עוז להיות חילוני

מאת יזהר סמילנסקי

דתי, לא דתי וחילוני

להיות לא-דתי אפשר מתוך בורות, ומתוך עצלות ומתוך סתמיות: אבל להיות חילוני הרי זה מתוך בחירה להיות חילוני.

להבדיל מאותם לא-דתיים שהם לא-דתיים לא מרוב הכרעות אלא מאותה נוחות מעשית: פחות מוטרדים בהגבלות ובחובות, פחות מוטרדים בצווי מותר אסור, פחות בפולחנים ובטקסים של-חובה, ואין עליהם לפרפר הרבה כדי להיות לא דתיים – עליהם רק להיות כמו כולם – הולכים אל הקל יותר, פטורי עול יותר, וגם מנוערים מצורך לתת דין-וחשבון.

לא די להיות לא-דתי כדי להיות חילוני. ההבדל אינו רק כהבדל שבין שלילה וחיוב, ולא רק כהבדל שבין סביל ופעיל – אלא כהבדל שבין מציאה לאיבוד. רבים מן הלא-דתיים מוסיפים להיות לא-דתיים עד לרגע שנתקלים במעצור בחייהם, כשנחבט עליהם פתע משהו מעבר לשיגרתי, או מאורע חוסם-דרך – וכמועדים שולחים הם אז יד להיתפש בדבר ולהיאחז במשהו יציב, בטוח יותר, אבהי. ברגעי תדהמה כאלה הלא-דתיות שלהם כאילו מצטמקת – נראית יום-יומית מדי, שטוחה מדי, ובעיקר ריקה מכדי עמוד ברגע הקשה. רגע זה יאה לו קצת יותר טקסיות, וחגיגיות, ואולי אף כמין "מבט אל מעבר מזה".

"חוזרים לרגע" אלה, אינם שוהים, ברגיל, אלא עד עבור הרגע וחוזרים, בלא מאמץ, אל המעמד הסתמי של הלא-דתי, קצת נכזבים, אולי, קצת נבוכים, ועם משקע של כאב לא-פתור. לרבים, כנראה, חסר מפעם לפעם, אותו הניסוח המגובש של המעמד הדתי, הספוג באינרציה הצבורה של רצף הדורות – מלבד הצורך לשבור, מפעם לפעם, את רצף השליחות היום-יומי, ואולי אפילו, לעמוד, מפעם לפעם, ולשאת מבט השמיימה.

אלא, שנסיגות זמניות אלה אל "העמידה הדתית" (או, במבט אחר, "גיחות" אלה) – אינן עזות עד כדי טלטול האדם מלא-דתיות אל דתיות שלמה, ומשאירות אותו לא-דתי במצב מנמנם. לא-דתי כזה – אינו חילוני. אלא הוא, כאמור, לא-דתי אד-הוק, מטעמי נוחות, מטעמי חסכון-מאמץ, וגם, אולי, מטעמי אופנת הזמן. אין בלא-דתיותו שום בחירה, אלא כולה אי בחירה. אי-דתיות מתוך גראוויטציה.

דווקא בגלל טעמים אלה של נוחות, של התקיימות בפחות לחצים, בפחות חובות ורגשי אשם, ושל הינתנות סבילה לכוחות הכובד שינחיתו אותך אל השיגרה הרכה – טבעי לצפות שהלא-דתיים מספרם ילך ויגדל: "פחות עמל". חיים מתוך אין שאלות. מתוך כניעה לסתמי. מתוך אין-צורך לעשות ואין צורך לשמוע, אלא רק לקבל את החיים ולהחליק עליהם כפי שיפועם הנוח, וכל עוד לא נעצרו בתדחפה או לא נתפאר במבהיל איזה בור עמוק כרוי מתחת.

לא כן החילוני מתוך בחירה. במה הוא חילוני? קודם-כל בנטילת אחריות, ובאחריות שאין לה מקור מחוץ לו.

להיות חילוני זה מעבר להיות לא-דתי, ומעבר להיות בלתי מאמין באמונת הדתי. טענות הדתי מוצאות אותו ספקן, ויותר מספקן: אינו מסתפק בהוכחותיהם, ככל שהוכחות להם ולא אמונות שמספקות את תוקפן מהן-ובהן. שהרי האישורים שמביא הדתי לתקפות טענותיו – אינם אלא אקסיומות, ואלה, כידוע, פטורות מהוכחה ואין צריכות אלא לאמנה שלמה ("אהבה"), שאינה תלויה בדבר.

חילוני אינו חילוני מחמת ש"נתרוקן לו", מחמת ש"אמונתו נתייבשה", אלא מחמת שבחר לעמוד בעולם על חזקתו שלו, בלתי מודה באמונת הדתי, ובלתי נדון לחיי אמונה אחת, כל-כוללת, שלימה מאופק עד אופק, אמונת "כיפת הסלע".

להיות חילוני, זה להיות בעל תביעה לריבונות על חייו. בלתי מחוייב מראש למצוות או לחיובים שלא באו מהכרעתו ומהסכמתו האוטונומית, לרבות חולשתו, שגיאותיו ומחיר השגיאות, שעל ראשו.

החילוני הוא מי שמקבל עליו עמידה מתמדת במצב מהפכני. אין לו את מי להאשים ואין לו אל מי לפנות. כל האחריות עליו. האחריות ומחירה, האחריות וכאב בדידותה, אבל גם האחריות וריבונותה. הוא בעול אחריותו שבחר בה. הכל עליו עד שיימצא לו מה שיימצא, אם יימצא, ובלבד שתתיישב לו עם בחירתו וחופש רצונו – ואם לא – לא. הוא מבקש לעמוד בלא הזה, ככל האפשר, בלי להתפשר מדי. ובלי לרוץ מהר מדי לחפש לו הקלה או שלווה.

הדתי המצוי אינו מחפש. הוא כבר יש לו. עליו רק לקיים, רק לציית, רק לעשות כמצווה. לכל היותר לפרש סתירות. הוא, עומד וידיו מלאות לו, מלאות הלכות, תשובות ופסקים, ומנגנונים שלפיהם מכריעים בחוש שעוד לו נודע. אלא, שמי שידיו מלאות הוא לא יוכל לקחת עוד. רק מי שידיו ריקות יוכל לקחת – כשיימצאו. מבחינה זו, אשרי הידיים הריקות , הן יכולות לקחת – כשיימצא. ידיו הריקות של החילוני – הן יתרונו: הן עשויות לחיפוש, וכשימצא ייקח.

משתמע מזה, שהחילוני ספקן הוא בכל מה שהדתי קורא לו האמת או גם הדרך אל האמת. עומד הוא בעולם בלי אורח חיים, בלי יורה דעה, בלי אבן העזר ובלי חושן משפט. מכל אלה אין לו, במקרה הטוב, אלא ידיעה היסטורית, אבל לא הסכמה מחייבת שתוקפה בה. כמי שיודע על דבר שהיה, אבל אם מבקש להוסיף ולהתקיים כעת – צריך להסכמה מחדש, להוצאה ריבונית ולא אוטומטית. וכך עומד החילוני בהכרת החובה להכריע מחדש, אין קץ, בכל מה שעל הפרק. זה שפעם נהגנו כפי שנהגנו – אינו די כדי לנהוג כך, ממילא, גם כעת. ובקצרה, מחר מחרתיים יקר בעיניו ומרכזי יותר מכל תמול שלשום. לא שהוא מבטל או מתנתק, ממה שהיה, אלא שאינו סותם את מבטו למחר בכבודו של אתמול.

דווקא לכן, דווקא בגלל העמידה על המשמר הזאת, תמיד בקשב, תמיד בנכונות, תמיד בחיפוש, תמיד בנכונותו של אברהם להעתיק את אוהלו ולנסוע משם והלאה – אין זה מצב שנוח לעמוד בו. ואמנם רבים מבין הלא דתיים, מתעייפים מצאת לילה לילה לשמירה. והם מנסים ככל ידיעתם, להיות גם בפנים וגם בחוץ בעת אחת, גם להיות לא דתיים וגם להיות קצת דתיים. לאכול ולשתות כלא דתיים ולהיאנח כדתיים ולגלגל עיניים. וכשלא תמיד נוח גם בכך, מרבים להאשים מישהו ולהתאונן לפני מישהו.

מסגרת, תורה ומנהיג

בין כך ובין כך, רבים הם היום שנתעייף להם להיות חילוניים. כשם שנתעייף להם מן הדמוקרטיה. ומדגדג להם למצוא איך אפשר להיפטר מן המועקות, ומן הטרדות, ומן התביעות שהם נתבעים תמיד, בלי לדעת מה ובלי להבין לאן, ושאולי, על כן, צריך לנסות ולחזור ולהיות מסוגרים באיזה מסגרת, ולהיות מנוהלים באיזה כיוון. נתעייף להם מן הפתוח מדי, נתעייף להם מן החופשי מדי, מן הלעשות כרצונך מדי. נראה להם שהחילוניות או הדמוקרטיה, תובעת מהם יותר מדי התאמצות, עמידה על המשמר, יותר ממה שיש להם או ממה שנישאר להם.

על שני מיני דתיים מדובר. על הדתיים של אמונה באל, ועל הדתיים שהיתה להם אמונה באיזו אידיאולוגיה חזקה. גם הדתיים הראשונים לאחר שעזבו את דתיותם נתעייפו להיות לא דתיים: וגם הדתיים, שנגמרה להם האידיאולוגיה שלהם, נתעייפו לחיות בלי. נתעייף להם לחיות בלי דוקטרינה, בלי מנהיג, ובלי עוצמת השתייכות גדולה וכל-מקפת. וקשה, קשה להם.

יותר מדי חופשי להם. יותר מדי רשות בידם לפנות לכל צד, יותר מדי דעות מתחרות ואף אחת מהן אינה הסופית, יותר מדי התנדנדות לכאן ולכאן, בלי אף הטחת כף בשולחן נחרצת וגואלת, יותר מדי אחריות אישית, יותר מדי בחירה חופשית ורשות נתונה. יותר מדי חיוב במאמץ אישי כדי לקבל גמול אישי. קשה מכל להיות חילוני שכלום אינו מוכן לו, והכל תמיד בהכנה בלתי ניגמרת – כאצל אותה בעלת בית גרועה: מכינים ומכינים את הארוחה – ואיננה.

יותר מדי חופשי להם. וקשה, מסתבר, ביותר מדי חופש. קשה ביותר מדי ב"אתה תחליט בעצמך". קשה להיות מסתכל תמיד לכל צד לחפש נקודה יציבה ולהיווכח שכולם כמוך מסתכלים לכל צד כמוך – ואין. קשה להיות בלי אבא ולהיווכח פתאום שהנה אתה. הוא האבא, ושיותר משיש בידיך אין בידי אף אחד. קשה להאמין שכך יימשך ויימשך מכאן ולהבא: הכל תמיד עליך, אדם קטן ואפור ולא גיבור במיוחד, וככה הוא העולם וכאלה הם החיים. קשה, ורוצים לחזור אל מה שמסופר באגדה כשהכל היה שונה: היה סדר, היה כיוון, והיה ציווי מגבוה, ואפילו אם היה קשה לעתים לקבל – לבסוף היתה הקלה, כמובן מאליו, ומרפא לנפש. ושלא יהיה פתוח כל כך, ולא גדול כל כך, ומחוץ לידיך כל כך, כמו להיות נדון לחיות במדבר של חופש.

כשם שיש בעיית הסגור כך יש בעיית הפתוח. ורבים חולים בפחד מן המותר. חוליות קיומם היציב, מסתבר, מתפקקות להם כשאין סדר סגור, ובלי כוכב צפון החלטי. מה עושים בעולם, שכל ההכרעות בו פתוחות ומחכות תמיד להעדפותיך, שהכיוונים בו מרובים ומחכים לבחירתך, ושההחלטות מתחרות אלה באלה, כולן מסובכות וכלום לא פשוט?

האם ייפלא איך נתמלא העולם מועקה, דאגה ובעתה – ואיך כולם מסתובבים בלא נוח מתמיד, המנדנד להם בלי הפוגה, מתיש ושוחק כל ניסיון של תקווה? האם ייפלא איך כולם מחשבים להם בגלוי ובסתר איך להימלט מזה, איך להציל את נפשם מן הדכדוך הזה, דכדוך הפתוח ודיכאון החירות?

רבים רבים, מסתבר, רבים מן המשוער, לא נולדו לחיות בפתוח באחריות עצמית ובחופש בחירה. וקשה עליהם הדבר משאת. ואכזריות לדרוש מהם. רבים רבים, מסתבר, נולדו לחיות ולחוש עצמם בנוח רק בתוך מסגרת, רק בתוך סדר שיש לו מרכז, והגיון סיבתי רציף, בתוך עולם שיש לו ריבון, מנהיג מורם מעם, שיודע לומר דברו ולהדריך, שיודע פעם ללטף ופעם לגעור, ופעם אף להרים יד ולהוכיח נחת זרועו. קשה, קשה בלי מסגרת, תורה ומנהיג. רבים נשארים כל ימיהם בבחינת ילדים בחצר בית אבא, ורבים מפרשים את ה"מנוס מחופש" כמנוס מפני דיכאון, ומפני חוסר משמעות, ומפני שיעמום כוסה שמים וארץ. החיים ניראים להם אז כבור בלי תחתית, שכל יום עומדים בו על סף נפילה אל כלום: והמבט למטה מסחרר, מבהיל, ומרתק. קשה להמשיך כך.

