמוקרטיים כגון פלורליזם, שוויון, שלום?
• כיצד מעודד בית הספר השכלה אוניברסלית ולא רק יהודית-ישראלית צרה?
• באיזה אופן מקבלת הזהות החילונית של התלמידים ביטוי בחינוך הילדים?

ספטמבר, 2015

לכב' שר החינוך

מר נפתלי בנט

הנדון: החינוך הציבורי בישראל כמכשיר להעצמת הזהויות

א.נ.

שמי מיכל שליו רייכר, בת 39, אם ל-3 בנות, נשואה לנתנאל רייכר ומתגוררת בהרצליה, ישראלית-חילונית.

תפישת עולמי אינה מעוצבת כאנטיתזה לתפישה דתית-אמונית, אלא כהשקפה מוסרית מוצקה המבוססת על פלורליזם רעיוני, סקרנות ופתיחות לעולם הסובב, סבלנות וסובלנות לחלש, הטלת ספק באמיתות נחרצות ונכונות להיאבק למען מטרות ערכיות. עולמי הרוחני מבוסס בין השאר על טקסטים פילוסופים של הוגים מכל העולם, על יצירות ישראליות וזרות ומורשת תרבותית שעברה מדור לדור במשפחתנו.

ברוח זו מחנכים, בעלי ואני, את שלוש בנותינו בנות השנתיים, החמש והעשר.

קראתי בעניין רב את דבריך בישיבת ועדת החינוך שנערכה ב-24/8/15 לקראת פתיחת שנת הלימודים, ואני מצטטת מכתבות שהתפרסמו בתקשורת: "אני לא מאמין בטשטוש זהויות, אני מאמין בהעצמת הזהויות. הערכים הם מעל הכל … כל ילד במדינה צריך להכיר את המורשת שממנה הוא בא. ילד יהודי צריך לדעת מי הם אברהם ויצחק ויעקב, ודוד המלך והרמב"ם וחנה סנש וש"י עגנון ויוני נתניהו. שיפתח סידור לפני שהוא מתגייס לצבא. כל ילד צריך לפתוח סידור. כל ילד מוסלמי צריך להכיר את המורשת והתרבות שלו, וכל ילד דרוזי את המורשת שלו".

הנשיא ריבלין דיבר ב"נאום השבטים" החשוב שלו ב-7/6/2015 על ארבעת השבטים המרכיבים את החברה הישראלית: דתיים, חרדים, חילונים וערבים.

אני מסכימה עם דבריך באשר להעצמת הזהויות, המהדהדים את נאומו של הנשיא. אכן, אין מקום לטשטש הבדלים שקיימים ממילא. אך לא מצאתי בדבריך התייחסות לקיומה של זהות שאינה דתית – למשל זהותי שלי.

מאז החלה בתי הבכורה את לימודיה במערכת החינוך הממלכתית (כיום היא בכיתה ה') אני חשה כי הערכים המוקנים לה בבית הספר שונים מהותית מהערכים שלאורם אנו מחנכים אותה בבית ומהערכים אותם ספגתי אני במערכת החינוך הממלכתית בה למדתי. במערכת החינוך הממלכתית כיום ישנו גידול מתמיד בשעות המוקדשות למורשת ישראל וללימודים דתיים. הדבר בא לידי ביטוי הן במערכת החינוך הפורמלית והן בתכני העשרה הניתנים על ידי גופים חיצוניים הנכנסים "דרך הדלת האחורית".

למעשה, כיום אין לבתי כלל חשיפה לתכנים הומניסטים שאינם יהודיים והיא אינה יכולה לנהל בבית הספר דיון ביקורתי באשר לתיאוריות ערכיות ומוסריות. בבתי הספר היסודיים הממלכתיים לא מקדישים שעות ללימוד פילוסופיה או היסטוריה, דיבייטינג או אזרחות. לבתי הספר נכנסים גופים כחב"ד, בנות שירות לאומי דתיות ועוד. גופים אלה מעבירים תכנים שאינם עולים בקנה אחד עם עולם הערכים החילוני.

מבדיקה שערכתי, מצאתי שגם הלימודים בבתי הספר העל יסודיים סובלים מחסר גדול בתכנים ערכיים שקשורים במרכיבי זהות נוספים מלבד היהדות, וכן, שקיים בהם חוסר גדול בהקניית כלים שיאפשרו השתלבות תרבותית והצלחה כלכלית בעולם הגלובלי.

בתי ועמיתיה לספסל הלימודים אינם נחשפים כמעט בכלל לדיונים המאפשרים להם להטיל ספק, לשאול שאלות קשות ולחלוק על הסדר הקיים, ולהתעצב כאזרחים טובים המבינים את האחריות המוטלת עליהם – וכן את אחריותה של המדינה כלפיהם; אזרחים היודעים לתת – אך גם לדרוש.

אין ספק כי כשלים אלו משקפים חולשה של החינוך הממלכתי.

משיחות עם הורים לתלמידים במערכת החינוך הממלכתי-דתי אני למדה על מעלותיהם של בתי הספר הממלכתיים-דתיים: על התוכן הרלוונטי לילדים דתיים, על הדגש על העשרת עולמם הרוחני, על המשמעות הרבה שמהווה בית הספר בחייהם. וחשוב מכך: בתי הספר הממלכתיים-דתיים אינם מתיימרים לערער את תפישת עולמם של התלמידים, ואינם חושפים אותם – בכוונת מכוון – לתכנים שהינם חילוניים או "כלליים" במובהק. ואין בכך רע. זכותה של כל קבוצת אוכלוסיה בעלת צביון מובהק – בוודאי קבוצה גדולה כל כך ובעלת זכויות – ליהנות ממערכת חינוך שתגדל את הדור הבא בהתאם לרוח הקבוצה.

כאזרחית נאמנה, המשלמת מסים וממלאת את חובותיה האזרחיות, ואף משקיעה ממרצי למען מאבקים ציבוריים אני סבורה כי גם אני – גם אנו, האזרחים החילוניים – זכאים לזרם חינוך ממלכתי חילוני, – שיעשיר את עולמם הרוחני של ילדינו, ייתן להם מזון למחשבה, ולא יגרום להם לבלבול ולתהייה באשר לעולם הערכים שבו הם גדלים ובו מתעצבת נפשם הרכה. אפשר שהתכנים הללו יכללו גם הגות יהודית, אבל באופן פרופורציונלי ללימוד הערכים החשובים לנו כחילונים.

אנו לא מעוניינים לשלוח את ילדינו לחינוך הפרטי ומאמינים שחינוך אינו שירות שיש להפריט לגופים פרטיים. אני כמהה לחינוך המעולה לו זכיתי במערכת החינוך הממלכתית. אני רוצה לספק חינוך כזה לבנותיי.

לאחרונה התגבשה קבוצת הורים שמטרתה לקרוא להקמת זרם חינוכי עצמאי – חינוך ממלכתי חילוני.

אשמח אם תוכל לפגוש אותנו כדי לשמוע את הצעתנו.

בברכה,

מיכל שליו-רייכר, הרצליה

תגובת השר בנט