ומה צריך אז יותר מכל? שלווה. זה הדבר. תעשיית שלווה אדירה קמה בעולם. מן האדירות שבתעשיות. לא רק כימית רוקחית, לא רק טיפולית, לא רק שעשועית בידורית, לא רק "תרבות ואמנות", לא רק התגודדויות ספורט, אלא גם הכרעות פוליטיות מרחיקות לכת: להצביע בעד מבטיח השלווה הגדול מכולם. ועוד יותר מזה: תעשיית אמונה, תעשיית דתות למאמינים, לכל מחפשי השלווה בטחון שלום. והמשמעות בודאי, המשמעות.

לכאן אפוא הולכים כל עייפי החילוניות. לאחר שהכל בעולם איכזב ועייף. אל השלווה. העולם מבקש שלווה. האדם מבקש שלווה. לא תנועה, לא חיפוש, לא טלטלה, לא עניין גדול לא עבודה מעניינת, לא עשייה מלהיבה, לא העפלה אל קצת יותר, או משהו – אלא זה: שלווה. לא לחץ, לא מתח, לא היקלעות, לא טלטלה, רק שלווה. אלהים, רק שלווה לבני אדמיך. להיות רובצים על שפת הים בלא כלום, החול לוהט בגב, השמש בעיניים ומלקקים בעצלתיים גלידה, ולא דואגים כלום, ולא רוצים כלום ולא שום דבר איכפת במיוחד, ולא מחפשים כלום, ורק שלווה.

ואם אין שלווה? לא טוב. מעשנים עשב, עושים התעמלות, נושמים עמוק ונושפים לאט היטב, רצים כל בוקר, ניזונים מדשאים ומפרחים, ומחפשים משמעות שתהיה באה כמו דבש. שתהיה שלווה עם משמעות, נותנים את הנפש בשביל בריאות הנפש. ימים על ימים דואגים לשיווי המשקל, באמצע העולם. לא אהבה, לא יופי לא אמת, אלא שלוות הנפש. עושים חצי אפלה ועושים בה מיסטיקה בכל כוונת הלב, לבטל כל לחץ, להתפרק כל מתח, לדחות כל חובה או אחריות, להשעות את העולם שבחוץ – ורק שתהייה שלווה. שהאדם יהיה שלו. וזה הכל.

ומה עוד צריך לו לאדם, מלבד השלווה? לא כלום. זה הכל. רק שלווה. אבל אם שואלים מה עוד – למה לא שגם מישהו חזק ישמור עלינו, תמיד. שמישהו גם יאהב אותנו, כפי שאנחנו, מוצלחים או לא מוצלחים, תמיד. ושמישהו גם יבטיח לנו מחוץ לכל חשבון ובהן צדק שהסוף יהיה טוב, תמיד. ושגם אם ניתקע בגיא צלמות לא נירא רע, ושרק נישא קולנו לקרוא – ויימצא מייד מישהו שישמע ויבוא, בטוח ושקט ואבהי, ויושיט לנו יד גדולה וחזקה ושלווה. ושוב שלווה.

עובדי השלווה

על אין השלווה נימאס לחילוני. ובשל השלווה פונים אל הדתי. אל הקצת דתי, אל הכמעט דתי, אל הדתי הלא מחייב ורק המנחם. שנותן בלי לקחת. שאהב בלי להכביד. מצבו החשוף של החילוני מפחיד. תמיד מתחים בו וסביבו. תמיד הכל מתוסבך, תמיד הברירות פתוחות, תמיד צריך להחליט מחדש. ומה מעייף יותר מעמוד תמיד קשוב וחייב, ובלי תשובות מוכנות, ולהתחיל כל יום מהתחלה, בעל האחריות המתיש תמיד – מה יותר בלתי שלווה מן החילוניות?

לא קל בעולם. מכל צד אורב הרע. ומה יעשה מי שמבקש שכבר יהיה טוב, קצת, אבל מייד? מי שחס על עצמו ועל שעת היותו הקצרה והחולפת. אין צורך לפרט מהו בעצם הרע שמקשה על החיים. הרשימה ידועה ומוכנה ונמצאת בכל יד ובראש כל חוצות. מייד מרצים, ובשטף: השפע הוא רע, החומרנות היא רע, הבולמוס למותרות ולצריכת ראווה, רע. הרע הוא הריקנות. וכל מה שעושה ניכור וזרות. חוסר תקשורת הוא רע. וזה שעושה בדידות, וחוסר בטחון, ותסכול ודכדוך – רע גרוע מרע. הרע הוא הרעש. והלכלוך, והמהירות והטכנולוגיה, וזיהום האוויר, מלבד התאוות הישנות שעדיין לא בלומות, עם היצרים ההם התוססים והפיתויים הפרועים, הרע הוא האי סדר, והמהומה והאלימות, ו"יחסי אנוש", כן, אבל הרע הוא גם ההליכה בתלם, והסתגלנות והשיגרתיות, וגם להיפך, המתירנות הזו, ובקצרה, מה רע? החיים, החיים האלה, הם הרע.

ומה עושים כנגד הרע מרובה הראשים הזה? אין תשובה אחת. יש הרבה. כל אחת מהן עושה קצת. כל מה שעושה שלווה לאדם – טוב כנגד הרע. כגון, המדיטציה וכגון הטרנסצנדנציה, כגון היוגה והזן בודהיזם, כגון הקבלה והמיסטיקה היהודית, וכמובן הצמחונות והטבעונות, וגם "חיפוש השורשים", וחיפוש עשבי מרפא, וחקלאות אורגנית, ואיזוטריקה, ופסיכודרמה, וגשטאלט, ותנועה והרפייה, ועיסויי וגלי המוח, ואסטרולוגיה וגרפולוגיה, ומיסתורין, וקרוב ורחוק, ומזרח רחוק, וחיפוש המשמעות, כן, זה תמיד, אוי, המשמעות, הפנימית והחיצונית, ויושבים בראש הר ומחפשים משמעות ומצפים לאות, והביואנרגיה, והטרנס פרסונליות, והמודעות העצמית, תמיד, עם המימוש העצמי, בצד תענית דיבור, ושתיקת התבוננות, וההתמכרות למופלא, בעיניים עצומות ובפקוחות, עם שזירת חבלים ובלעדיהם, עם שירה מתוך המהום, ועם חשיש ובלי, ועוד תכלית הכל: הגאולה. כן. גאולת האדם וגאולת העולם. והשלום. בוודאי. והשלום.

כל אלה ויותר מאלה, הכל – ובלבד שתהייה שלווה. אלהים, שתהייה שלווה. להיות דתי עד שלווה. אבל לא עד קפיצת הכרעה. דתיות כריפוי במיסטי. ולמה צריך להיות מרופא? כי האדם נורא חס על עצמו. אדם מסכן מבקש שלווה. ודי.

כי מה היום הוא המפחיד מכל? המפחיד הוא המתח. הלהיות בלחץ. זה הרע שבאיומים. ה"להילחץ". ה"להיות מולחץ". זה העונש הנורא שמוכנים לשלם בהכל, באהבת חיים, כדי להינצל ממנו. אין נורא לאדם מכאב. אפילו אם הכאב, כצירי לידה, הוא הדרך למרחיב, לנותן הטעם. אין קשה מעמוד בציפייה מתמשכת. מהישאר לבד בציפייה. קשה לעמוד ב"אין משמעות" אפילו אלה שאינם מאמינים כלל שיש או שתיתכן משמעות כזו. רצים "לתפוש משמעות" ויהי מה, וגם במחיר העמדת אדם "בתרגילים" זרים ומוזרים – ובלבד שייקנה לו, קצר הרוח, אותה משמעות של זהב: בלתי מחלידה, בלתי מתפחתת בערכה, וניתנת להמרה בשעת הצורך, במצרכים למוכ"ז. רבים אפוא הפונים היום אל המיסטי כאל תוספת "חמוצים" ו"חריפים" לנחת הזלילה. מה מתבקש ממך בסך הכל? להשעות קצת את העולם החיצון, ולפנות בכל מאודך ולפנק את טרדת האני שלך, עד לרמת עיסוק מלא ומקודש. לשבת במקום שלא מציקים בו ורק מרפאים ע"י הרפיה, בלתי נקראים לצאת אל העולם ולהתמודד אתו כהווייתו, אלא להיפך, העולם – הוא הבעיה, ומפנים לו גב, כורעים לו ישיבת לוטוס, ומרכזים מלוא כל הקשב אל טבורך שלך. האדם התופש שלווה.

כשפתאום נמצאים המוני אדם שכולם "מחפשי זהות", שכולם "דורשי שורשים", שכולם מבקשים "מימוש עצמי", וגם מתבסמים להם ממובאות מקוריות של דברי צדיקים – לא ברור אם לשמוח או להיעצב. אם גילוי של שמחה כאן, או הצגת אופנה: אם צורך עמוק בידיעה, או צורך בעוד גירוי חדש: עוד מעורר לפינוק העצמי, גירוי רודף גירוי, קרא לו "מתקדם" או קרא לו "נסוג", יהא מן המערב או מן המזרח, בדמות פסוקי גביש, או בדמות ריפוי השרירים, תמצית החכמה או מישרת ענבים מסחררת, אם לא מעלפת – ובלבד שאותו "אני", אותו "אגו" מהולל, המפונק הזה, הבן יקיר לי הזה, המשועמם הזה, וחסר האני הזה – שהוא ימצא לו "רגע של משמעות", ויפהק פחות.

וכך, מדווח מכל צד על לחץ של ביקוש לניחומי הדת, ובלבד שיהיו ניחומים בלי התייסרות, שיהיו ליטופי אמונה בלי כאב חיפושים, ובלי כאב בדידות הציפיה, ובלי כאב האחריות, ורק מוצר ניחומים מוגמר ונוח לבליעה מיידית. רק בלי סבל. אלוהים, רק בלי סבל. והרי לפניך כל אותם המתמזמזים עם הדת, ירחם האל על נפשם.

חילוני בלתי נכנע

מה יכול אפוא החילוני להציע? עמידתו קשה וקוצנית. חסרת ניחומים ורחוקה משלווה. ולעיתים אפילו קשה מנשוא. שמיו ריקים מנחמה מוכנה, יומו כבד על ראשו וכישלונו מובטח תמיד, מייד עם היחלצותו המובסת תמיד, כדי לחזור תמיד מעשה סיזיפוס ולהתחיל מחדש תמיד, מתמודד עם ההכרעות הבלתי מוכרעות, והבלתי נחות מתביעתן. מי מוכן לעמוד בזה. עולמו של החילוני לא ישתנה ע"י "התנהגות טובה". העולם הוא כפי שהוא, וכפי שיכול אולי להשתנות: אין סוף סתירות, תהפוכות, חיכוכים, ולעיתים עומק מעבר לעומק, כמראה החיים כל עוד הם חיים, ולפני שהפכו למצבה עם כתובת יפה ובלתי משתנית.

שתי הדתות, הממוסדת והמיסטיקה השימושית, הן שתי תשובות איך לא לשאת בעול העולם. הדת כתשובה כוללת וכל מקיפה, והמיסטיקה השימושית, כתשובה חלקית, או כתחבושת מקומית. זו וזו הן תשובות לבהלה שתפסה רבים. שתיהן מבטאות ערגה להיפטר מן האחריות האישית. למצוא הקלה, פיוס, אם מידי ריבון העולם, ואם מידי ההתעלמות מן העולם. ואילו לחילוני – אין ריבון. לסתירות שבעולמו אין הגיון אין לו עבודת השם, ואין לו על מי לסמוך. הכל עליו, בכל ענוות קטנותו: עליו ועל כתפיו, תמיד, גם בשכבו לנוח.

אבל חילוניות אינה מתירנות, ואינה התפרקות הפקר, ואינה נטישת כל מה שבמורשת המסורת, ואינה הפיכת גב לתרבות, לצריבתה ולמופתיה – זו התקפה דמגוגית קלה מדי – אלא היא הבנה אחרת של האדם והעולם – הבנה בלתי דתית.

ייתכן שכל אדם, בזמן מן הזמנים, חש גם צורך לחפש את האלוהים. היינו הך כעת מהו דיוקו של חיפוש זה. תשובה מן המוכן – אין. בוודאי לא אחת. ולפיכך, גם אין הקלה מן המוכן, ארוזה ומוכנה לשימוש. וכל תשובה אחת כזאת, נראית יותר ממלכודת: שלם בחירותך כדי לקבל שלווה. וגם האלוהים אז, שמו: שלווה. השלווה תימוג, החירות תבוזבז – ואז?

משהו מדאיג יש בהמון המצטופף למצוא שלווה, כחזות הכל. והעמדת שביעות הרצון וליטוף הנחת – מעל כל היאבקות לצדק, לאמת וליפה. הידחקות הציבור בהמוניו למצוא משמעות, בתרגילים סיטוניים, במקום שרק יחיד יכול להימצא בו, ובצידם כל אותם חצי צל וחצי אור, חצי דת וחצי הרפייה, חצי מודעות וחצי עמעום. ואיך בכובד ראש יושבים בני אדם ומטפשים עצמם לדעת. הקדושה הפכה לתרגילי בריאות, ההתבוננות להתעמלות טקסית, וההתגלות – למוסיקת רקע. ואנשים אינם חשים בנלעג שבעבודת השלווה שלהם. בפרכוס האני השפני שלהם, מעל הכל, האני המלוטף שלהם – שיהיה בריא.

אין זו רק דאגה לאמת המוחלפת בנוחות. אין זו רק דאגה לדמוקרטיה המוחלפת בשעשועי התרגעות ובהשענות על מישהו חזק שיפתור בשבילך את "הגועל-נפש". אלא זו – דאגה לחילוניות. לעמידת האדם כבעל אחריות לעולם. הדתיים מרובים, הלא דתיים מרובים יותר, ואילו החילוניים מעטים. עמידתם שלהם תובעת יותר מדי. אומץ לראות ועוז לשאת באחריות.

לשאת בעול העולם

שחרור מלחץ אינו סיבה לשלם בחירות. שחרור ממבוכה אינו סיבה כדי לברוח מן האחריות, ושחרור משעמום אינו סיבה להשעיית העולם. אין עולם אחר, אלא רק זה, המסתובב, המסוכסך, חסר השלווה והפתוח. לא צריך לברוח מפניו, ואין לאן. ואדם, כל אדם, אם רק לא השחיתו אותו ב"חינוך" – האחריות היא מטבעו. הוא נולד מלובש אחריות. כשם שנולד נושא פחדים, או דחפים, או חלומות.

החילוני הוא זה שאינו בהול למצוא נחמה. ולא נדחק לחטוף ליטוף. ולא מתגודד לעבודת השלווה. ובלבד שגם הוא, החילוני, לא יכנע מאמצע הצהריים, כדי למצוא לו מסתור של צל ושל אי לחץ. אין לו ממי לבקש. אין ממי לייחל. הכל עליו. הוא אדם. עליו אושר ההתקרבות אל הידיעה, ועליו כאב ההכחשה של ידיעה כוזבת.

אסנת סברון

---

מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. זוהי הגדרתה החוקתית. אולם זוהי הגדרה חסרה ועמומה. היעדרה של חוקה רשמית, ברורה וחד משמעית – כזו המגדירה באופן מוחלט מהי "יהודית" ומהי "דמוקרטית" – מותיר מקום לכל מי שנמצא בעמדות כח להשית את תפיסת עולמו על התחומים עליהם הוא מופקד. כך קורה ש"יהדות" היום היא דת – יהדות אמונית – ולאומנות, ודמוקרטיה היא היום דמוקרטיה רזה, פרוצדורלית, שמנסה להיפרד מהפן המהותי, הליברלי, של הדמוקרטיה המודרנית (שהעדרו מעיד על נסיגה מהרעיון הדמוקרטי).

ההדתה וההלאמ(נ)ה של מערכות השלטון בכלל, ושל מערכת החינוך בפרט, דוחקות את הציבור החילוני לפינה, ומכאן עולה הדרישה להכרה בייחודיות האדם החילוני והקצאת מקום נפרד לקהילה החילונית בתוך המערכת לחינוך ילדיה בהתאם לצרכיה וערכיה.

להלן כמה נקודות יסוד העומדות בבסיס הדרישה שלנו להבטיח מערכת חינוך ראויה, ההולמת את צרכיו, ערכיו ורצונותיו של הציבור החילוני :

• האדם החילוני הוא אדם ריבוני, וככזה – סימן ההיכר שלו הוא סימן שאלה. אנו רוצים שילדינו יקבלו במערכת החינוך הציבורית הממלכתית את הלגיטימציה להציב סימן שאלה בכל נושא, בכל דבר ועניין.
• חינוך ממלכתי – חילוני בתוך מערכת החינוך הרשמית, חלק אינטגרלי ממערכת החינוך הממלכתית. לא בית ספר חילוני ראשון אלא בתי ספר חילוניים בהגדרה המשרתים את הקהילה החילונית ברחבי הארץ, בכל מקום בו היא נמצאת.
• לא נגד אלא בעד. לא ניכור אלא הכרה והיכרות. כן לעיקרון הבחירה – בכל התחומים ובכל הנושאים – לכל עניין ודבר יותר מאפשרות אחת: יותר מסיפר אחד; יותר מתרבות אחת. בעד הכרת היהדות לגווניה ולהיבטיה השונים, תוך הצבת סימני שאלה: למשל –
• מול "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" לדון ב- "בראשית ברא האדם את אלוהים"
• מול סיפור הבריאה להציג סיפורי בריאה קדומים נוספים של עמים אחרים, ולדון בהתפתחות המדעית שהובילה לתיאוריית המפץ הגדול ולפיתוחה של תורת האבולוציה והבנת מנגנון הברירה הטבעית.
• מול "עזר כנגדו" לדון במשמעותו של ערך השוויון בכלל ושוויון בין המינים בפרט.
• בעד השוואה לתרבויות אחרות ולערכים אוניברסליים – נגד ניכוס השפה והתרבות: לא ניכוס מילים "יהודיות" לדת בלבד ולא ניכוס ערכים אוניברסליים כאילו הם יהודיים בלבד.
• כן לספקנות – הבחנה בין אמונות, דעות, עמדות ועובדות; הבחנה בין מיתוס למציאות. – מתן לגיטימציה להצבת סימן שאלה מול כל דבר, כולל עובדות (עובדות, גם העובדות המדעיות, הן בחלקן עובדות לכאורה, הנשענות על פרדיגמה שלטת או על מקורות מידע חלקיים. גם אם מדובר בעובדות מוצקות – יש מקום לעודד להבין כיצד הגיעו למסקנה. שאלה פורייה יכולה להישאל לגבי כל דבר ועניין).
• המערכת היום מעבירה מסר כפול: מחד – תכניות הלימודים ומטרות העל שלהן כוללות ערכים רבים העומדים בלב לבה של המחשבה החילונית: חשיבה מסדר גבוה, חקר, חשיבה ביקורתית, שאילת שאלות ועוד. מאידך – בכל מה שקשור בנושאים העוסקים בזהות – דתית, אתנית, לאומית – אין לגיטימציה לסימן השאלה והעיסוק בנושאים אלה, על סימני הקריאה שבהם, גולש לכלל מקצועות הלימוד.
• די לכניעה ולוויתור – פלורליזם יכול להתקיים במקום שיש בו סובלנות. סובלנות משמעה הכרה הדדית בזכותו של האחר להיות שונה ומתן אפשרות לשונות זו לבוא לידי ביטוי גם כאשר היא גורמת לאי נוחות וסבל. אם יחס זה אינו מתקבל משני הצדדים – מדובר בויתור וכניעה ולא בסובלנות. בהיעדר סובלנות – לא יכול להתקיים פלורליזם (מתן לגיטימציה לקבוצות השונות בחברה, על ערכיהן, דעותיהן, אמונותיהם, האינטרסים שלהן, לקדם את ענייניהן, לפעול ולהשפיע על המרחב הציבורי).
• תכנית הלימודים הייחודית / המשלימה צריכה להציע תכנים מגוונים שאינם מצויים היום בתכניות הלימודים (או נמצאים במידה לא מספקת) ולספק את ההיבטים הנוספים שמאפשרים ביטוי לעקרונות ולערכים אותם אנו רוצים לקדם.
• נקודת המוצא שלנו – האנושות. אנחנו קודם כל בני אדם, ולכן הדרישה הבסיסית שלנו היא שילדינו יחונכו כבני אדם.
• בהיות החינוך חינוך ממלכתי עליו לחנך את הילדים להיות בני אדם במדינתם. על המערכת לחנך את הילדים ולהציג את מורכבות החיים במדינת ישראל ללא הטיה וללא העדפה, תוך מתן מקום לחשיבה ולבחירה גם בנושאים של זהות.  
• יש מקום להוראה וללימוד של כלל המרכיבים עליהם מתבסס האדם בבואו להגדיר את זהותו:
  המין האנושי = אדם.
  מדינה  = אזרח ישראלי.
  לאום = בן העם היהודי; העברי; ולגבי 20% מאזרחי המדינה – בן העם הערבי; הפלסטיני.
  דת = החילוני בוחר שלא להגדיר את עצמו במונחים של דת ואמונה, אלא במונחים של עצמאות ובחירה. האדם החילוני הוא אדם ריבוני, חופשי, הבוחר שלא להכליל את הדת בהגדרת זהותו, או להגדיר את עצמו בסעיף זה כחופשי מדת.
• מערכת חינוך ממלכתית צריכה להתייחס לכלל המרכיבים וללמדם. התלמידים צריכים להיחשף למורכבות ולהכיר כל אחד ממרכיבי הזהות מנקודות מבט שונות ומגוונות. כיוון שליהדות השפעה רבה על מרכיבי הזהות יש ללמדה תוך התייחסות למגוון מקורות, השוואה ביניהם ומתן מקום לחשיבה ביקורתית ולספקנות.
• אנחנו קמנו כיוון שמישהו שם למעלה התבלבל והפך את היוצרות. מישהו שם למעלה החליט לשנות את הסדר: קודם כל יהודי, דתי, ואח"כ כל השאר.
• סעיף 2 של חוק החינוך הממלכתי קובע את מטרות החינוך ופותח במילים: "לחנך אדם להיות אוהב אדם". זו נקודת המוצא שלנו. בואו נתחיל באדם. אם לא נתחיל בבני אדם, לא נוכל להבין לא את הישראליות שלנו ולא את יהדותנו.
• האמור לעיל מבטא, למעשה, את רעיון הדמוקרטיה הליברלית, שתחת כנפיה יכולים כל הזרמים והקבוצות בחברה הישראלית להתכנס.  מילת המפתח היא "בחירה". עקרונות היסוד הם: חירות ושוויון.
• אנחנו לא משמיעים קול אחד. אנחנו רוצים לאפשר לכל הקולות להישמע בתוך מערכת החינוך. אנחנו לא מחליטים עבור האדם החילוני מה נכון ומה לא נכון לו. אנחנו רוצים לדאוג למרחב ציבורי חילוני בו כל אחד יבחר את המתאים לו.
• איננו שוללים עיסוק ביהדות באופן גורף, אלא מבקשים לשמור על איזון, מינון ורלוונטיות.
• אנחנו לא עוסקים בתכנים, אלא בהבטחת הצגת מגוון תכנים שמאפשר בחירה, ותיווך ראוי. המטרה שלנו היא לא לומר מהו תוכן ראוי אלא לאפשר בחירה מתוך מגוון של תכנים, תוך מתן לגיטימציה לשימוש בכלים ובמיומנויות המאפשרים למידת חקר, הטלת ספק וחשיבה ביקורתית בכל תחום ועניין, כולל נושאים העוסקים בזהות: דתית, לאומית, אתנית.
• אנו עוסקים בקשר שבין המדינה לאזרח, ומערערים על התפקיד שלקחה על עצמה המדינה לקבוע עבור ילדינו כיצד עליהם לנהוג בדיאלוג שלהם עם יהדותם. אם המדינה נוטלת לעצמה תפקיד של הנחלת התרבות – עליה להכיר בכך שמדינת ישראל היא מדינה בעלת אוכלוסייה מגוונת, ויש לתת משקל ומקום למגוון התרבויות ולדרכי הביטוי שלהן. לחילופין – להסיר את ענייני התרבות ממקצועות הליבה ולהשאירם במסגרת תכניות השלמה אותם הוגים ומנהלים בתי הספר, על קהילותיהם, באופן אוטונומי.
• תפקידה של מערכת החינוך הממלכתית להקנות חינוך פוליטי, שמשמעו הוצאת בוגרים שמכירים את מערכות החיים המניעות את המדינה והעולם ומסוגלים לחשוב ולקבל החלטות, לשאול ולעשות בחירות מושכלות בכל דבר ועניין. מערכת חינוך ממלכתית לא אמורה להקנות חינוך אידיאולוגי, שמשמעו חינוך להחזיק ולפעול על פי עמדה אחת מסוימת מתוך מספר עמדות לגבי סוגיה במחלוקת.

---

 לעיונכם מתווה למוסד חינוכי חילוני-הומניסטי שנוסח על ידינו בשיתוף עמותת חינוך חילוני בישראל.

העיסוק בערכים הדמוקרטיים – הומניסטיים – ליברליים, אלה המאפשרים דיון עומק בשאלות של זהות, מנכיחים שיח חילוני ונותנים מקום של כבוד לאדם הריבוני, צריך להיות הציר המרכזי סביבו נעשית העבודה החינוכית הפורמאלית, הממסדית, במוסדות החינוך הממלכתיים.

ערכים אלו צריכים להיות נחלתם של כלל צוותי ההוראה בכל מוסדות החינוך. כלל המורים הם אלו שצריכים לעסוק בהם בכל הזדמנות – כך יחלחל השיח גם למקצועות הלימוד ויהפוך לשפה בית ספרית. כך נוכל סוף סוף להתחיל לדבר על בנייתה של תרבות פוליטית דמוקרטית אמיתית, מהותית, שכל כך חסרה כאן.

אנחנו מבקשים דבר פשוט: חינוך ישראלי, ערכי, כזה שנותן מקום של כבוד לכלל הזהויות הנמצאות במרחב. מערכת החינוך עוסקת רבות בשונות ובקבלת האחר, אך מונעת ונמנעת מלאפשר לתלמידים החילונים הפוקדים אותה לטפח, קודם לכל, את זהותם שלהם, זו שאתה הם באים מהבית.

טיפוח ומתן לגיטימציה לזהות החילונית, על הדגש שהיא שמה על האדם וריבונותו, על העצמאות והאחריות שבה, הם צעד ראשון בדרך להכרה בזהות אזרחית, המשותפת לכלל אזרחי המדינה ללא הבדלי מוצא ושייכות אתנית, דתית, עדתית או אחרת. מרכיב זהות משותף זה הוא המפתח ליצירתו של מרחב ציבורי ניטראלי, מכיל, בו מתאפשר קיומו של הכלל "חיה ותן לחיות".

עמותת הפורום החילוני היא  קבוצה של אנשים, ונשים, הפועלים בהתנדבות מתוך תחושת שליחות עמוקה, למען הציבור החילוני במדינה. מטרתנו להפסיק את ההדתה במרחב הציבורי בכלל ובמערכות החינוך והצבא בפרט. עומדים מאחורינו עשרות אלפי הורים, חלקם מאוגדים בהתארגנויות יישוביות שאנחנו מלווים בלמעלה מ-30 ישובים ברחבי הארץ.

אנחנו מחוברים לשטח. שומעים אותו, לומדים את מצוקתו ומנסים לתת לה מענה. רשמנו הצלחות לא מעטות במהלך השנים בהן אנחנו עוסקים בחינוך, ולאחרונה גם בצבא, ואנחנו ממשיכים לפעול, בכל האמצעים הדלים העומדים לרשותנו, להביא לשינוי המיוחל.

יותר ויותר הורים מודעים היום לנעשה בין כתלי בית הספר. עם הכלים ומקורות המידע בהם אנחנו מציידים אותם הם יכולים, ומעיזים, לעמוד היום מול מורה או מנהלת ולדרוש לכבד את זהותם ולהימנע מפעולות שיש בהן הדתה. ההורים מונחים על ידינו לחתור למגע של הידברות ושיתוף פעולה תוך ראיית האינטרס המשותף של הבית ובית הספר בחינוך הילדים.

הדתה היא תהליך שנכפה עלינו, הורי התלמידים החילוניים במערכת החינוך הממלכתית, ומכאן היציאה שלנו למאבק. אנחנו נאבקים במערכת לעומתית ששמה לה למטרה לשנות אותנו, להכתיב לילדינו מהי הזהות היהודית שלהם מבלי לשאול אותנו, הוריהם, ומבלי לתת לזהות ולערכים אתם מגיעים הילדים מהבית את המקום הראוי להם. הדתה היא פעילות מתעתעת, הנעשית ברובה מתחת לפני השטח, מגיעה מכיוונים שונים ולרוב בתחפושת, ולכן המאבק בה לא פשוט.

לימודי היהדות במוסדות החינוך הממלכתיים השתלטו בשנים האחרונות על כל חלקה טובה במערכת תוך דחיקה מתמדת של תכנים אוניברסאליים ושל שיח דמוקרטי – הומניסטי – ליברלי ממנה. בוודאי בכל מה שקשור לזהות וערכים. חשיבה ביקורתית, שאילת שאלות, הטלת ספק – כל אלה נעלמים בשעה שעוסקים בזהות.

מערכת החינוך הממלכתית אמורה לשרת את כל מי שאינו מעוניין בחינוך דתי, ונכשלת בכך. אין במערכת אפשרות לציבור החילוני להביא לידי ביטוי ראוי את זהותו החילונית, וגם אם מתקיים דיון כזה, הרי שהוא עומד תמיד בהשוואה לזהות היהודית האמונית, הדתית, המוצגת גם לתלמיד החילוני כזהות היהודית הנכונה אליה הוא צריך להתחבר.

אנחנו לא נגד. אנחנו בעד. אבל גם בעד צריך להיאבק. המאבק שלנו הוא מאבק להנכחת הזהות החילונית כזהות נורמטיבית במרחב הציבורי, הנשלט היום על ידי הקול האמוני (דתי-מסורתי).

מערכת החינוך הממלכתית פועלת היום בניגוד להתוויות שלהן מסמיך אותה החוק. משרד החינוך נטל על עצמו את הנחלת התרבות, כשהוא, הזרוע המבצעת, מגדיר בעצמו, בחוסר סמכות, מהי התרבות השלטת הראויה וכופה אותה גם על המערכת הממלכתית.

אכן מטרה 4 מבין 13 מטרות החינוך הממלכתי עוסקת במסורת ישראל אך בשום מקום לא נאמר, אפילו לא ברמז, שניתן לקדם מטרה אחת באופן כה גורף על חשבון רעותיה.

ונזכיר: סעיף 2 של חוק החינוך הממלכתי קובע את מטרות החינוך ופותח במילים: " לחנך אדם להיות אוהב אדם". זו נקודת המוצא שלנו. בואו נתחיל באדם.

אני מברכת על הקמת המועצה העצמאית לחינוך הממלכתי. תרומתנו למועצה תהיה בעצם החיבור שלנו, הפורום החילוני, לשטח והיכולת שצברנו במהלך השנים לזהות את הצרכים האמיתיים של הציבור המזין את מוסדות החינוך הממלכתיים, על ריבוי גווניו וצרכיו.

---

באוקטובר 2019 פרסמה המועצה העצמאית לחינוך הממלכתי את מסמך היסוד שלה.

תוכלו לקרוא אותו כאן. 

תזכורת: הגשנו עתירה בנושא כשרות בתי החולים בפסח. את כתב העתירה, נספחיה והשתלשלות העניינים בדיונים בבג"ץ עד-כה, תוכלו לקרוא כאן.

כללי:
נתבקשתי לחוות דעתי בשלוש שאלות, הכרוכות זו בזו, ונובעות זו מזו:
א. האם בסמכותו של בית החולים או מוסד רפואי אחר, למנוע הכנסת חמץ במהלך חג הפסח למתחם.
ב. האם בסמכותו של המאבטח הביטחוני לחפש חמץ?
ג. האם בסמכותו של המאבטח הבטחוני למנוע הכנסת חמץ למתחם?

בחינת המקורות, והטיעון המשפטי:

1. כבר נקבע בע"א 224-79 עמ 441, על ידי כבוד השופטת בדימוס מרים בן פורת: "אין אנו נזקקים להגדיר במדויק מהי התנהגות שאינה הולמת רופא כמובנה בסעיף 41(1) לפקודת הרופאים, וניסיון להגדיר בפירוש את הזיקה הדרושה בין ההתנהגות לבין מקצוע הרפואה לא רק קשה, אלא אולי אף לא רצוי. כל שנאמר הוא כי התנהגות שאינה הולמת רופא היא זו שאינה תואמת את העקרונות המנחים בתחום העיסוק ברפואה בין שמדובר בכבוד המקצוע, בין שעניינם ביחסים שבין רופא ולחולה וכן לייתר הכללים האתיים אחרים המעצבים ערכים ותפישות , שראוי כי יחולו במקצוע הרפואה".

2. אין חולק כי הנחיה זו של כפיית מאכלים בפסח מסיבות שאינן רפואיות, תוך ניצול מצוקת החולה הפיזית והנפשית, איננה תואמת את העקרונות המנחים את מקצוע הרפואה, ומתוך כך את משרד הבריאות האמון על שירותי הרפואה בישראל, והיא מנוגדת לעקרונות האתיים של המקצוע, וכן לערכים ולתפישות שראוי שיחולו על המקצוע.

3. לפיכך נכון לבדוק מהיכן מקור הסמכות להנחיה שכזו.

 

4. הזכות לחופש מדת: בבג"צ 3872/93 מיטראל בע"מ נגד ראש הממשלה, נדונה השאלה האם ניתן לאסור על ייבוא בשר לא כשר לארץ מסיבות דתיות, ובין היתר נקבע:

א) רשות שנתונה בידה סמכות לשקול ולהחליט, הופקדה בידה לא רק זכות להפעיל את הסמכות, אלא גם החובה לשקול את הפעלתה ולהפעילה כשמוצדק הדבר ( 496ב).
ב) על הרשות החובה להחליט על-פי הדין הקיים היום, ואין לדעת אם יחוקק החוק ומתי יחוקק. לכנסת סדרי עדיפויות משלה. ואין לדעת מתי תידון הצעת החוק, אם בכלל, כמה זמן יימשך הליך החקיקה ומה יהא תוכנו של החוק ( 496ג).

ג) בבוא בית המשפט לבחון את חוקיות החלטת הרשות, הוא יתחשב גם במעמדה של הרשות השלטונית ובהיקף סמכויותיה. בית המשפט יתחשב בזהותה של הרשות שכלפיה מופעלת הביקורת השיפוטית, באופי תפקידה ובמהותו ( 497א).

ד) מחלוקות בענייני דת ואמונה, מעצם טיבן, קשות הן. בשל רגישותו הרבה של הנושא ומידת ההתנגדות שפגיעות בחופש הדת ("כפייה חילונית") או בחופש מדת ("כפייה דתית") מעוררות, עיקרון מקובל הוא במשפט הארץ, שהסדרת ענייני הדת מסורה למוסד המחוקק, הכנסת ( 497ו-ז).

ה) מאותו טעם, אין רשות מינהלית רשאית לקבוע הגבלות או איסורים על חופש הדת או על החופש מדת של אזרחי המדינה, אלא אם כן הוסמכה לכך בחוק. המדובר באפשרות פגיעה בזכויות הנמנות עם זכויות היסוד החשובות והרגישות ביותר, הזכות לחופש הדת והמצפון, ולכן מן הראוי שהמחוקק הוא שיכריע בהן ( 498א).

ו) עקרון על – שמקורו בשלטון החוק (במובנו המהותי) ובהלכה שיצאה מלפני בתי המשפט – הוא שלאזרח ולתושב שמורים גם חופש הדת גם החופש מדת ( 506ד).

ז) מעקרון העל של חופש הדת והחופש מדת תיגזר הלכה, כי אין כופים מצוות דת על מי שאינם שומרי מצוות ועל מי שאינם רוצים בקיום מצוות דת; אין כופים – לא במישרין ולא בעקיפין – אלא על-פי דבר המחוקק הראשי, הוא הכנסת ( 507א).

ח) סמכות הכפייה, לא זו בלבד שחייבת היא להיקבע בחקיקה ראשית, אלא שקביעתה חייבת לבוא באורח ספציפי ומפורשת, ולמצער – מכללא מחויבת החקיקה, כפירוש נדרש מאליו ( 507א).

ט) אם מצוות הדת – בתורת שכאלו – אסורות הן בכפייה אלא על-פי המחוקק, הנה שומרי מצוות זכאים וראויים הם להגנה במקומם ככל קבוצה אחרת ביישוב, והרי חופש הדת משמיע מעצמו צורך בהגנה זו. על כן, שיקולים של שמירת מצוות אינם כשרים בעשייתו של המינהל אלא על-פי חוק, אך שיקולי האדם ¬באשר הוא – תוך איזונים, הינם כשרים גם כשרים ( 507ד-ה).

י) האינטרס שקנו שומרי מצוות משקלו הוא רב-עד-מכריע בביתם פנימה, וכל עוד מבקשים הם דבר לעצמם. ככל שירחקו מביתם ויקרבו אל רשות הרבים – או אל רשות היחיד של הזולת – או ככל שיבקשו לשלול דבר מן הזולת, כן ייחלש כוחו של אותו אינטרס, והרי כנגדו יעמדו אינטרסים של הזולת, ברשות הרבים או ברשות היחיד שלו ( 508ב-ג).

י"א) "שיקולי דת" אינם שיקולים לגיטימיים בהכרעה אם ליתן רישיון יבוא ואם לחדול. ואם שקלה רשות שיקולי דת בהפעלת סמכותה על-פי פקודת היבוא והיצוא [נוסח חדש], תשל"ט-1979, ממילא דין החלטתה ליבטל, והרי חרגה מאותן מטרות שהפקודה נתכוונה להשיגן ( 509א-ב).

5. הנה כי כן נמצאנו למדים:

א. כי על בתי החולים חלה חובה להימנע מהנחיה, שאינה בתחום סמכותם החוקית, לאסור הכנסת מזון לבתי החולים, ובכלל זה חמץ; הנחיה שמונעת מהחולה לאכול בפסח כרצונו.

ב. לבתי החולים אין סמכות חוקית לקבוע הגבלות או איסורים על חופש הדת של אזרחי המדינה.

ג. לא זו אף זו, אלא שסמכות הכפייה הדתית של בתי החולים, אם בכלל ניתן למצוא לה צידוק מידתי, חייבת להיקבע בחקיקה ראשית, ספציפית ומפורשת.

6. בחינה של החוק הקיים מעלה את החוקים הספציפיים הבאים. א. פקודת בריאות העם מס' 40 לש' 1940 ,סעיף 33(ה) , תקנות, קובעת כי: "רשאי המנהל להתקין תקנות בענין פתיחתם, רישומם, הנהגתם ופיקוחם של בתי חולים ובתי מרפא, והעתק מכל תקנות שהתקינו עפ"י סעיף זה יימסר לכל בית חולים ובית מרפא רשומים; בלא לפגוע בכלליות הסמכויות הניתנות בסעיף זה, רשאי המנהל להתקין תקנות הקובעות את הדרישות בענין – (ה) הכנתו ואגירתו של מזון, הן לחולים והן לחבר העובדים.

7. ברי כי כוונת המחוקק נוגעת אך ורק לתחום שיקול הדעת של המשיב בעניין מקצועיותו בתחום הרפואה. קרי: האם האוכל בריא ומזין ועומד בתקנות הבריאות, ותו לא.

8. כל פרשנות אחרת תוביל למקומות אפלים של פגיעה חוזרת ונישנת בערכיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל, ובזכויות החולה.

9. שכן משמעותה היא שהמנהל רשאי על פי אמונתו ודעתו ותפישת עולמו לקבוע את תפריט החולה.

10. יוצא איפה שביום אחד יאלץ החולה לאכול אוכל כשר, ביום אחר ללא גלוטן, וביום הבא אחריו טבעוני, וכל זאת בהתאם לתפיסת עולמו של היושב בכסא המנהל.

11. מצב זה אינו עולה בקנה אחד עם מטרות החוק.

12. חוק זכויות החולה: חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 – סעיף 4 (א) קובע:
"מטפל או מוסד רפואי לא יפלו בין מטופל למטופל מטעמי דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא, נטיה מינית, גיל או מטעם אחר כיוצא באלה".
פרק ט': שונות
עונשין (תיקון מס' 2) תשס"ה-2004 (תיקון מס' 7) תשע"ד-2014
28. (א) מטפל או מוסד רפואי המפלה בין מטופלים מטעמי דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא, נטיה מינית או גיל, דינם – קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
(ב) הפרת הוראות סעיף 4(א) לחוק זה, יראו אותה גם כעוולה לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000.

13. א. בחינה של החוק מעלה קביעה חד-משמעית, ברורה וצלולה, על-פיה חל איסור על המשיבים להפלות בין מטופל למטופל מטעמי דת.

14. חוק חג המצות
א. חוק חג המצות (איסורי חמץ), התשמ״ו–1986 הינו למעשה החוק הספציפי היחיד לעניין חמץ בפסח.

ב. כבר קבעה בת"פ 4726/07, כבוד השופטת תמר אשר את העובדות הבאות:

ג. "הערות בעניין החוק ובעניין איסור חמץ : קודם שאדון בטענות הצדדים לגופן, ראיתי לומר מלים מועטות על אודות החוק, והקשר בינו לבין איסור חמץ, כפי שנקבע בהלכה היהודית.

ד. לצד הציווי "שבעת ימים מצות תאכלו" (שמות י"ב, ט"ו), נקבע האיסור של אכילת חמץ משך שבעת ימי חג הפסח: "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל, מיום הראשון עד יום השביעי" (שם, בהמשך הפסוק).

ה. מן הפסוקים המובאים בהקשר של מצוות חג הפסח, למדו חז"ל על שני איסורים שעניינם איסור חמץ, איסורים של "בל ייראה ובל יימצא". "בל יימצא" נלמד מהפסוק "שבעת ימים שאור לא יימצא בבתיכם" (שם, י"ט), ואילו "בל ייראה" נלמד מהפסוק "מצות יאכל את שבעת הימים, ולא ייראה לך חמץ ולא ייראה לך שאור בכל גבולך" (שם, י"ג, ז). חז"ל הקישו מ"שאור" ב"בל יימצא", ל"שאור" ב"בל ייראה", ומכאן שהאיסור של "בל ייראה ובל יימצא" חל ביחס לכל חמץ (חמשת מיני דגן). על-פי ההלכה, החמץ נאסר באכילה, בראיה, בעצם הימצאותו ברשותו של אדם, ובהנאה (כך למשל, חל איסור להאכיל בעל-חיים במזון שהוא חמץ). יחד עם זאת, הדגש באיסור חמץ נעוץ בחמץ המצוי בבעלותו של האדם. נאמר "לא יימצא חמץ בבתיכם", בבית שלכם. כן נאמר, "לא ייראה לך חמץ ולא ייראה לך שאור בכל גבולך". הדברים נלמדים מהדגשת המילה "לך". אין אדם עובר על איסור חמץ, אלא ביחס לחמץ שהוא שלו. אין עבירה בראיית חמץ, כל עוד אין החמץ שלך. למרות זאת, בשל החומרה שנודעת לאיסורי חמץ (עבירה שעונשה "כרת"), הקפידו גם שלא לראות חמץ.

ו. חוק חג המצות, הוא ללא ספק חוק סמלי בעל צביון דתי, אשר לא נועד לעגן את ההלכה בספר החוקים, גם אם יוזמיו נמנו על חברי הכנסת שומרי המצוות. החוק איננו עוסק בכל מוצרי החמץ באשר הם, אלא רק במוצרים המסמלים את החמץ יותר מכל: לחם, לחמניה, פיתה ומוצרי קמח אחרים. החוק גם עוסק רק בהיבט של "בל ייראה", ולא באיסורים החמורים על-פי ההלכה של אכילת חמץ, איסור החזקתו או איסור ההנאה מחמץ. גם ביחס ל"בל ייראה", אין מדובר באיסור כפי שנקבע בהלכה, שעניינו כאמור "לא ייראה לך", שלא ייראה החמץ שלך. המחוקק בחר ב"בל ייראה" במובנו הסמלי בלבד".

ז. ועוד הבהירה כבוד השופטת:
"שכדי שמקום ייחשב למקום פומבי, בדומה לרשות הרבים, אין די בכך שזהו מקום העונה להגדרה של "מקום ציבורי", אלא עליו להיות מקום ציבורי הנראה מכל מקום. כך לפי ההגדרה הקבועה בחוק העונשין, וכך לפי המשמעות המקובלת למונח זה, גם בשפה המדוברת, גם בהגדרה המילונית ואף בהגדרה ההלכתית לרשות הרבים."

15. ברור אם כן שלעניינינו החוק הוא בחזקת תנא דמסייע. רוצה לומר, אפילו החוק הספציפי היחיד לעניין פסח איננו חל על המקרה שלפנינו. שהרי כאן מדובר באכילה של ממש, ואין המדובר בפומבי, בחוצות העיר ובשוק, ובוודאי שלא "במקום ציבורי", אלא "בביתם" פנימה של החולים.

16. הזכות לפרטיות.
עד כה עסקנו בשאלת מקור הסמכות לכפייה הדתית; אלא שגם שאלת מקור הסמכות לביצוע בדיקה בכלי הנכנסים למציאת חמץ, ולמניעת הכנסת כל מוצרי מזון שהם, על ידי השומרים הבודקים בדיקה בטחונית, צריכה בחינה.

17. הזכות לפרטיות מעוגנת בסעיף 7 (א) לחוק ייסוד כבוד האדם וחירותו שקובע כי "אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו".

18. הנשיא אהרון ברק קבע בדונו בזכות לפרטיות: בג"ץ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה, פ"ד סא(1) 581, 606 (2006). וכן עע"ם 9341/05 התנועה לחופש המידע נ' רשות החברות הממשלתיות כי:

"אכן, סביב כל אדם יש מרחב שבתוכו הוא זכאי להיות עם עצמו. מרחב זה נע עם האדם עצמו. היקפו של המרחב נגזר מהצורך להגן על האוטונומיה של הפרט"

1. אין חולק כי התיקים הפרטיים על תחולתם הינה במסגרת היקף המרחב של האדם סביב עצמו. ואין גם חולק כי חיטוט בתיקים אלה הינו פגיעה בזכות לפרטיות.

2. פגיעה שכזו צריכה שתהיה בחוק ספציפי, וכזה אין בנמצא.

3. יוצא אפוא שההוראה לבדוק בתיקים הפרטיים מנוגדת לזכות היסוד של האזרח בישראל.

19. חוק סמכויות לשם שמירה על בטחון הציבור, תשס"ה, 2005, סעיף 1:
"שימוש בסמכויות לפי חוק זה, יהא לשם שמירה על בטחון הציבור מפני פעילות חבלנית עוינת, ומפני אלימות, וזאת במקום ובדרך שיבטיחו שמירה מירבית על כבוד האדם, פרטיותו וזכויותיו.

לסיכום:

20. מכל האמור לעיל עולה כי

א. החלטה האוסרת הכנסת חמץ למתחם בתי החולים ו/או כל מוסד רפואי אחר, מנוגדת לחוק ייסוד: כבוד האדם וחירותו, לזכות לחופש מדת, לפקודת הרופאים, לחוק חג המצות, לחוק העונשין, ולחוק זכויות החולה.

ב. חיפוש אחר חמץ בידי מאבטח ביטחוני, כמו גם הסמכות למנוע כניסה בשל החזקת חמץ, מנוגדות לחוק ייסוד: כבוד האדם וחירותו, וכן לחוק סמכויות לשם שמירה על בטחון הציבור.

ג. סמכויות שכאלה, לא זו בלבד שחייבות הן להיקבע בחקיקה ראשית, אלא שקביעתן חייבת לבוא באורח ספציפי ומפורש.

בברכה,

יאיר נהוראי, עו" ד

---

קראו גם: חב"ד ושאר מסיונרים – לא ליד הילדים!

---

אם הנהלת המוסד החינוכי מבקשת להכניס איש חב"ד למוסד – חשוב שתפעלו. 

ובכל מקרה – הציבו תנאי סף ברור ונחרץ הדורש שמפעילים חיצוניים (ארגונים ומנחים בפועל) יהיו כאלה שמתאימים בהשקפת עולמם ובאורח חייהם לחינוך הממלכתי.

ואם אתם חיילים וחיילות שנתקלים בתופעה הזאת – חשוב שתכירו את הזכותון שלנו ותפנו אלינו להתייעצות.

---

חב"ד והציונות – הפכים גמורים 

מהאתר הרשמי של חב"ד עולה כי חב"ד התנגדה לציונות כבר מראשית דרכה.

"יסודותיה של תנועת חב"ד הם התורה, השולחן ערוך ותורת החסידות המבוססת על הקבלה.

הוגי הציונות, ברוח הרצל, חרתו על דגלם יהדות שונה.

מן הטעם הזה רוב מנין ובנין של היהדות הדתית התנגד להמצאת הציונות החדשה ושל הכוונה לכונן מדינה שתהיה ככל העמים, בניגוד לרוח ישראל סבא ובניגוד לאפיון שקבעה התורה לעם ישראל
"עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב"."

כשקמה המדינה, לא היתה להם ברירה והם הכירו בה. אבל שימו לב מה הם כותבים:

"אין להסיק מכל האמור כי כיום חב"ד תומכת בגישת הציונות שחרתה על דגלה להיות עם ככל העמים ולא על יסודות התורה. עמדתה של תנועת חב"ד כי הבסיס הקונסטנציוני של המדינה חייבת להיות תורת ישראל וההלכה היהודית.
ה"ציונות" – כמונח המקובל בתודעת הציבור הרחב – קבעה כלל מנוגד לאמור, ועל פיו הכנסת יכולה לחוקק חוקים העומדים בסתירה להלכה. לא ניתן לצפות, כמובן, ממי שמסר את נפשו למען החזקת היהדות בדרך התורה והחסידות, מאחורי מסך הברזל, שיסבור אחרת. יהודים מסרו את נפשם ונעקדו על עקרונות אלה, בכל ימיה של ההיסטוריה היהודית."

חב"ד וערכים

בואו נראה מה אומרים בחב"ד בנושא שוויון

"יש עקרונות חזקים יותר מעקרון השוויון, וכאשר פרט או קבוצה מבקשים לפגוע בהם – מכופפים את עקרון השוויון ומאלצים את החריגים ללכת בתלם."

ומהם אותם עקרונות? כמובן שאלו עקרונות הלכתיים אורתודוקסיים לא שוויוניים ולא דמוקרטיים!

שימו לב מה אומרים בחב"ד – היהודים נעלים יותר מהאחרים. הגבר נעלה יותר מאשתו. יופי של ערכים!

"אותה תורה שמדברת על אהבת הגר, קובעת גם את החובות המוטלות עליו ומצווה להענישו אם יחרוג מהן. אותה דת-ישראל שמחנכת לאהבת כל אדם, מציבה את הגבולות וקווי-ההבדלה בין ישראל לעמים. אותה יהדות שמצווה על בעל לכבד את אשתו יותר מגופו, גם מגדירה בבירור את חלוקת התפקידים בין גברים לנשים."

ואם אני חושב אחרת מהחב"דניקים?

"בתחומי האמונות והדעות הדברים חדים הרבה יותר.
לא זו בלבד שאין זכות לכל אדם לדגול בכל אמונה והשקפה הנראית לו, אלא בתורה נקבעו עונשים חמורים ביותר לעובדי עבודה- זרה, למסיתים ולמחטיאי הרבים. אין שום 'שוויון'. להפך, יש אמונות ודעות נכונות, ויש אמונות ודעות פסולות, שיש להילחם בהן ולשרשן. אין 'חופש ביטוי' בנושאים כאלה. להפך, חובה להגביל בכל הכוח את הפצתן של דעות פסולות, שחותרות תחת אושיות האמונה היהודית."

עונשו של קורח, שלא השלים עם מעמדם המיוחד של משה ואהרון, מלמד את כולנו, כי בשם השוויון אפשר להגיע גם לשאול תחתית. כשם שצריך להילחם בעד השוויון, בתחומים הנכונים, כך צריך להילחם נגדו, במקום שהוא פורץ את גבולותיו."

חב"ד ודמוקרטיה

חב"ד לא ממש מאמינים בדמוקרטיה.  הם משתמשים בה לצרכיהם, ומעוניינים בשיטת שלטון אחרת:

" אולם יש שיטה שלטונית טובה יותר – שלטון המשיח. זו מאחדת את כל היתרונות שיש בכל השיטות האחרות. היא הביטוי המלא של רצון העם, כי מי אינו רוצה משיח. אין בה מחלוקות ופילוגים, שכן המשיח יאחד את העם היהודי כולו. לא יהיו בה הססנות, סחבת ובלבול, כי דברו של המלך המשיח יהיה ברור, חזק ומוחלט. ומובן שלא יהיו בה הצדדים השליליים של דיכוי ועריצות.

ואכן, הגענו לשלב שבו צפויים 'חילופי השלטון' הללו. העם הגיע לתסכול עצום מהמצב הקיים. יש אומרים שצריך 'לשנות את העם'. יש מחפשים 'איש חזק'. כל אלה אומרים, בעצם, שהם רוצים משיח. העם היום רוצה משיח, גם אם הוא אינו יודע לומר את המלה המפורשת."

ולמי שלא מאמין, שיקרא מה צריכה להיות החוקה במדינת ישראל:

"לנו, היהודים, יש חוקה, המייצגת את ערכי-היסוד שלנו. זו התורה.
היא מגדירה את מושגי הטוב והרע, המותר והאסור, הצדק והיושר

העובדה שמפלגות דתיות וחרדיות נוהגות להעביר רבות מההחלטות החשובות להכרעת הרבנים וגדולי התורה, אף היא דמוקרטית לחלוטין."

חב"ד והחילונים

מה אומרים החב"דניקים על החילונים?

• "המתיחות על רקע דתי מתוארת כמלחמה בין שתי תרבויות – תרבות דתית מול תרבות חילונית. העמדה זו של הדברים יוצרת רושם שזו מלחמה בין שווים – כביכול מדובר בשני צדדים לגיטימיים. אך האמת שונה לגמרי.
• יש קושי מסויים לומר אמת זו בגלוי. עלול לנדוף ממנה ריח של התנשאות וביטול הזולת. אבל גם אם האמת כואבת וצורבת, אין היא חדלה מלהיות אמת. הנביא ירמיה ביטא אמת זו בפסוק קצר: "אותי עזבו, מקור מים חיים, לחצוב להם בארות, בארות נשברים אשר לא יכילו המים". לא שתי תרבויות לפנינו, אלא "מקור מים חיים" מול "בארות נשברים".
• מה שמכונה בעולם של ימינו 'תרבות', אינו אלא סוג מסויים של בידור ובילוי. מין שעשוע, שמטרתו לפרוק מתחים ולגרום הנאה מסויימת. יש 'תרבות מזון', יש 'תרבות פנאי', ויש 'תרבות' בצורת מוסיקה וספרות. בדרך כלל גם אין בדברים הללו מסר ערכי, ומחברי היצירות אף טוענים שאין צורך לחפש ביצירותיהם מסרים כלשהם, אלא אמנות ויצירה בלבד.
• לעומת זאת, התרבות היהודית היא אמונה, דרך-חיים, השקפת-עולם ומערכת ערכים. כל-כולה ההפך מבידור ומבילוי. התרבות היהודית היא תביעה אחת מתמשכת מהאדם. התפילה היא מאמץ נפשי, לימוד התורה הוא מאמץ שכלי, ערכי היהדות מחייבים מאמץ של התגברות על יצרים ועל נטיות טבעיות.
• זה הזמן לקבוע עוד שיעורי תורה, להגביר את תכיפות ההשתתפות בהם, ולשאוב כוחות.
  ואל תשכחו, זוהי התרבות היהודית, ואין בלתה.

אבל הרב יוסי / שמעון / מושקה כל-כך נחמד

נכון – יוסי / שמעון / מושקה הוא (לרוב) איש נחמד.

האם כל איש נחמד רשאי להיכנס ולשוחח עם הילדים שלנו ולהטיף להם?

הרב יוסי / שמעון / מושקה לא מגיע כאיש פרטי. הוא מגיע כנציג של ארגון.

ארגון אנטי ציוני.
ארגון שמצהיר שהציונות והשלטון הדמוקרטי במדינה הם "תאונה" שתתוקן כאשר יגיע המשיח.
ארגון שדוגל במדינת הלכה.
ארגון שמפריד בין גברים ונשים.
ארגון שמתייחס אל חילונים כאל אנשים שצריך לתקן אותם.

ארגון שמעוניין להחזיר את ילדינו בתשובה.

אין מקום לאנשי הארגון הזה במוסדות החינוך הממלכתיים וגם לא בצבא

הנה דוגמא אחת מיני רבות: חב"ד בבית הספר

 

קראו גם: חב"ד ושאר מסיונרים – לא ליד הילדים!

ואלה המלצותינו לפעולה: מעורבות גופים חיצוניים בחינוך – מידע והנחיה להורים

עד כה נענו לפנייתנו המפלגות הבאות:

תשובות מפלגת העבודה – אבי גבאי:

1. במידה ותוזמן לשבת בקואליציה, האם אתה מתכוון לדרוש את תפקיד שר החינוך בין שני התיקים הראשונים שתדרוש למפלגתך?

חלוקת דמיונית של תיקים טרם התבררו תוצאות הבחירות ויחסי הכוחות הפוליטיים חסרת משמעות ואינה מעידה על סדר עדיפויות. יחד עם זאת חשוב להדגיש שתיק החינוך הוא בהחלט אחד התיקים החשובים והמשפיעים ביותר בממשלה, וכמובן שלמפלגת העבודה עניין רב להחזיק בו משום שיש לנו תפיסת עולם מגובשת ומקיפה בנושא זה כפי שיוסבר בהרחבה.

תפיסת עולמנו גורסת שחינוך והשכלה הם הכלים המרכזיים בחברה המודרנית למימוש עצמי, להקניית מיומנויות חיים, להנחלת ערכים לאומיים ואוניברסליים. החינוך הוא אבן היסוד ביצירת ערכים תרבותיים מלכדים, שיהוו מכנה משותף לכלל אזרחי המדינה. האזרחים שלנו הם המשאב הכי יקר שלנו – וההשקעה בהם באמצעות חינוך והשכלה ברמה גבוהה, היא המפתח להצלחה הכלכלית והתרבותית של המדינה. חינוך ציבורי והשכלה נגישה המבטיחים שוויון הזדמנויות הם האמצעי המרכזי לניידות חברתית ולצמצום פערים. מכל הסיבות הללו, שיפור רמת החינוך בישראל היא יעד לאומי ראשון במעלה, המחייב השקעה של משאבים ומאמצים משמעותיים.

התחייבותה המרכזית של מפלגת העבודה היא הנהגת חינוך ממלכתי לגילאי 0-3 באחריות משרד החינוך. מערכת החינוך בישראל משאירה את הפעוטות בגילאי 0-3 מחוץ למעגל החינוך הממלכתי, והופכת את החינוך בגיל הרך לנטל כלכלי על משפחות רבות. הגיע הזמן שמדינת ישראל תיקח אחריות מלאה על החינוך בגיל הרך, תפעיל ותפקח עליו באמצעות משרד החינוך, ובכך תאפשר גם חינוך איכותי מגיל 0 וגם הזדמנות למשפחות צעירות להצליח.

בנוסף, מפלגת העבודה תפעל בתוך הממשלה להשגת היעדים הבאים:

• הפסקת פעילותן של עמותות פרטיות המקדמות הדתה במערכת החינוך הממלכתית.
• יישום הוראות החוק בעניין לימודי הליבה במוסדות החינוך וחיזוק מערך הפיקוח של משרד החינוך, תוך התחשבות במאפיינים הפדגוגיים הייחודיים של זרמי החינוך השונים.
• הרחבת תכניות הלימודים הטכנולוגיים בבתי הספר השונים תוך שימת דגש על אוריינות מדעית והתאמת החינוך הטכנולוגי למאה ה-21, פיתוח תכניות לימודים במקצועות טכנולוגיים ויצירת מסלולים משלבים בין לימודים טכנולוגיים-מקצועיים ולימודים עיוניים.
• הרחבת סל התרבות לתלמיד תוך שימת דגש על יצירת מכנה תרבותי משותף לכל תלמידי ישראל, חינוך להכרת הארץ וחינוך לסובלנות ולדרך ארץ.
• שימור וחיזוק העדיפות של החינוך הממלכתי בהקצאת תקציבים ממלכתיים ומוניציפאליים.
• מתן סמכויות למורים ועובדי ההוראה, תוך גיבוש תכנית רב שנתית לשיפור בתנאי העסקתם.
• ביטול העסקת מורי קבלן וקליטת מורים בתקני קבע במערכת החינוך הציבורית.
• הפחתה הדרגתית ורב שנתית במספר התלמידים בכיתה, תוך חתירה ליעד של 25 תלמידים בכיתה.
• הקטנה הדרגתית של נטל התשלומים המושת על הורי התלמידים, בין השאר באמצעות אכיפה יעילה של תקרות התשלומים וקידום תכניות להשכרת ספרי לימוד ולהעברת ספרי לימוד לסביבה מקוונת.
• קידום לימודי החינוך הפיננסי ויישום ההתחייבויות הממשלתיות בנושא זה.

2. האם אתה מכיר בכך שמערכת החינוך הממלכתי עוברת בשנים האחרונות תהליך הדתה? אם כן, האם בכוונתך לפעול לעצירת התהליך וכיצד?

תחת ידיו של שר החינוך נפתלי בנט, תהליך ההדתה במערכת החינוך התגבר באופן משמעותי. מפלגת העבודה מתנגדת להדתה במערכת החינוך, ופועלת לחיזוק החינוך הציבורי. אנו מאמינים שכל הקניית הערכים במערכת החינוך, בין אם בנושא ציונות, זהות יהודית, אזרחות, וערכי שוויון וצדק צריכים להיות מוטמעים במערכת החינוך באמצעות המורים וסגל ההוראה בבתי הספר. אנחנו מתנגדים לכניסה של עמותות חיצוניות שמקדמות הדתה בבתי הספר, ונפעל להוציאן, מתוך רצון מחד לחזק את מערכת החינוך הציבורי על-פני עמותות פרטיות ומשום שאנו לא רוצים השפעה זרה של גופים חיצוניים על החינוך הערכי של ילדינו.

זהות יהודית, ציונות אהבת הארץ והמולדת, התנדבות, מנהיגות, צדק ושוויון, הם כולם ערכים חשובים, וחשוב שיילמדו בבתי הספר. אין שום בעיה שתלמידים ילמדו דף גמרא לצד טקסטים מכוננים מהעולם ההומניסטי. כל עוד זה נעשה על ידי מערכת החינוך הציבורית, ולא בעזרת ארגונים חיצוניים החודרים למערכת ומביאים את האג'נדה שלהם.

3. האם אתה מכיר בזכותם של הורים חילוניים לשלוח את ילדיהם למערכת חינוך נטולת חינוך דתי?

ממשלה בראשות מפלגת העבודה תפעל ליישם יישום הוראות החוק בעניין לימודי הליבה במוסדות החינוך וחיזוק מערך הפיקוח של משרד החינוך, תוך התחשבות במשפחות ובמאפיינים הפדגוגיים הייחודיים של זרמי החינוך השונים.

4. האם אתה מכיר בכך שבשנים האחרונות, בצד הגידול בלימודי היהדות, יש ירידה משמעותית במערכת החינוך הממלכתי בלימוד מקצועות הומניסטיים כלליים (היסטוריה כללית, ספרות כללית, פילוסופיה ואמנויות)? אם כן, האם תפעל לתגבור לימוד מקצועות אלו?

מפלגת העבודה רואה בלימודי מקצועות הרוח ערך שערכו אינו יסולא בפז, ומתכננת לפעול לגיבוש תכנית רב שנתית בשיתוף ראשי המוסדות להשכלה גבוהה לקידום מדעי הרוח והאומנויות תוך יצירת מרכזי השמה ותעסוקה ייעודיים לבוגרי החוגים הרלוונטיים.

5. מהי עמדתך לגבי כניסת עמותות דתיות להוראת נושאי זהות וערכים בבתי ספר ממלכתיים?

כנאמר לעיל, מפלגת העבודה לא תתיר לעמותות חיצוניות להיכנס לבתי הספר על מנת להעביר תכנים חינוכיים, בין אם הם מדובר בעמותות בעלות אוריינטציה דתית, פוליטית, או אחרת. האחריות הבלעדית על חינוך התלמידים והעברת תכנים הם המורים וסגל בית הספר.

6. האם אתה מכיר בכך שהצבא עובר בשנים האחרונות תהליך הדתה? אם כן, האם בכוונתך לפעול לעצירת התהליך וכיצד?

בשנים האחרונות חל שינוי זוחל מדאיג בסמכויותיהם של הרבנים הצבאיים. במספר הזדמנויות ראינו כיצד רבנים מערבבים לחימה עם פרקטיות דתיות, פועלים לחזרה בתשובה או כופים סטנדרטים דתיים על חיילים חילונים.  נפעל ליצירת חיץ ברור בין תפקידה של הרבנות הראשית ככתובת לציבור הדתי וכגורם שאמון על שמירת הצביון היהודי הבסיסי, לבין זכותם המלאה של חיילות וחיילים לשמור על אורחות חייהם החילוניים גם בצבא.

7. האם אתה מכיר בזכותם של חיילים חילוניים להעביר את שירותם הצבאי תוך שהם שומרים על תפיסת עולמם החילונית, ללא מגע עם כוהני דת ותוך פגיעה מינימלית בזכותם לקיים אורח חיים חילוני?

בהחלט כן. יש לכבד חיילות וחיילים חילוניים שאינם מעוניינים להשתתף בטקסים דתיים או לקיים פרקטיקות דתיות במהלך הצבאי מבלי להפעיל עליהם לחץ מכל סוג.

8. האם אתה מכיר בזכותן של חיילות לקבל יחס שווה לזה המקבלים חיילים ממין זכר, ללא שזכויותיהן תפגענה כתוצאה מדרישות דתיות?

השוויון בין נשים וגברים הוא ערך יסוד חיוני בדמוקרטיה. יסוד השוויון חייב להיות מעוגן בחקיקה וזו חייבת להיות מלווה במדיניות שתביא להשוואת זכויות, הזדמנויות ומשאבים בכל תחומי החיים. השתתפות שוויונית של נשים וגברים  בתהליכי קבלת החלטות ובהוצאתן אל הפועל היא קודם כל חובה ערכית, ולצד זאת בעלת ערך חברתי וכלכלי עצום למדינת ישראל.

מפלגת העבודה מתחייבת לפעול למניעת כל סממן של הדרת נשים במרחב הציבורי בישראל, בהתאם להוראות החוק ופסיקת בית המשפט העליון. המפלגה חותרת לקידום ייצוגן של נשים ברשויות השלטון והציבור על כל אגפיהן, זרועותיהן ופעילויותיהן, תוך חתירה לייצוג שוויוני, לרבות באמצעות חקיקה, קביעת מדיניות מחייבת והגדרת יעדים שנתיים מחייבים.

בנוסף, המפלגה מחויבות לתקצוב ויישום איכותי של תכנית ממשלתית רב שנתית המשותפת לגורמי חוק, אכיפה, רווחה וחינוך, למניעת אלימות משפחתית, אלימות נגד נשים ופגיעה מינית. התכנית תכלול החמרת ענישה, הגברת האכיפה, הגדלת הסיוע לארגוני החברה האזרחית הפועלים בתחום.

 

תשובות מפלגת מרצ – תמר זנדברג:

1. במידה ותוזמני לשבת בקואליציה, האם את מתכוונת לדרוש את תפקיד שר החינוך בין שני התיקים הראשונים שתדרשי למפלגתך?

כן. כפי שהצהירה מתחילת מערכת הבחירות, יו״ר מרצ תדרוש את תיק החינוך בכניסת מרצ לממשלה.

2. האם את מכירה בכך שמערכת החינוך הממלכתי עוברת בשנים האחרונות תהליך הדתה? אם כן, האם בכוונתך לפעול לעצירת התהליך וכיצד?

בהחלט. בשנים האחרונות אנו עדים לתהליך הולך וגובר של עיצוב מחדש של המרחב הציבורי המשותף בישראל ברוח ערכיה ותפיסת עולמה של הציונות הדתית והיהדות האורתודוכסית. למרות שמרבית אזרחי ישראל מזהים את עצמם כחילונים או כמשתייכים לזרמים אחרים, המרחב הציבורי נכבש על-ידי תכנים, סמלים ומנהגים דתיים אורתודוקסיים. התופעה שזכתה לכינוי "הדתה" בולטת בצה"ל, בבתי הספר, בבתי החולים, ובמרחבים נוספים שהפכו לזירה של כפייה דתית והטפה אידאולוגית.

מרצ תפעל לקידום הנושאים הבאים:

• בלימת תהליכי ההדתה בחברה הישראלית, ובמיוחד במערכת החינוך ובצה״ל, על מנת שכל הישראלים – דתיים וחילונים, יהודים וערבים – יוכלו לחוש בבית במרחב הציבורי.  
• הנחלת הערכים ההומניים של המורשת היהודית ושל התרבות האנושית הכללית במערכת החינוך הממלכתית תוך הצגת העושר הרוחני של המורשת היהודית מתוך גישה פלורליסטית והימנעות מכל הטפה דתית או כפייה של ביטויים פולחניים.
• הפסקה מוחלטת של הפרטת החינוך הערכי במערכת הממלכתית, ובכלל זה הוצאת בנות השירות הלאומי וכלל העמותות המספקות שירותי חינוך ערכי-רעיוני והחזרת השליטה על החינוך לערכים לידי אנשי החינוך שהוכשרו לכך ולידי הקהילה ששולחת את בנותיה ובניה אל בתי הספר הממלכתיים.
• חיזוק והגברת התמיכה בארגונים ובבתי מדרש העוסקים בהתחדשות יהודית ובלימוד מקורות יהודיים וישראליים והמחויבים להשקפת עולם הומניסטית, פלורליסטית ודמוקרטית. טיפוח רגשי כבוד לבני דתות אחרות ולמקומותיהם המקודשים ועידוד דיאלוג והבנה בין-דתית בין בני כל הדתות בישראל.
• פעילות נחרצת נגד הסתה גזענית ולאומנית של מחנכים ורבנים והגברת האכיפה נגד עברייני "תג מחיר" הפוגעים בכנסיות ובמסגדים.
• ביטול ההגבלות מטעמי דת על חופש המחקר בתחומי הארכיאולוגיה והאנתרופולוגיה.

3. האם את מכירה בזכותם של הורים חילוניים לשלוח את ילדיהם למערכת חינוך נטולת חינוך דתי?

בהחלט.

4. האם את מכירה בכך שבשנים האחרונות, בצד הגידול בלימודי היהדות, יש ירידה משמעותית במערכת החינוך הממלכתי בלימוד מקצועות הומניסטיים כלליים (היסטוריה כללית, ספרות כללית, פילוסופיה ואמנויות)? אם כן, האם תפעלי לתגבור לימוד מקצועות אלו?

בהחלט.

5. מהי עמדתך לגבי כניסת עמותות דתיות להוראת נושאי זהות וערכים בבתי ספר ממלכתיים?

מאמינה שהתייחסתי בתשובה לשאלה-2, אם משהו יחסר אשמח להרחיב.

6. האם את מכירה בכך שהצבא עובר בשנים האחרונות תהליך הדתה? אם כן, האם בכוונתך לפעול לעצירת התהליך וכיצד?

כן. עיצוב השיח מחדש באופן שמתנגד חד משמעית לקוד לבוש צנוע עבור נשים, ולהפניית גב של חיילים בפני חיילות. שינוי סדר העדיפות הצה״לי החדש לפיו הרב בבסיס הוא שקובע מה נאכל, מה נלבש וכיצד ננהג אחד עם שניה, בשביל זה יש נהלים ברורים שמאפשרים שילוב ושיהיה ראוי, גם לדתיים וגם לחילונים ומכבד לנשים.

7. האם את מכירה בזכותם של חיילים חילוניים להעביר את שירותם הצבאי תוך שהם שומרים על תפיסת עולמם החילונית, ללא מגע עם כוהני דת ותוך פגיעה מינימלית בזכותם לקיים אורח חיים חילוני?

בהחלט כן.

8. האם את מכירה בזכותן של חיילות לקבל יחס שווה לזה המקבלים חיילים ממין זכר, ללא שזכויותיהן תפגענה כתוצאה מדרישות דתיות?

בהחלט כן. לא נאפשר תהליכים לפיהם נשים מודרות מחדש מצה״ל לאחר שנים של התקדמות לעבר שוויון.

 

תשובת רשימת כחול לבן – בני גנץ:

כחול לבן תעמיד בראש סדר העדיפויות את שוויון ההזדמנויות במערכת החינוך וכן את נושא הערכים המתונים והמכבדים בחברה הישראלית.

נתנגד לכל התערבות חיצונית שאינה תואמת את צביון בית הספר ואופי תכנית הלימודים שבו. אנו מאמינים כי זכותה של כל קהילה וציבור להביא לידי ביטוי, במסגרת מערכת החינוך, את אמונתה ותפיסת עולמה, זאת בהתאם לתכנית הלימודים הארצית. אנו נמנע התערבות לא ראויה בתכנים מכל סוג שהוא, תוך שמירה על סמכותם של מנהלי בתי הספר לבחור את תכני ההעשרה.

האם בן האדם שונה משאר בעלי החיים?

כן ולא. בני אדם, על פי דמיון אנטומי וגנטי, הם בעלי חיים. באופן מדויק יותר, בני האדם סווגו באופן ביולוגי, כחלק מממלכת בעלי החיים (animal kingdom). בתוכה, הם מסווגים כבעלי חיים ממחלקת היונקים. כמו לכל היונקים, גם אצל בני-אדם צומח שיער על העור ולנקבה יש בלוטות חלב איתן היא מניקה את צאצאיה. עוד משותף לכל היונקים הוא העובדה שלכולם שלוש עצמות קטנות שמעבירות את עוצמת גלי הקול למוח. בנוסף, אצל רוב היונקים (מלבד יונקי ביב ויונקי כיס), העובר מתפתח בתוך רחם הנקבה.

בתוך מחלקת היונקים, משויכים בני האדם לסדרת הפרימטים ובתוכה למשפחת ההומינידיים. זו כוללת בין השאר גם את השימפנזה, הגורילה ואת האורנגוטן. למרות השתייכות בני האדם להומינידיים, לבני האדם תכונות ייחודיות שכוללות לדוגמא עמידה זקופה והליכה על שתיים. ישנן חיות אחרות ההולכות או מנתרות על שתיים (בת יענה, למור, קנגורו) וגם קופי- אדם (שימפנזות) יהלכו לעיתים על שתיים בהליכה מכופפת. אולם לבני האדם הליכה ייחודית, אותה אינם חולקים עם אף חיה.

עוד מפרידים את בני האדם משאר בעלי החיים, הם מוחם הגדול מאוד (יחסית לגודלו של הגוף), וכישורים מוטורים עדינים (בעיקר בתנועות מדויקות של האצבעות והידיים, בתאום מדויק עם העין). ישנן עוד חיות שעל פי מבחנים שונים נחשבות חכמות במיוחד, לדוגמא קופי האדם, דולפינים, פילים, תמנונים ואף עורבים. עם זאת, לבני אדם יש כישורי שפה מורכבים, יכולת מאוד מתקדמת לשימוש בכלים, תודעה והכרה מפותחות ואף מטה- קוגניציה (היכולת לחשוב על החשיבה). גם יכולתו של האדם לתעד מידע עבור הדורות הבאים ייחודית לו.

מה טוענת תורת האבולוציה ומי הגה אותה?

תורת האבולוציה היא תאוריה מדעית שנותנת הסבר להיווצרות כל המינים (בין השאר בעלי החיים, הצמחים, והחיידקים) על כדור הארץ. הטענה העיקרית בתאוריית האבולוציה היא- שכל המינים (כולל בני האדם) קשורים זה לזה בעזרת אבות קדמונים משותפים וכי מינים התפתחו ממינים קדומים יותר בעזרת שני תהליכים עיקריים: הופעות שינויים ספונטניים במטען הגנטי (DNA) המכונים מוטציות (תשניות בעברית) ותהליך הברירה הטבעית.

אב קדמון של מינים ביולוגים הוא מין (species באנגלית), ששינויים שנצברו במטען הגנטי שלו, גרמו לו להפוך אט אט למין אחר, השונה מהותית מהצורה המקורית של האב הקדמון.

לעיתים שינויים במטען הגנטי משפיעים או משנים תכונות ומאפיינים מורפולוגים(חיצוניים), אנטומיים, או ביוכימיים. אלו מקנים ליצור החי, שהשינוי חל בו, יתרון כלשהו בהישרדות מול תנאים שונים (כגון תנאי אקלים קיצוניים, השרדות מול טורף, מחלות, רעב, צמא וכולי). תחת תנאי זה, השורדים מתרבים ומעבירים לצאצאיהם את התכונות שאפשרו להם לשרוד בעזרת העברת המטען הגנטי. כלומר, לחצים וסביבות קשות בטבע, בוררות את מי שהצליח לשרוד והיצור אשר שרד, מעביר לצאצאיו בתורשה את המטען הגנטי שאפשר לו לשרוד.
בניגוד לחשיבה הרווחת, תאוריית האבולוציה אינה דנה במוצא החיים, אלא רק בתהליך בו המינים מתפתחים באופן דינמי אחד מן השני. התחום המדעי שמנסה לחקור את מקור החיים נקרא אביוגניזה והוא חוקר את האפשרות של הפיכת חומר דומם לחי.

הוגה תורת האבולוציה הוא חוקר הטבע, הביולוג והגיאולוג צ'רלס דרווין. הוא הראשון אשר גם הגה את יסודות התיאוריה וגם סיפק אין ספור עדויות מדעיות בצורה מנומקת ומסודרת בספר שכתב במשך 22 שנה בשם "מוצא המינים" (שמו המלא של הספר הוא: "על מוצא המינים בדרך הברירה הטבעית, או השתמרותם של גזעים מועדפים במאבק לחיים"). הספר יצא לאור ב-1859 ועורר מחלוקת ציבורית ומדעית. בניגוד למה שחושבים, בספר זה דרווין אינו טוען באופן מפורש שמוצא האדם הוא מן הקוף, והמילה אבולוציה אינה נזכרת בו ולו פעם אחת, אלא רק הפועל " evolved"(התפתח), מופיע במשפט האחרון של הספר.

לפני דרווין, היו אחרים אשר העלו טענות דומות. לדוגמא כבר בסוף המאה ה-18, הוגה דעות סקוטי, בשם לורד מונבודו, (כותב הספר "מוצא השפות", הציע שיתכן והאדם התפתח מן הקופים. בנוסף, חוקר צרפתי בשם ז'אן-בטיסט לאמארק, הציע לפני דרווין שמינים ביולוגיים משתנים עם הזמן. גם סבו של דרווין, דר' ארסמוס דרווין, הציע כמה היפותזות חשובות כמו אב משותף יחיד לכל היצורים החיים, וכך שהחיה החזקה והפעילה ביותר היא זו שתפיץ את עצמה לדור הבא ותשפר אותו.

שנה לפני הוצאת ספרו של דרווין על מוצא המינים, אלפרד ראסל וולאס, ביולוג וחוקר טבע, הגה תאוריה הדומה לזו של דרווין שדוגלת באבולוציה ובברירה טבעית. דרווין, אשר ביסס את תיאורית האבולוציה במשך 22 שנה במחקרים, התכתב בקצרה עם וואלס ונחרד לגלות שהגיע למסקנות מאוד דומות לשלו. שניהם הציגו את התיאוריה שלהם באנגליה ב- 1859, אלא שדרווין מיהר לפרסם את ספרו המבסס את תאוריית האבולוציה על עדויות מדעיות ומסודרות ובכך השיג את וואלס מבחינת פרסום התאוריה.

עד כמה אנו בטוחים שאבולוציה אכן התרחשה?

תאוריית האבולוציה, כמו כל תאוריה מדעית, היא הסבר מוכח, של היבט כלשהו בטבע. כלומר, היא מודל שלו אוסף ראיות, המסביר בצורה הטובה ביותר חוקיות מסוימת.
העובדה שלתאוריה זו אוסף ראיות רב ורחב, המגיע מתחומים מאוד מגוונים, מחזקת את ההתכנות שהתיאוריה הזו היא ההסבר הטוב ביותר לשאלה שנשאלת.
את הראיות המבססות את נכונותה של התיאוריה, ניתן למצוא באינטגרציה של מידע שנובע ממאות אלפי מאובנים מתקופות קדומות, בהשוואה אנטומית בין מינים שונים, במציאת איברים שהתנוונו במהלך האבולוציה כמו שרידי גפיים אחוריות (רגליים) בלווייתנים, ברצפי המטען הגנטי ( (DNA והחלבונים, במציאת מיקרו-שינויים (שניתן לצפות בזמן קצר) שמקנים למינים שונים יתרון הישרדותי (כמו עמידות לאנטיביוטיקה בחיידקים), בביולוגיה התפתחותית בה רואים אילו גנים שולטים בתוכנית התפתחות הגוף של היצור השלם ועוד.
בנוסף, ניתן לראות עדויות לתהליך האבולוציוני בתהליך המלאכותי של השבחת זנים. כל התהליך בו נוצרו באופן מלאכותי על ידי האדם זנים רבים של גזעי כלבים מכלב אחד בודד שדמה לזאב, זני סוסים, זני יונים ואפילו ביות בקר ועופות. גם השבחת החיטה, התירס והאורז, נותנים תימוכין נוספים לכך שניתן באופן הדרגתי לשנות את תכונותיהם של יצורים חיים, על פי סלקציה מלאכותית.
מאובנים של יצורים חיים, מאפשרים לנו לראות שהרבה מן היצורים שחיו על כדור הארץ, נכחדו. בנוסף, לפי שכבות הסלעים בהן הם נמצאו, ניתן לראות אילו יצורים קדמו לאילו יצורים. כך: בשכבות הסלע בהן הסלעים עתיקים יותר, ניתן למצוא את המינים הקדומים יותר ואילו בשכבות הסלעים החדשים יותר, ניתן למצוא מאובנים של יצורים שחיו בתקופות היותר קרובות לתקופה שלנו. באופן הזה, לא רק שרואים כי רוב המינים נעלמו ונכחדו במשך הזמן, אלא רואים גם כי מופיעים מינים חדשים עם הזמן, מינים שלא ניתן למצוא בסלעים העתיקים יותר. בכל העולם ישנה אחידות לגבי העלמות והופעת מינים יחסית לקו הזמן בו הם נמצאים על פי גיל הסלע. בנוסף, עדות המאובנים מאפשרת לנו לראות את רצף השינויים שהתרחש במהלך מאות מיליוני שנים ושהוביל להתפתחות מין אחד לשני.
האבולוציה לא רק התרחשה בעבר – היא עדיין מתרחשת בטבע כל יום וכל שעה ובעוד את היכחדות חלק מן המינים אנו רואים בתדירות די גבוהה, אנו צופים כי בעתיד המאוד רחוק נראה מינים חדשים שנוצרים ואשר לא היו קיימים לפני כן.

 איך יכול להיות שמין אחד מתפתח לאחר? הרי אף אחד לא צפה בדבר כזה מעולם?

זה נכון שאף אחד לא יכול לצפות באופן ישיר בהתפצלות של מין אחד של יצורים חיים לשני מינים חדשים. תהליך האבולוציה של יצורים חיים הוא איטי מאוד כשם שתהליכים גיאולוגים תזוזת היבשות והיווצרות הרים ועמקים היא תהליך איטי ביותר. אנחנו, בני האדם, חיים תקופה קצרה יחסית (תוחלת החיים בארץ לדוגמא היא בסביבות 80 שנה). אנחנו יכולים להבחין בהמשכיות בתהליכים שמתרחשים במסגרת זמן של שניות או דקות בודדות (לדוגמא, אם כדור נופל משולחן, או אם חתול קופץ לפתע על עץ), אך קשה לנו להבחין בתהליכים ארוכים יותר. למשל, אנו יודעים שפרח נוצר מניצן, אך ללא עזרי צילום איטי, אנחנו לא ממש מבחינים בתהליך במהלך התרחשותו. ולכן אנו מסיקים דברים לגבי תהליכים איטיים יותר בעזרת הגיון. לדוגמא, אם אתמול ראינו באותה נקודה על הענף ניצן והיום אנו רואים בנקודה זו פרח סימן שמקור הפרח הוא מן הניצן. כך גם אנו מסיקים מסקנות בקנה מידה של ימים לגבי מחזוריותו של סיבוב כדור הארץ – אנו שמים לב שבכל ערב השמש שוקעת במערב ובבוקר זורחת במזרח. בקנה מידה של שנים אנו שמים לב למחזורי העונות וככל שאנו מתבגרים אנו ערים למחזורים גדולים אף יותר. כל תהליך הקצר מאוד משניה, כמו תהליכים כימיים שמתרחשים כהרף עין באלפית השניה או תהליכים פיזיקליים אחרים המתרחשים במיליונית השניה אינו ניתן לצפיה ללא עזרים מיוחדים. מהצד השני, את קצב התהליכים הארוכים מאוד, כמו היווצרותו של הר ניתן רק להסיק ממדידות. כתוצאה מכך, לא ניתן באמת לצפות בהם מכיון שהם מתרחשים בקצב האיטי בהרבה מזה של זמן חייו של אדם.

מדענים מצליחים להבחין בתהליכים המהירים הגורמים לשוני ברמת הפרט באוכלוסיה – תהליכים אלו הם בבסיסם כימיים (ראה מוטציה) והשינויים שהם גורמים ניתנים לתצפית ומדידה על האורגניזם השלם שמחזיק במוטציות הללו.

לעומת זאת, לא ניתן להבחין בצורה ישירה בתהליכים מאוד איטיים ולכן מדענים מסיקים כיצד נראה התהליך על פי עדויות ממאובנים. מכלול המאובנים העצום על כדור הארץ בשילוב עם טכניקות פיזיקליות מתקדמות לתארוך סלעים (קביעת גיל הסלע בו נמצא המאובן) מאפשר לנו להסיק מסקנות לגבי התפתחות החיים במשך עידנים של מיליוני שנים. בסלעים בעלי גיל מסוים ניתן למצוא רק מאובנים של מינים מסויימים בעוד שבסלעים עתיקים יותר או חדשים יותר ניתן לראות מינים אחרים. העובדה שמינים נעלמים כתוצאה מהיכחדות נראית לנו די אינטואיטיבית, אך הופעתם של מינים חדשים שלא נצפו בסלעים העתיקים יותר מעידה על איזשהו סוג של התפתחות. בנוסף, הרבה פעמים שינויי הצורה של המינים החדשים נראים כמעין התפתחות טבעית על גבי פלטפורמה של צורות שקדמו להם.

הדרגתיות בשוני שבין מאובן אחד למשנהו שמקורם בתקופות עוקבות מרמזת שהשינויים נעשים באופן הדרגתי. לדוגמא, ממאובנים ניתן לראות קו שינויים הדרגתי בין קוף-אדם (Ape ( לאדם במהלך כ-7 מיליון שנה. המאובן הכי קדום של שלב ביניים בין הקוף לאדם הוא של מין הנקרא סהלנטרופוס צ'דנסיס(Sahelanthropus tchadensis). מקורו במרכז אפריקה ודווח כי אזור כניסת עמוד השדרה אל תוך הגולגולת נמצא בתחתית הגולגולת ולא בצד האחורי כפי שניתן לראות בקופים כמו שימפנזות. עובדה זו (בנוסף לעוד כמה תכונות שנראו במאובן) מחזקת את ההשערה שמדובר ביצור דמוי-קוף שהילך על שתי רגליים ולא נע על ארבע כמו שימפנזה. מאובנים אחדים נוספים של מינים נוספים עד לפני כ-3 מליון שנה מחזקים את ההשערה כי השינוי המהותי הראשון במעבר בין הקוף לבני האדם הוא מינים ההולכים על שתיים באופן קבוע אך בעלי מוח קטן יחסית ופנים המזכירות את אלו של הקוף. לפני 2.4 מיליון שנה מוצאים מין מעבר נוסף עם מוח יותר גדול במקצת ואשר בסביבתו נמצאים כלים העשויים אבן ומניחים שהוא הראשון להשתמש בכלים הצורה אינטנסיבית. ולפני כ-2 מיליון שנה ניתן למצוא מין נוסף, שנקרא הומו ארקטוס, אשר גולגולתו מעידה על מוח גדול יותר, וצורת השלד מראה כי האגודל בכף ידו ניצבת ומתנועעת מול אצבעות כף היד, ורגליו ארוכות יחסית לגופו (כמו אצל בן אדם).מאובנים של ההומו ארקטוס הם הראשונים שנמצאים מחוץ לאפריקה, ולכן סביר להניח שמין זה הוא הראשון לחצות אל תוך אסיה מאפריקה.

 

---

*האבולוציה והקשר בינה לבין האדם ומוצאו כמעט ואינה נלמדת במסגרת תוכניות הלימודים של משרד החינוך. ישנו איזכור בסיסי בלבד בהקשר של מגוון המינים הקיימים בעולמנו בחט"ב והרחבה קלה למי שבחר ללמוד ביולוגיה בתיכון במסגרת חמש יחידות לבגרות. עיסוק ראוי במושג ובהקשרו לאדם נמצא רק במסגרת נושאי בחירה בתוכנית מבוא למדעים (למי שלומד ביולוגיה), ולכן מדובר בקומץ תלמידים ותלמידות הנחשפים אליו.

באתר משרד החינוך ניתן למצוא כמה מערכים במסגרת העשרה העוסקים בדרווין ובתורת האבולוציה. אפשר להסב את תשומת לב המורים לכך.